שבחי היעדר השלום עם סוריה והערבים בכלל

 אילו היה לנו חס וחלילה שלום עם סוריה, היינו מוצפים ממש עכשיו בזרם פליטים סורי ענק שהיה נוהר אלינו , ממש כפי שהוא נוהר עכשיו לטורקיה ולירדן

הנה שאלה שאף אחד לא שאל: אילו היינו כבר ביחסי שלום עם סוריה (נניח, לאחר אותו משא ומתן בשנת 1998 (?) עם חאפז אסאד, אבא של באשאר)  , לאן היה פונה זרם הפליטים הסוריים, שמגיע עכשיו במאות אלפיו לטורקיה ולירדן?  הרי אילו היינו נענים לדרישות הסוריות  (כולל  כמובן החזרת כל הגולן עד המטר האחרון, פינוי כל היישובים ושיכשוך רגליים סורי בכינרת, כפי שהמליץ למשל האלוף במיל. אורי שגיא), וכבר היינו מנגבים בפועל ממש חומוס בדמשק,  הרי יחסי השלום היו מחייבים אותנו לנהוג באנושיות כלשהי ולפתוח את גבולוינו לפליטי החרב , ממש כפי שעושות עכשיו טורקיה וירדן, בנדיבות איסלאמית מרשימה בהחלט, צריך להודות. אז נכון שאף פליט סורי לא העז להתקרב תודה לאל לישראל , אבל זה רק בזכות יחסי האוייבות השוררים בינינו במסגרתם מצויירת ישראל כאוייב מפלצתי, אבל אילו אכן היינו ביחסי שלום עם סוריה , לאחר החזרת רמת הגולן חס וחלילה, מה היינו עושים באמת עם מאות אלפי הסורים היו מתדפקים על גבולנו , ממש כפי שהם מתדפקים על גבולות ירדן וטורקיה?

הרי אי אפשר להגיד : "היינו מונעים את כניסתם בכוח" , "היינו מציבים שורת טנקים על הגבול, שדות מוקשים". מה שתגידו. אבל ככה יפה? שכניך  לשלום מבקשים מיקלט  - וטורקיה וירדן מארחות אותם הכי יפה שאפשר, ובונות להם ערי אוהלים - ואתה תירה עליהם?! הרי לא ייתכן. אז היינו מכניסים אותם בהכרח, ומנסים לטפל בהם יפה בהכרח, אולי אפילו הרבה יותר יפה מאשר אנחנו מטפלים בסודנים, כי אחרת היו אולי מאיימים עלינו במלחמה נוספת לכשיירווח להם. וסודן, בניגוד לסוריה, הרי לא יכולה לאיים עלינו. אבל תודה לאל. אין שלום עם סוריה, ועם כל הצער על הטבח והזוועה בסוריה, אנחנו בהחלט מעדיפים את הפליטיים הסוריים בירדן ובטורקיה, רק לא אצלנו.  

וזוהי רק דוגמית אחת המוכיחה שיחסי אי-לוחמה עם הערבים טובים לנו הרבה יותר מכל שלום רווי שינאה, בנוסח השלום כביכול עם מצרים, בחסותו פעל ופועל הטרור מעזה ומסיני , ומאימתו אנחנו לא יכולים לפתוח את השגרירות בקהיר. פן יהרגו אותנו שמה, כפי שניסו לעשות זה לא כבר בימי המהפכה המצרית. ובאמת, אם נשווה את מצב אי-הלוחמה עם אסאד האב ואסאד הבן, ששמרו על שקט בגבול רמת הגולן כמעט ארבעים שנה, ל"שלום" עם מצרים, נגיע למסקנה שיחסי אי-הלוחמה עדיפים לאין ערוך על כל שלום כביכול.

בואו נראה כמה עלה לנו השלום כביכול עם מצרים? הוא עלה לנו קודם כל, בפינוי כל סיני , הרס כל היישובים ומסירת שדות הנפט (מה שמשוררת אחת הגדירה כ"חצי אי תמורת חצי נובל", כי הרי בגין וסאדאת חלקו את פרס נובל כפרס על החזרת סיני כולה למצרים, עד המטר האחרון כולל טאבה).  שנית, הוא עלה לנו , והוא  עולה לנו, בטרור בלתי פוסק מעזה - ועכשיו גם מסיני -  הנובע ישירות מהיעדר השליטה הישראלית בסיני. שלישית, הוא הביא עלינו כמה וכמה פיגועי טרור במטיילים ישראליים בסיני ובטאבה (כולל למשל רציחתם של שבעה מטיילים ישראליים בראס בורקה ב-1985, כולל  חמן שלח, בנו של המשורר יונתן רטוש,  , אשתו אילנה  ובתם צליל, ממש כשבעת הישראלים שנרצחו  באוטובוס המטיילים הישראלי בדרך לאילת ), שלא לדבר על הלינץ' שנמנע לבסוף תודה לאל במאבטחי השגרירות הישראלית בקהיר. רביעית, בחסות השלום כביכול טופחה כלפי ישראל שינאה קשה מאוד בממדים מפלצתיים ממש ובעלי אופי אנטישמי. השלום בהחלט ליבה את השינאה וממילא את ההסתה.

מעבר לכך, קיים כמובן ההיבט הכלכלי החמור שבו נחסמה אספקת הגז ממצרים, וישראל הועמדה בפני שוקת  ריקה. מי בדיוק האידיוט שאישר לשים את כל ביצי הגז שלנו בסלסילה המצרית?

ההיבט הטוב ביחסי העויינות עם מצרים , המוגדרים כ"שלום", היא העובדה שמיליוני מצרים לא מציפים אותנו כ"תיירים". מה היינו עושים אז? הרי הם 80 מיליון , ואנחנו רק 8 מיליון , כולל מיליון וחצי ערבים ישראליים.

ביחסי אי הלוחמה עם סוריה ,לעומת זאת, לא נרשם נדמה לי אפילו פיגוע טרור אחד בכל ארבעים השנה כמעט, מאז מלחמת יום כיפור

ב-73.

אבל כל הלקחים וכל ההתפכחויות אינם פועלים כמובן   על מסוממי השלום שלנו , שימשיכו לחתור לשלום עם סוריה (בהתחלף המשטר, למשל) וימשיכו להזות על חומוס (מעורבב בדם) בדמשק תמורת כל רמת הגולן. טוב, לא ממש עכשיו.