החום שיבש את קניוק, לונדון וריבלין. ביג בן

חמישה קטעים על יורם קניוק שהציע הצעה מטורפת, על ירון לונדון התוהה מדוע לא לאכול בשר אדם ("בשר די משובח", לטענתו), על רובי ריבלין שלא הבין מה הוא מצטט, על קשת והילדים המבשלים שמטמטמים את עם ישראל , על "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" הגאוני  בהבימה, על השליטים התנ"כיים שלא שמעו לנביאים התנ"כיים ומה קרה להם. וגם: הטור הספרותי על ספריהם המתורגמים החדשים של ג'ונתן פראנזן ודון דלילו

•1.    קניוק מציע לשמוח ביום השואה

בעניין האמירה המוטרפת של יורם קניוק (במאמר שפירסם ב"הארץ", כמובן), על פיה אנחנו צריכים לחגוג ולשמוח ביום השואה כי אנחנו חיים (או בלשונו של יורם קניוק עצמו:"יום השואה היה צריך להיות יום של שימחה: מאות אלפי אנשים ניצלו, חזרו לחיים") , אני מבקש לשאול את קניוק:  למה שלא נהפוך את כל ימי הזיכרון שלנו לימי שמחה? למשל: יום הזיכרון לחללי צה"ל.  הרי רק הם מתו ואנחנו חיים. ובכלל, למה לא להפוך כל אבל לשמחה: ילדיך מתו ואתה חי - תחגוג. אחיותיך ואחיך מתו - ואתה חי - תשמח. ואפשר להחיל את זה על זוועות אחרות בחיינו: פלסטינאי טבח בחמשת בני משפחת פוגל באיתמר -  אנחנו נחגוג את זה כי אנחנו חיים. מישהו מואשם ברצח הוריו בלילה נוראי אחד בירושלים - אנחנו נחגוג את הלילה ההוא. כי אנחנו חיים והם מתים. כמה אטום אפשר להיות? לא הכרתי את הניספים הפרטיים בשואה במשפחתי: סבי מנחם מנדל (שאני קרוי על שמו), סבתי שרה (שבתי אביגיל קרויה על שמה בשמה השני), דודתי, אחות אמי, אסתר (שנאמר עליה שהיתה היפה מכל אחיותיה), אבל האם מותר לבכות?

2. לונדון פתוח לבשר אדם (חולה)    

עד היכן יכולים להגיע אנשים חסרי אלוהים כמו יורם קניוק (בדוגמא הקודמת) וירון לונדון (בדוגמא שמייד תובהר)? אכן, עד קצה גבול ההבל. כי הנה ערב יום השואה, ממש ערב יום השואה, מצא לו ירון לונדון לנכון לראיין ב"לונדון וקירשנבאום" חוקר אנתרופולוגי כלהו בעניין  סיפור זוועה שהתפרסם לאחרונה על כת כלשהי בברזיל שרצחה נשים ואכלה את בשרן.  ומה יש לירון לונדון להגיד על כך? אז,  טוב. הוא כמובן מסתייג מן הרצח, אבל תוהה בקול (ומבקש מראש סליחה על "הפרובוקטיביות"):  למה לא לאכול בשר אדם, בעצם? "זה לא שאני מציע לרצוח ,כמובן" , מעיר לונדון, "אבל בעצם , כשאדם חולה (כלומר, נפטר מחמת חולי)  למה לא לאכול את בשרו? אומרים אפילו שזה בשר די משובח". לא מאמינים שזה מה שירון לונדון אמר? תפתחו בצפייה ישירה בגוגל בלונדון וקירשנבאום מיום רביעי שעבר (19.4.12) , ותיווכחו במו עיניכם. אני כבר לא מדבר על כל הטעמים האלוהיים והמוסריים והריגשיים והחושניים , ההופכים כל רעיון של אכילת בשר אדם, לזוועה מבחילה, אבל "בשר אדם חולה"" כמו שמציע לונדון? האם הוא לא יודע, שהשירות הווטרינרי מונע גם מפרה חולה ותרנגולת חולה להגיע אל שולחננו? אה, שכחתי, לונדון הוא אוונגרדיסט. אתה לא רוצה לנוח קצת בקיץ, ירון? לא יותר קריר בלונדון?

 3. להוציא את הילדים מהמטבח

קשה לדעת מה שיבש את דעתו של לונדון: החום השרבי של ערב יום השואה, או אובך הרוחות החזקות שליוו אותו, אבל מי שלא חשודים בכלל בשיבוש דעת כלשהו הם קברניטי קשת והטלוויזיה בכלל, הנוצצים מרוב מעשיות, ציניות וחתירה לרייטינג, ומה איכפת להם לטמטם את העם. למשל, באמצעות בישול וטיגון וריחות מטבח מכל עבר, והכרזה שצברה תאוצה ש"כל אחד רוצה להיות טבח". וכבר דליה מזור מנחה מצד אחד חידון עברית לילדים, ומייד

אחר-כך תחרות בישול בין ילדים , שוב בהנחיית מזור, כדי לתת נופך של מכובדות ואצילות ממלכתית גם לעיסוק הבלותי אינסופי בטיגונים ובישולים ומעשי טבחות של ילדים, מרוב תכניות בישול אף אחד לא אומר את האמת הפשוטה, שאם נחנך את ילדינו לבשל, הם יהיו בדרך כלל (לא תמיד, אבל בדרך כלל) אנטי-אינטלקטואלים, בלתי רוחניים, ולא חשוב שמישהו יעשה מחקר (כמו שעשו ביחס לכדורגלנים) ויגלה שיש להם "אינטליגנציה גבוהה", עדיין אינטליגנציה גבוהה שמשוקעת בתוך סיר און כדור, משוקעת בתוך סיר או כדור. מי ייתן כל עם ה' נביאים. 

4. ורובי ריבלין קצת התבלבל

כדי להסביר מדוע אריה דרעי לא ראוי לדעתו לרוץ לכנסת ולחזור לחיים הציבוריים (אני חושב ההיפך. אסור למנוע מאריה דרעי להתמודד. זה יהיה עוול חמור) נזקק יו"ר הכנסת רובי ריבלין לפסוק מן התלמוד, אבל אהה, ריבלין הביא את הפסוק הלא-נכון, שאומר בדיוק ההיפך ממה שנדמה לריבלין שהוא אומר. כי הפסוק הוא "אין ממנים פרנס על הציבור, אלא מי שקופת שרצים מאחוריו, שאם תזוח עליו דעתו, יאמרו לו :חזור לאחוריך", ופירושו של דבר, שטוב ונכון למנות עלינו מנהיג הסוחב מאחוריו כמה כתמים , כדי שלא יתנשא עלינו מדי ולא ירדה בנו מדי, פן  נגיד לו: חזור למקום שממנו באת. כלומר, דרעי ממלא באופן מושלם את הציווי התלמודי. אתה הבנת את זה, רובי?   

5. יותר טוב משקספיר

אם לא ראיתם את "שלמה מלך ושלמי הסנדלר" , וגם אם ראיתם, רוצו לראות

בהבימה את ההפקה החדשה של המחזמר העברי הגאוני מכולם , שכתב במקור סמי גרונמן  ותירגם ועיבד (ובעצם המציא מחדש) אלתרמן, שכתב עם סשה ארגוב שורת פזמונים מופלאים, כמו שיר החכם והכסיל: "כי בין דברי חכם ובין דברי טיפש/ כאילו אין הבדל/ הבדל בכל זאת יש".  במאי: אילן רונן, ניהול מוזיקלי יוני רכטר, תפאורה רותי דר ושחקנים כמו אבי קושינר, גלית גיאת וצעירי בית צבי. ואני אומר לכם שזה הרבה יותר טוב משקספיר (למשל, הרבה יותר מ"חלום ליל קיץ" המיושן). הגיע הזמן שנבין מה יש לנו.  ואם מישהו יגיד לכם: מה פתאום  יותר טוב משקספיר? תצטרכו להחליט מי החכם ומי הטיפש בין שנינו: "כי בין דברי חכם ובין דברי טיפש/ כאילו אין הבדל/ הבדל בכל זאת יש".

והגית בו יומם ולילה/ הפסוקים הכי מופלאים בתנ"ך

השליטים נגד הנביאים

וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא פָקִיד נָגִיד בְּבֵית יְהוָה אֶת יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל הַמַּהְפֶּכֶת (ירמיהו , פרק כ', פסוקים א-ב)

זה קרה אז וזה קורה היום: מי שאומר את האמת האלוהית עלול לשלם מחיר כבד. שלא כמו בנינוה, אחרי נבואת החורבן של יונה, כשהמלך והעם החליטו לשוב "איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם", ולכן ניצלו, כאן עושים המלך יהויקים ושליחו פשחור את ההיפך. המלך יהויקים שורף את המגילה שעליה נכתבו דברי ירמיהו האלוהיים, ופשחור הכהן-הפקיד מכה אותו ושם אותו בתוך מיתקן עינויים הקרוי "המהפכת" (אפשר לנחש מה זה). התוצאה הסופית: נבוכדנצאר שרף את בית המקדש ויהודה גלתה.

והטור הספרותי

ג'ונתן פראנזן ודון דלילו -  ספרות אמריקאית במיטבה

יבול הקריאה האמריקאי שלי הפעם הוא שישים עמודים מתוך ספרו החדש והמדובר של ג'ונתן פראנזן "חירות" (הספריה לעם/ עם עובד/ מאנגלית: עפרה אביגד) ושני סיפורים מתוך "המלאכית איזמרלדה", ספר סיפוריו של סופר אמריקאי יוקרתי אחר, דון דלילו (ספריית מעריב, מאנגלית: דפנה לוי), וייאמר מייד כי בשניהם מדובר בקריאה תענוגית, בסופרים מצויינים, שכמו יצאו שניהם מאיזושהי סדנת כתיבה אמריקאית משובחת ומתוחכמת, המוציאה  סופרים בעלי איפיון אמריקאי מובהק. שונה מאוד, למשל, מן האיפיון הצרפתי.

הכתיבה האמריקאית טבעית איכשהו, לא אונסת את עצמה על המציאות ולא מעצבת אותה, בניגוד לכתיבה הצרפתית (ר' למשל "העדינות" המפוקפק לגמרי, שהפך גם אצלנו לרב-מכר, למרות מלאכותיותו הניכרת, ואולי דווקא בגללה). מה שמזכיר לנו את דברי הבוז השוטים שהשמיע בשעתו היו"ר לשעבר של ועדת פרס נובל השוודית בגנות הספרות האמריקאית השטוחה והממוסחרת לדעתו. שוטה זקן וסנוביסטי. האמת היא שהספרות האמריקאית איננה נופלת מן הספרות  הבריטית במיטבה, ועולה בוודאי על הספרות הצרפתית.

ספרו של ג'ונתן פראנזן המוגדר כ"בכיר הספרות האמריקאית" ,למרות שיש מתחרים לא מעטים על התואר הזה  (אני בהחלט הייתי מכניס לרשימה גם את הרלן רובן, למשל) עוסק בהוויה אמריקאית עד תום. אמריקאית במתכוון. דחוסה מרוב אמריקאיות, ולמעשה חושפת את פניה האמיתיות, בשכבת העומק שלה.

הספר שלפנינו עוסק בשחקנית כדורסל לשעבר, אשת חמודות שאי-אפשר לחלץ ממנה מילה רעה על שכניה, עד שקשר רומנטי ומיני בין בנה האהוב לבין בת השכנים, ממוטט ממש את עולמה, והיא מחליטה ללכת על כל הקופה ולכתוב אוטוביוגרפיה שתחשוף הכל, ובין השאר היא חושפת בה מעשה אונס, שביצע בה ספורטאי צעיר ומצטיין כלשהו, השייך למשפחה עשירה מאוד ומקובלת מאוד, ולכן מנסים הוריה להניא אותה מהגשת תלונה נגדו, וזה רק הפיצוץ הראשון בשורת הפיצוצים שהאוטוביוגרפיה הזאת מנסה ומצליחה לעשות. האמת האמיתית מאחורי הנינוחות האמריקאית והאדיבות האמריקאית, כולל למשל סטיות קטנות ומשוערות של הסב אוגוסט ("סבה, אוגוסט, נהג לתפוס את נכדתו הבכורה ולכרוך את זרועותיו סביב בטנה, להושיב אותה על ברכיו המקפצות, ולהפיק מהעניין מין ריגוש קטן שרק אלוהים יודע מהו"). לא נעים. בכלל, הניצול של הנשים וההתנשאות עליהן נדמית כמעט כתכונה בסיסית של האמריקאים. זה כולל גם התנסחויות בעייתיות  של פראנזן עצמו כלפי נשים וכלפי ילדים, גם כשהוא מדבר מפי תודעתם של גיבוריו. כך למשל מנסח פראנזן את מה שחושבים אנשים על האופן שבו צריך האב וולטר לנהוג בבנו הסורר ג'ואי (שעבר לגור עם בת השכנים, לשימחת אמא שלה) ובאשתו פטי (גיבורת הספר הזה ואמו של ג'ואי):

"משום מה לכולם היתה הרגשה, בצדק או שלא בצדק, שהנחמדות של וולטר היתה אחראית לזה איכשהו. במקום לתפוס את ג'ואי בשערות, לגרור אותו הביתה ולהכריח אותו להתנהג כמו שצריך,במקום לדפוק לפטי אבן בראש ולהכריח אותה להתנהג כמו שצריך, הוא צלל לעבודה בארגון שמירת הטבע". שמתם לב לניסוחים האלימים ?  "לתפוס את ג'ואי בשערות" (איך תופסים בשערות נער בן 15 בערך?), "לדפוק לפטי אבן בראש" (הלו, לא עוצרים באמריקה על דברים כאלה שאתה עושה לאשתך?). פראנזן, מצלם נאמן של כל פרט וכל הרהור ותודעה אמריקאיים, אמנם מנסה לבטא כאן איזושהי "דעת המון", אבל עדיין התחושה היא שאנחנו נמצאים בסביבת תחושות קצת נחותה מדי ביחס לתחכום האמריקאי, שאותו מנסה פראנזן לבטא כל הזמן (ולגחך עליו תדיר) . עם זאת, מובטח לנו שעוד מעט תגלה פטי (הכותבת את האוטוביוגרפיה שלה בסיוע המטפל, כמה אמריקאי) שמלכתחילה היא לא אהבה את בעלה אלא את חברו הטוב. והאוטוביוגרפיה השערורייתית תגלה לא רק את פניה האמיתיות של פטי אלא את פניה הלא מתוסרטות של החברה האמריקאית כולה. מומלץ במיוחד למי שמתכנן שהות ארוכה באמריקה או רוצה להכיר את אמריקה ממש מבפנים.

ודלילו מדולל ריגשית

דון דלילו , אם מותר לקבוע על פי שני הסיפורים הקצרים שקראתי מתוך ספרו המתורגם החדש, הוא הרבה פחות אינטימי והרבה יותר זהיר מפראנזן, האוהב לרדת אל הקרביים של גיבוריו. בשני הסיפורים שקראתי ("האצן" ו"לוליינית השנהב") מתקיים מרחק ריגשי ברור, לא לגמרי מבוגר,  בין הגברים לנשים, כאילו ממשיך הסופר איזשהו תהליך התבגרות איטי. וגם כאן בולטת איזושהי התנשאות גברית סמויה, המתבטאת בעובדה שגברים אינם ממהרים להיענות לכמיהה הנשית או להתקרב אליה.  בסיפור הראשון, "האצן", מתואר אצן צעיר חובב הנתון לאיזושהי משימת ריצה שקצב לעצמו, במהלכה הוא עובר בפארק בו מתבצעת חטיפה של ילד מאמו על ידי אבא שלו, ואשה אחת בגיל העמידה, בה נתקל בפארק,  ממהרת לפרשן באוזניו, כשהוא תוהה איך היא יודעת שמדובר באבא: "זה קורה כל הזמן, לא? הם יולדים תינוקות  לפני שהם מוכנים לזה. הם לא יודעים למה הם נכנסים. בעיה רודפת בעיה. אחר כך הם נפרדים או שהאבא מסתבך עם המשטרה. אנחנו לא רואים את זה כל הזמן?  הוא מובטל, הוא משתמש בסמים. יום אחד הוא מחליט שמגיע לו לראות את הילד שלו לעיתים קרובות יותר. הוא רוצה משמורת משותפת. הוא חושב על זה ימים על ימים, ואז הוא מגיע. הם מתווכחים והוא שובר את הרהיטים. האמא מקבלת צו מבית המשפט. הוא חייב להתרחק מהילד".  כמעט קלישאה אמריקאית (ובמידה מסויימת ישראלית, בשולי החברה) , אבל המציאות מתברר אחרת לגמרי: מי שחטף את הילד, כפי שמגלה המשטרה אחר-כך לאצן שמתעניין,  היה גבר זר. האשה טעתה לגמרי, אבל גיבור הסיפור שלנו נוהג בה בזיוף אמריקאי אדיב, וכשהוא פוגש אותה מייד אחר כך,  הוא אומר לה שהיא צדקה, שזה היה אכן האבא שחטף את הילד. גם זו דרך להימנע מקשר אמיתי. להוציא מישהי מטומטמת בלי שתדע שהיא מטומטמת.

בסיפור השני, "לוליינית השנהב", מתוארים שני אמריקאים צעירים ועניים , קיילי ואדמונד, כל אחד משניהם גר בדירת עוני משלו, שנקלעו לרעידת אדמה ביוון. הם כבר בילו לילה אחד, לא יותר, והיא לא רוצה להישאר לבד אחרי רעידת האדמה:"תראה, אדמונד, אני לא רוצה להיות לבד הלילה, טוב?". התשובה שלו חביבה אמנם , אבל לא ממש חמה, כנראה: "את מוזמנת לבוא שוב. את יודעת". עובדה שהיא נשארת עם עצמה.  הדיבורים על רעידות המישנה נשמעים קצת כדימוי למשהו שהולך ודועך בתוכה. זה ממש לא לעניין מצידי להסיק מסקנות, אבל נדמה לי שפראנזן חושף את הבפנוכו של הקשרים ואילו דלילו עוסק בבדידויות. כשאקרא עוד בשני הספרים האלה (וזה בהחלט תענוג לא קטן) אראה אם ועד כמה צדקתי או טעיתי. אתם מוזמנים גם.