ז'אן ז'אנה בווידוי הומואי בחוברת "הו!"

כתב-העת המצויין בעריכת דורי מנור מחדש את הופעתו בחוברת טובה במיוחד, עם המון דורי מנורים צעירים ומלוטשים הכותבים שירי חרוז, המון זיקות הומואיות ומיזם מיוחד עם סופרים החיים שתי מולדות

אחרי  שנתיים חוזרת מן ההעדר (בגלל מצוקה כספית) חוברת "הו!", כתב-עת איכותי לשירה ולענייני ספרות אחרים בעריכת דורי מנור (הוצאת אחוזת בית), גם זה מיוזמותיה היפות של שרי גוטמן, מו"לית אחוזת בית, שעושה לא מעט דברים בשביל הנשמה (הספרותית). וזה יפה מאוד.

מנור, באופן אופייני, שם שלושה דגשים בחוברת: דגש על שירת החרוז, דגש על עניינים הומוסקסואליים ודגש על הרב-לשוניות או הדו-לשוניות, ומה טבעי יותר לעורך, שהוא גם משורר מוכשר להפליא, הכותב בחרוזים, גם הומוסקסואל ולוחם מובהק למען הההומואים, וגם מתרגם שירה מפואר, מאשר לטפח את שלושת העניינים האלה שבדמו המשוררי.

נתחיל בחרוז. ואכן החוברת גדושה בשירי חרוז, חלקם של משוררים חדשים לגמרי, ומפתיעים באיכותם, כמו אילי אבידן-אזר, עם כל צעירותו הספרותית, הליטראטית, המושפעת בעליל משירת מנור עצמו: "את פקודותייך הישנות הָפֵרִי/ הטי אוזנךְ לגבר שלחם,/ חסלי את השוטה לוגם הַשֶּׁרִי/ עִצֱרִי את השוטים בהישלחם". בהערה בשולי השירים נאמר, אגב, כי שמו הקודם של המשורר היה ליהי (רגע, זה לא שם של בת? וסליחה שאני מיושן כל כך). עוד שירי חרוז (בחלקם) מציעה לנו גם אנה הרמן, משוררת מעולה, המתארת לנו כאן כבר לא את אומללות ילדותה, כבהרבה משיריה הקודמים, אלא את אושרה עם בתה הקטנה: "איזו מין אמא יש לךְ/ שבמקום להרדים אותָךְ/ שרה לךְ שיר של דולפינים/ וצוחקת מתוך הַחֲתָךֱ".

ה"חתך" ,שעליו מדברת המשוררת, הוא חתך הכאב של זכרון ילדותה.

עוד חמדות בתחום החרוז הם שירים מתוך "אופרה בגרוש" של ברכט שתירגם דורי פרנס, מטובי מתרגמי הבמה שלנו, על פי הלחן של קורט וייל: "וכריש, יש לו שיניים, / זה בולט ואין לטעות,/ וּלְמֵקִי, יש סכין/ רק זה סכין שאין לראות". פעם חשבנו שזו הרומנטיקה של הפשע, שעושה ברכט. עכשיו, אצלנו, עם כל הסכינים, זו כמעט הפרקטיקה של כל בחור וטוב בישראל, כלומר, שיר רלוואנטי ממש.  בכל מיקרה, זה מתנגן מצויין.

כך גם מתנגנים שירי היידיש לילדים - מאת יהואש, אליעזר שטיינברג  ול' ברקוביץ -  שתירגם יפה מאוד בני מר, כמו השיר על החוט והמחט של אליעזר שטיינברג: "יושב רב זנוויל החייט,/ המחט רצה לה מהר,/ אבל החוט נשרך לאט,/ ואת המחט מְצַעֵר. 'זה שוב אתה נדבק אֵלַי,/ הולך בעקבותי כמו צל?/ עזוב אותי, חזור למלאי,/ הגיע זמן להתפצל". חמוד מאוד, ללא ספק.

לעומת זאת, שוב לא הצלחתי למצוא עניין בשירי אברהם סוצקובר שדן מירון, המתרגם, משתגע שוב כדרכו מפעם לפעם ומכתיר אותו כלא-פחות מ"משורר ענק, המשורר היהודי הגדול בדורו, וללא צל של ספק המשורר המשוכלל והנעלה ביותר שחי ופעל בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים". כלומר, גדול יותר מאלתרמן? ואפילו "ללא צל של ספק"?! (ואני חשבתי שהביטוי "ללא צל של ספק" משמש בעיקר את פואד בן-אליעזר). בכל מיקרה, כבר שנים אני קורא שוב ושוב תרגומים מיידיש לשירים של סוצקובר, ולא הצלחתי למצוא בהם, למרות כל התהילות, שמץ של גדולה. לעומת זאת, ראיתי שורות וחרוזים ששולטת בהם איזושהי שכלתנות קצת לא נעימה בעיני וקצת חנפה, כמו בחרוזים הבאים שכתב סוצקובר על חנה רובינא בת התשעים שתירגם מירון: "בְּנוֹי של אלמוגים, בשחור שמלה רושפת,/ רובינא בגיל תשעים לשאת עוד חן שואפת. / בתיאטרון ביתה היא מציגה - כורסא בימה לה - / מול קהל צופים של איש אחד, אבל באור של מעלה". לא שזה רע, וברור שדן מירון מתרגם היטב, אבל  "משורר ענק"? נו, באמת.

חוברת "הו!" מציעה לנו עוד כמה משוררי חרוז צעירים, חדשים וכישרוניים מאוד: ניר ארגב-לפיד, רועי שניידר, מעיין אבן, ירון בן עמי, עמוס מדד. ברובם יש איוושה הומוסקסואלית ברורה. מי יילד לדורי מנור את כל אלה? מכולם בלט בעיני עומר ולדמן בן השמונה עשרה, שיש עוצמה אמיתית ובשלות נדירה בחרוזיו המישתנים (שלא תמיד הם חרוזים): "כשהייתי בגילה של אחותך, בשעה שהיתה רלוואנטית,/ שיחקו הנערים בחצר אמת או חובה. / במו אני שמעתי, "חובה", אמרו: 'חובה עלייך/ להשיק את הוולדמן הזה בגב יד מלוטף של קירבה'". מרתק בהחלט.

פירסום כמות כזו של משוררי חרוז חדשים ומלוטשים הוא הישג גדול של דורי מנור וסוג של הטיית כף הכובד השירית לכיוון החרוז. נראה מה יהיה ולאן יתפתחו הדברים בסצינה השירית שלנו, שרבים שותפים לה אבל ההד שהיא מעוררת קטן כל-כך.     

את ההבלטה, שלא לומר ההטפה, ההומוסקסואלית חותמים שני פרקים בסוף החוברת: שיר הומוסקסואלי בוטה של אלן גינזנברג בתרגומו הטוב של רונן סוניס("אנא אדון תתן לי לפתוח את מכנסיך הכחולים/ אנא אדון תן לי לחזות בבטנך זהובת הפלומה/ אנא אדון תן לי להסיר מעדנות את תחתוניך".  בלי קשר לטעם המיני שלנו אי אפשר לא להתפעל מעוצמתו השירית של אלן גיזנברג (גם אם מותר בהחלט להידחות מתכניה).

ולבסוף, וזו אולי הפנינה העיתונאית של החוברת: ראיון ישן ומשובח משנת 1976 שערך הוברט פיכטה, סופר גרמני ופעיל הומוסקסואלי עם ז'אן ז'אנה, הסופר שכתב מתוך תהומות הכלא, הפשע והבגידה, והוכתר כזכור על ידי סארטר כ"ז'אנה הקדוש". חלק לא מבוטל מהראיון עוסק אכן בהומוסקסואליות של ז'אנה, המספר למראיינו כי מעולם לא נמשך לנשים וכי ההומוסקסואליות המודעת שלו התחילה עם המעשה ההומוסקסואלי הראשון שלו. מעבר לזה, חוזר ז'אנה ומדבר על הבחירה שלו ב"רע",  באופן כללי: "ברצוני לחיות בָּרע באופן שלא יאפשר לכוחות החברה המסמלים את הטוב לפרוש עלי את חסותם". מה שנקרא, רע עד הסוף. ומעניין להפליא עם כל חוויות הפשיעה, הכלא והכתיבה שלו. בין השאר, מספר ז'אנה כי את "המדונה של הפרחים", הספר שהיקנה לו את תהילתו הראשונה, כתב מתוך הנחה שלא ייקרא על ידי אף אחד, וזה בעצם מה שהעניק לו את חירות הכתיבה ועוצמתה: "סיפקו לנו (בכלא) נייר כדי שנייצר ממנו שקיות. ובכן, על הנייר החום הזה כתבתי את תחילת הסיפור. לא האמנתי שמישהו יקרא אותו אי פעם. הייתי בטוח שלעולם לא אצא מהכלא. לפיכך כתבתי בגילוי לב גמור, בזעם ובתשוקה, והוודאות שאיש לעולם לא יקרא אותי אך העצימה את חירות הכתיבה". הנה עצה לסופרים הרוצים לכתוב ספר גדול: כיתבו כאילו אף אחד לא יקרא אותכם לעולם.

המיזם המרכזי בחוברת הוא מיקבץ קטעי פרוזה, שכתבו כמה סופרים בעלי רקע דו-לשוני ודו-תרבותי. נאספו כאן כמה ממיטב הכותבים: משה סקאל (הפותח את הקטע שלו במילים מתוך הופעה של סופרת ספרדיה בשם קונסולסיון המקריאה מתוך ספרה: "אבי היה מתעורר כל לילה בבטן כואבת. דקות ארוכות הוא עמד בשירותים ולא הצליח להשתין". פתיחה קצת מהממת, לא?); אחריו מתן חרמוני המספר על שיקגו: "אול רייט. זהו הגליון הנקי הראשון שנפתח כאן בגולה, בשיקגו" - אנחנו מרגישים את בטחון הכותב, המזכיר מייד בהמשך את ברנר שראה את שיקגו בעיני רוחו לפני מאה שנה ב"מכאן ומכאן". כמה נעים לפגוש אנשים אינטליגנטיים, שיודעים לספר לנו בין השאר על הספרייה העברית בשיקגו, "דרך הלבנים הצהובות של כל מי שיצאה נפשו לספרים עבריים" - כמה יפה; בהמשך לילך נתנאל עם זיקה מפתיעה, מתרגשת, ליידיש ולאשת יידיש זקנה אחת, בשם "יידית" (היידיש בעצמה?): "כבו כולם. פתאום. נמוג הצחוק. נמוג החשק. בסימטה קרחת, בהילת פנס רחוב, עומדת ככה: יידית. לא הדר ולא פאר לה. בסחבות מפוארות ובבלואים של יום טוב היא עומדת". גם זה יפה מאוד, מוזיקה של קינה קופצנית, מצחיקה, כמו היידיש; גם בני מר הוא מיטיב יידיש גדול, והוא מספר על ספר אחד ביידיש שממש נמס בידו:

"קשה להאמין בזה, אך מי שהרים פעם ספר ישן ביידיש ולקח אותו לידיו, יוכל להעיד שזה קורה מפעם לפעם. לי זה קרה לפני שנים אחדות ביום גשם, ברחוב אלנבי בתל אביב. ספרו של יהואש פון ניו יארק ביז רחובות או צודיק (מניו יורק לרחובות ובחזרה) היה מונח עם ספרים אחרים על ספסל ציבורי. נטלתי אותו והוא כמעט נמס בידי". בערב קרא בני מר בספרו של יהואש, מתרגם התנ"ך ליידיש, על מסעו בארץ ישראל לפני כמאה שנה. היש מעניין מזה? שוב טקסט מפואר;  ואחר כך טקסט של סופר שלא שמעתי את שמו עד הנה, ז'יל רוז'יה, המגדיר את מקום מגוריו כך: "אני במזרח פריז ולבי בקצה שדרות רוטשילד". הוא מצטט טקסטים מרגשים של ה.לייווויק, משורר היידיש, ושל אורי צבי גרינברג. כדאי מאוד לקרוא; ומייד אחר-כך טקסט של סיון בסקין, ממשוררות החרוז הטובות בישראל, על חייה כמתרגמת. הכותרת אומרת הכל (כמעט):"את יכולה, בבקשה, לפחות במיטה, להפסיק לתרגם?". איזה יופי; רויאל נץ, בהמשך, כותב בהתפעלות על מופע משותף (שמצא ביוטיוב!): מרינה מקסימיליאן בלומין יחד עם אמא שלה, ומשמיע כמה אמירות קצת מכאיבות מדי, מפתיעות, ונקווה שלא נכונות על הזמר העברי, שכמו נחתם בשנות התשעים הקנון שלו, לפחות מבחינת ההסכמה הציבורית: הקנון של הזמר העברי נחתם, ממש כפי שנחתם הקנון של הספרות והשירה העבריים". רויאל נץ טועה. אולי קל לטעות מאוניברסיטת סטנפורד, אבל הוא נוגע כאן באיזשהו פחד אמיתי.

לא אגע כאן בכל ענייני החוברת. אגיד רק שמדובר באחת מחוברות הספרות הכי טובות שהופיעו אצלנו בשנים האחרות. אם הקנון של הספרות העברית לא נחתם בשנות התשעים, כפי שמזהיר רויאל נץ, אז דורי מנור ומפעליו הספרותיים בהחלט ממשיכים להיות חלק מן הקנון הישראלי במיטבו.