איפה הימים שבהם הקראנו לילדינו הפעוטים אגדות מחרידות ונפלאות, כמו כיפה אדומה, שלגייה וליכלוכית, או לחילופין סיפורים מושלמים בחרוזים מושלמים של שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג? כל זה התחלף עכשיו בהמוני יהודים אטלסים ויהוידיות אטלסיות, שעוסקים כל הזמן באני, אני,אני - עם המון סיפורי בית קטנים, פסיכולוגיה קטנה וחרוזים חובבניים.
את אורלי וילנאי מ"אורלי וגיא" כולנו מחבבים, אבל לא ממש מוקסמים ממנה, נידמה לי. ככה גם ספר הילדים החדש שלה, "דברים שקורים באמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, איורים: יעל אלברט) - ספר נחמד, מתולתל, פיקחי, גם אם קצת פשטני וקצת לא מבריק.
מדובר על אוסף שירים בחרוזים, שחלקם מדברים מתוך תודעתה של ילדה ("קציצות זה לא טעים, אני פשוט לא רוצה,/ ובכל זאת בצלחת - סבתא שמה לי קציצה") וחלקם מתוך תודעתו של ילד (מתוך ההקדשה "מוקדש באהבת אין קץ ליונתן שלי", אנחנו מבינים שאורלי חורזת כנראה מתוך תודעתו של הבן הקטן שלה). חרוזים המספרים על הוויית חייו, שמחותיו, תיסכוליו, כמו נסיונו להרשים את אבא שלו בתרגיל על מכשיר המקבילים החדש בגן: "והיום הזה הגיע ואבא הסתכל,/ ואני מייד טיפסתי כדי להדגים ולהתגלגל,/ אבל דווקא היום, ודווקא כשהוא ראה/ נפלתי למטה בצווחה נוראה!".
זה לא שהחרוזים לא חביבים. בהחלט כן, ואפשר בהחלט להקריא אותם לילדים, ופה ושם לעורר בהם עניין. הבעיה היא שאין שום קסם בחרוזים האלה, שנולדו כמובן מתוך שרוולו של יהודה אטלס "והילד הזה הוא אני", שהשפיע וקילקל חלק גדול מספרות הילדים בישראל, הכותבת בסגנונו, עם כל האני-אני-אני האגואיסטי, הקטן והאינסופי שלו. איפה כל ספרות ההרפתקאות והאימה המקסימה והמדהימה של ילדותנו הפעוטה, מכיפה אדומה עד שלגיה? אז נכון. זה אולי משפיע לרעה על נפש הילדים. אולי כדאי להימנע מהם במידה מסויימת. אבל האם התחליף צריך להיות משהו ביתי קטן ומשעמם כל כך?
איפה הדמיון, ההרפתקאה, המסעות? הכל צריך לקרות בין הגן לבית והילדה שמשחקת בבובות שלה והסבתא? זהו?! אין עוד עולם?!
ולמה הכתיבה היא כל כך חובבנית? איפה לאה גולדברג של "הכלב פלוטו"? ואיפה אלתרמן של "זה היה בחנוכה"? ואיפה שלונסקי של "אני וטלי בארץ הלמה"? למה הדור החדש של המשוררים לפעוטות הוא כל כך חרוזים לעת מצוא שאין בהם טיפת ברק? אבל זה מה יש. ככה כותבים (כמעט) כולם.
ואגב, גם מבחינה חינוכית, אם מנסים לגונן על נפש הילד, יש לי כמה בעיות עם הספר הזה: זה ממש לא בסדר בעיני להשמיץ את הקציצות, למשל, בחרוזים בנוסח :"לא איכפת לי לאכול נקניקיות, כרוב או מצות,/ אבל מי פתאום החליט שילדים צריכים קציצות"?. למה להשמיץ את הקציצות בכלל? ואולי רק הקציצות של הסבתא הזאת לא טעימות? ולמה לשנוא, ממש לשנוא, את שדרן החדשות (אורלי וילנאי מדברת בשם הילד כמובן, ולא בשמה): "אני שונא את הקריין שאומר בחדשות כל יום אותם הדברים,/ כשהוא בא אני צריך ללכת לישון - חדשות זה רק למבוגרים". עויינות כזו לחדשות למבוגרים יכולה להוליד ילדים אנטי אינטלקטואליים, האם האנטי-אינטלקטואליות והאנטי-אקטואליה האלה הן גם בשמה של אורלי וילנאי עצמה? ומה זו הגישה ה"מבינה מבפנים" ילד שזרק אבן ופגע במצחה של מיכל הקטנה ("האבן התעופפה שניות ספורות ואז צנחה/ ופגעה במיכל הקטנה במצחה"). ומה יש לאורלי וילנאי שלנו להגיד על זה: "אבל הוא לא התכוון ואיש כלל לא הבין/ שרק רצה שדנה תראה בו ותבחין". כלומר, במקום להסביר לילד בחומרה ובעצב שהוא עשה מעשה רע מאוד (ואם היו עושים לו את זה, הוא היה בוכה מאוד), מבינים לליבו המאוהב בדנה (לכן השיר נקרא "אהבה"). גישה רחמנית-שלא-במקום ושגויה לחלוטין. .
לבסוף, אני לומד מתוך השיר האחרון שאורלי וילנאי (אם הילדה שמדברת בשיר האחרון זו היא) לא אוהבת את התלתלים שלה: "עצמתי את העיניים וביקשתי חזק:/ תעשה שהשיער שלי יהפוך לחלק". גם זו טעות חינוכית ונפשית: תלתלים זה דבר מקסים (גם התלתלים של אורלי עצמה), ואם כבר, אז צריך ללמד ילדים, ובעיקר ילדות,לאהוב תלתלים ולא לבזות אותם ולרצות שיער חלק. בקיצור, כתיבה טובה באמת לילדים דורשת הרבה יותר ממה שנדמה לאורלי וילנאי.
אקו"ם