אלונה קמחי מציגה בספרה החמישי אותם חומרים אוטוביוגרפיים מוסווים שהופיעו בספריה הקודמים ,ואותה מזיגה אופיינית בין אנרכיה וסנוביזם תרבותי. קסם הכתיבה עדיין פועל , אם לשפוט על פי 50 העמודים הראשונים, גם אם לא מדובר ב"רומן נהדר",כפי שהבטיחה לנו מאיה פלדמן ב"ספרים" של "הארץ"
הרומן החדש של אלונה קמחי "ויקטור ומאשה" (קראתי עד עמ' 55, שאז מתחיל חלק חדש) יפה למדי, אם גם נקרא ביגיעה מסויימת. זה מתחיל במוטו שבחרה קמחי לספרה. מוטו שירי מוקשה, מקשה, לא נעים,סנוסביסטי, סוג של יבשושיות אליוטית נטולת קסם. מדובר בקטע שירי של ת.ס.אליוט, שהיה אמנם הכהן הגדול של השירה המודרניסטית במאה העשרים, אבל פרט ל"ארץ הישימון" ול"פרופרוק" (שירים רבי קסם) היה משורר יהיר, טרחני, נטול כל חושניות. הקטע קרוי "אי נחת" והוא מתאר מצב שהוא לא יום ולא לילה, נע בשטח האפור של חוסר השמחה, וכולל שורות מסורבלות (בתרגומה של אלונה קמחי כנראה) מסוג:"לא אור יום/ האוצל לצורה רוממות נהירה/ הופך צל ליופי חולף". קצת מכבידה הנמלצות הזאת.
מתוך קשיות המוטו , אנחנו מגיעים לרומן עצמו,המציע לנו בהקדם דימויים יפהפיים הרבה יותר, כגון הדימוי הבא המתאר את שיכוני הבטון של העולים, אותם בלוקים מפורסמים :"אפילו גון סמרטוט הריצפה של הבניינים נדמה רענן מהרגיל". יפה.
בהמשך אנחנו מתוודעים למאשה ואחיה הצעיר ממנה, שניהם בשנות העשרה לחייהם, הגדלים אצל סבתם (לאחר שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים) ויחסיהם מתאפיינים בסוג של אהבה וקירבה, יחד עם נסיונות שליטה אלימים ותוקפניים , אם גם לא נטולי הומור, מצידה, שהוא מגיב עליהם בסובלנות. ככלל, מדובר בחומרי חיים המוכרים לנו מספריה הקודמים של אלונה קמחי: הוויה רוסית תרבותית סנוביסטית לא מעט, הנושבת כאן בין השאר מהסבתא האליטיסטית ("בעודם מתארגנים ליזראיל המחורבנת הזאת, מדינה אוריינטלית מלאה ז'ידים" , מפענחת המספרת את תודעתה של הסבתא). הסנוביזם וההתנשאות מאפיינים גם את היחס למרוקאים, המתואר מבעד לתודעתה של מאשה הנערה:"הם היו אנשים פשוטים, בעלי קודים פרימיטיביים ותרבות שהיא - או אולי היעדרה - היא התהום שעל גדתה האחרת הם ניצבים. עבור הוריה היתה הפגישה עם המרוקאים האלה בגדר התרחשות משונה ולא צפויה. ישראל הייתה אמורה להיות מלאה לוחמים ציוניים עשויים ללא חת ששורשיהם מצויים אי שם עמוק במזרח אירופה". ההשתלחות הזאת במרוקאים מתאפשרת כנראה במונחי הפוליטקלי קורקט משום שגיבורו הכריזמטי של הרומן עומד להיות מישהו שעל פי שמו, "נמרוד בכר", הוא ממוצא מזרחי, והוא דווקא מלח הארץ, אביו קצין בכיר, הוא גר בווילה, ולא בשיכון עולים. והאח הקטן של מאשה נוהה אחריו. בכלל, ההתנשאויות התרבותיות של הפתיחה יתחלפו במשהו אחר, והיחס המתנשא לדתיים ולדת, למשל, יתחלף בהמשך בקריאה מוטעמת ומלאה יראת כבוד בתפילת הקדיש.
בכל מיקרה, האנרכיה וההתנהגות הלא צפויה מנחה תמיד את סוג הקדחתנות של אלונה קמחי: זה מתחיל בזה שהאח הקטן מביא מבית חברו שי צנוע לאחותו: אקדח ברטה קטן. מתאים בול לארנק אשה, כנראה. ומכאן כמו שנאמר העניינים רק הולכים ומסתבכים, אבל תמיד עם ארומה תרבותית במיוחד (במסגרתה מתוארת הסבתא כמי שהיתה "בעלת מקצוע פשוטה" - ואתה חושב לתומך טבחית או משהו - אבל לא:"היא היתה בעלת מקצוע פשוטה - מחנכת ומורה לצרפתית בכיתות הנמוכות בבית הספר האוקראיני-צרפתי". הבנתם? "מורה לצרפתית" היא בעיני המספרת "בעלת מקצוע פשוטה". אלונה יכולה ללמד את כולנו אליטיזם סופר סנובי).
בסך הכל, ספר מהנה לקריאה , ועם זאת, בניגוד לספרה החדש של תמר גלבץ שכל פיסקה בו היא חגיגה, ואתה יכול ליהנות ממנו גם תוך דילוג בין הפיסקאות, הרומן של אלונה קמחי מחייב מאמץ מסויים של מעקב (קצת מנומנם לפעמים) אחרי ההתרחשויות ומאמץ מסוג אחר לפרש כמה ניסוחים נפתלים. ולפעמים, מה לעשות, הקריאה מאכזבת. כך למשל כשהקורא מגלה אחרי מעקב קריאה מתמשך שהאח עומד לגלות משהו, המשתהה לאורך עשרות עמודים, ואנחנו נמתחים ורוצים לדעת מה קרה (כלומר, למה איחר כל-כך לאזכרת הוריו) , אבל כל המתח המינורי המדומה הזה מתגלה לבסוף כסתם השתובבות נעורים קטנה ולא חשובה. בשביל זה מתחת אותנו, אלונה? ובכל זאת, הקריאה עדיין תענוגית למדי. תמיד נעים לפגוש נשים אינטליגנטיות באמת, אם גם סנוביסטיות כלשהו, כמו אלונה קמחי. בסוף נוכל גם לגלות אם אקדח הברטה הקטן שמופיע במערכת הראשונה יירה לבסוף במערכה האחרונה. מי כמו אלונה קמחי מכירה את אימרתו של צ'כוב. אני עצמי עוד לא קראתי,כאמור,את ההמשך, לכן אין לי מושג.
אקו"ם