כולם מתחדשים. הצצה תענוגית בארבעה ספרים חדשים

הכל מתחדש : הוצאת אסטרולוג מחדשת בתרגומים חדשים וטובים ספרי הרפתקאות נפלאים לבני הנעורים מן המאה-19, החל מוינטו של קרל מאי, ועד לספר חדש של מחבר "מיכרות המלך שלמה" המפורסם * מאיר ויזלטיר, לעומת זאת, מוציא מהדורה חדשה של "דבר אופטימי, עשיית שירים", משנות השבעים,  כולל שיר לעגני מן הגניזה על שר החינוך דאז יגאל אלון * ודן מירון משכנע אותנו מחדש ששלום עליכם מקסים    

ושוב נערמו סביבי ערימות ספרים חדשים , בוודאי לקראת החגים, ושוב אני יודע שלא אצליח לכתוב עליהם באמת, בטח לא על כולם,  אם בכלל. ובכל זאת, אני מוצא חובה לפעמים, כלפי הספרות וכלפי הקוראים וכלפי עצמי, לציין בריפרוף מוחלט ארבעה ספרים  ,נניח,  שמצאו חן בעיני מהצצה ראשונית בהחלט. לא ממש לכתוב עליהם.

אז על מה לא אכתוב הפעם? לא אכתוב למשל על רומן הרפתקאות מתורגם חדש לבני הנעורים (בתקווה גדולה שמישהו מבני הנעורים עדיין קורא משהו בימינו, ובפרט ספרי הרפתקאות מסוג זה), רומן שנכתב ופורסם במקורו ב- 1887 על ידי הנרי ריידר הגארד, מחברו של  רומן המופת הקלאסי "מיכרות המלך שלמה". זהו ספר בשם "היא" (בהוצאת "אסטרולוג", תרגום בן ציון הרמן) , המכריז על עצמו בכותרת המישנה כ"היסטוריה של הרפתקאה", ומבטיח לנו - ואנחנו בהחלט אוהבים את ההבטחה - שמדובר ב"אחת החוויות המופלאות והמסתוריות ביותר שעברו על

בן-תמותה בזמן מן הזמנים". לא מבטיח?  על כל פנים, כבר ההקדמה  מתארת בראשיתה סיטואציה מעניינת במיוחד: מישהו צעיר ויפה במיוחד הולך בחוצות קיימברידג' שלוב זרוע עם מישהו מכוער להפליא. וחבר'ה, זאת המאה התשע עשרה. אני בטוח שלא מדובר ביחסים הומוסקסואליים. לא על פי טבעו התמים והמקסים של הסגנון. מה כן? אני לא יודע. אקרא. אבל כל העניין נשמע כייפי לגמרי.

הלאה. לא אכתוב גם על עוד ספר חדש בהוצאת אסטרולוג, ששמה לה למטרה (נפלאה) להוציא מחדש ספרי הרפתקאות קלאסיים. במקרה זה מדובר באחד הכותבים המפורסמים ביותר של הספרות שקראו הורינו וסבינו בילדותם (אפילו לא אנחנו): קרל מאי. ושם הספר: "וינטו -  הפרא האציל" (שוב בתרגום בן ציון הרמן), אחד מארבעים ספרים בסידרת וינטו המפורסמת, שבטח לא קראתם, אבל אולי שמעתם עליה משהו. לפחות השם מהדהד. אני קורא את הפתיחה, ואני בהחלט חושב שסופרי ימינו צריכים ללמוד מקרל מאי איך לכתוב במיידיות מעוררת אהבה. שימו לב לפתיחה. מדבר בה המספר,  ג'ק הילדרת:"אינני רואה צורך להכביר מילים על עצמי. ראשית כול משום שאין הרבה מה לספר על בחור צעיר בן עשרים ושלוש. ושנית, אני מקווה שמה שעשיתי וראיתי יהיה מעניין יותר ממני. כי, ביני לביניכם, ג'ק הִילְדְרֶת נראה לי לעיתים קרובות אדם משעמם למדי, במיוחד ביום גשום, כשאני נאלץ לשבת בבית כל היום בחברתו". איזה יופי. כשסבא שלי היה זקן הוא קרא את ז'ול ורן מחדש. אני אקרא אולי את קרל מאי. אז מה אם הוא היה גרמני. זה היה הרבה לפני הזוועה הנאצית.אפילו לפני מלחמת העולם הראשונה.

הלאה. וממש בלי קשר לשני ספרי ההרפתקאות הקלאסיים המתורגמים , ספר חדש אחר מסוג אחר לגמרי (הרי ערימת הספרים לא מבדילה בין ספר לספר) :מהדורה חדשה לספר שיריו החשוב של מאיר ויזלטיר , "דבר אופטימי, עשיית שירים" )הוצאת הקיבוץ המאוחד*  , שהופיע לראשונה בשנת 1976, וכבר אז היה שמו שיא האנטיפטיות והכיעור  (בכוונה?). מי קורא לספר שירה "דבר אופטימי,  עשיית שירים"?

במהדורה חדשה זו נוספו לספר שני שירים  שויזלטיר גנז בשעתו ולא הכניס לספר, למרות שנכתבו באותה תקופה. ככה שיש חידוש מסויים במהדורה זו. איך שני השירים שנחשפים עכשיו לראשונה?  משעשעים למדי. פרוזאיים מאוד. לעגניים מאוד. ונקראים בהחלט בעניין. באחד מהם מספר ויזלטיר על שר החינוך דאז יגאל אלון, שבמשך שלושה חודשים תמימים, בעונת אביב כלשהי, אי שם בשנות השבעים,  כשבאו לדבר איתו במשרדו על בעיות קשות וממשיות לגמרי  בתחומו   - שנשארו, הפלא ופלא, אותן בעיות גם בימינו - למשל, "הטמטום המשווע של תכנית הלימודים" - נהג להתפייט מול הבאים ולומר: "משפחת דרורים מקננת בפנסי מאז האביב, / והיא הממלאה ליבי אופטימיות  ותקווה / שבסופו של דבר נביא הכל על מקומו בשלום, / ובוודאי גם העניין (איני מזלזל בו) שהואלת להביא בפניי". כל כך ויזלטרי. אני בהחלט מתגעגע ללעג שלו. שיר מר ומבודח אחר ,שנחשף במהדורה זו לראשונה, עוסק בנסיונו של ויזלטיר להשיג לשווא (הוא ערך אז איזשהו מישדר רדיו) הספד של דן צלקה על אודן, שנפטר באותם ימים. לא פשוט להיות עורך ספרות. עוד נמצא במהדורה זו,כמובן,  כמובן את חביבינו השיריים הוותיקים והמוכרים  כמו השיר הקצר והנוקב:"אביב/ אין בארץ/ אבל אשה בת 49/ מתכנה ארבעים אביבים". ויזלטיר אף פעם לא הצטיין בחמלה.    אפילו "יש לי סימפטיה" מקורו בספר הזה.  מי תיאר לעצמו אז,  ב-1976 , שדווקא השיר הזה יעשה קריירה כזו?   

הלאה. אני עובר לספר הרביעי בערימת הספרים החדשים שאני מרפרף עליהם. זהו ספרו של דן מירון (בהוצאה החדשה "אפיק" שהוא מבעליה), הקרוי "מפה לאוזן", ובו עוסק מירון (שוב, צריך לומר) בסיפוריו העסיסיים מאוד והחיים מאוד של שלום עליכם, גם הוא בן המאה ה-19, שמיטב ספרותה עדיין פועל עלינו להפליא.   לזכותו של הספר יש לומר שמירון מביא בו לא רק את הפרשנויות המתפעלות שלו  לשלום עליכם , אלא את מלוא הסיפורים והקטעים עצמם (מונולוגים למיניהם) שעליהם הוא כותב, וכך אנחנו יכולים ליהנות איתו משלום עליכם  מלכתחילה. למשל, מונולוג בשם "הקדירה". שימו לב לניגון היידישאי העובר היטב בתרגום המצויין  של מירון במונולוג הבא של "התרנגולית", מישהי הסוחרת בתרנגולות מן הסתם, ומספרת בין השאר על בעלה שמת צעיר. היא לא כל כך יודעת לספור, בעיקר לא את הייסורים :"כשמשה בן ציון שלי עליו השלום מת, הוא היה בסך הכל בן עשרים ושש. הא? עוד פעם: מה פתאום עשרים ושש? בן תשע עשרה הוא היה כשהתחתנו, ושמונה שנים כבר עברו מאז שנפטר, אז תשע עשרה ועוד שמונה כמה זה - נדמה לי לא יותר מעשרים ושלוש. אז מה נתקע לי בראש עשרים ושש? מפני ששכחתי את שבע השנים של המחלה שלו. כלומר, המחלה שלו נמשכה הרבה יותר. בסך הכל הוא היה חולה מתמיד, כלומר, הוא דווקא היה בריא, רק השיעול, השיעול גמר אותו! הוא היה נכנס לשיעול , לא עליך, וכשהוא היה מתחיל להשתעל, הוא השתעל והשתעל והשתעל...הרופאים אמרו שזו אצלו מין עווית כזאת, כלומר, משהו כזה, שכשרוצים להשתעל - משתעלים, וכשלא רוצים להשתעל - לא משתעלים". ואחר כך, בין השאר,  כל מיני גידופים משעשעים על הרופאים. וכמו הקמצן  של מולייר, גם התרנגולית ושאר גיבוריו של שלום עליכם לא יודעים  שהם מדברים  פרוזה. כלומר, שירה. וכמה שזה הכי פשוט בעולם - זה מה זה מעניין. אני לגמרי מבין את אהבת דן מירון לשלום עליכם.