ג'ונתן פראנזן ודון דלילו - ספרות אמריקאית במיטבה

יבול הקריאה האמריקאי שלי הפעם הוא שישים עמודים מתוך ספרו החדש והמדובר של ג'ונתן פראנזן "חירות" (הספריה לעם/ עם עובד/ מאנגלית: עפרה אביגד) ושני סיפורים מתוך "המלאכית איזמרלדה", ספר סיפוריו של סופר אמריקאי יוקרתי אחר, דון דלילו (ספריית מעריב, מאנגלית: דפנה לוי), וייאמר מייד כי בשניהם מדובר בקריאה תענוגית, בסופרים מצויינים, שכמו יצאו שניהם מאיזושהי סדנת כתיבה אמריקאית משובחת ומתוחכמת, המוציאה  סופרים בעלי איפיון אמריקאי מובהק. שונה מאוד, למשל, מן האיפיון הצרפתי.

הכתיבה האמריקאית טבעית איכשהו, לא אונסת את עצמה על המציאות ולא מעצבת אותה, בניגוד לכתיבה הצרפתית (ר' למשל "העדינות" המפוקפק לגמרי, שהפך גם אצלנו לרב-מכר, למרות מלאכותיותו הניכרת, ואולי דווקא בגללה). מה שמזכיר לנו את דברי הבוז השוטים שהשמיע בשעתו היו"ר לשעבר של ועדת פרס נובל השוודית בגנות הספרות האמריקאית השטוחה והממוסחרת לדעתו. שוטה זקן וסנוביסטי. האמת היא שהספרות האמריקאית איננה נופלת מן הספרות  הבריטית במיטבה, ועולה בוודאי על הספרות הצרפתית.

ספרו של ג'ונתן פראנזן המוגדר כ"בכיר הספרות האמריקאית" ,למרות שיש מתחרים לא מעטים על התואר הזה  (אני בהחלט הייתי מכניס לרשימה גם את הרלן רובן, למשל) עוסק בהוויה אמריקאית עד תום. אמריקאית במתכוון. דחוסה מרוב אמריקאיות, ולמעשה חושפת את פניה האמיתיות, בשכבת העומק שלה.

הספר שלפנינו עוסק בשחקנית כדורסל לשעבר, אשת חמודות שאי-אפשר לחלץ ממנה מילה רעה על שכניה, עד שקשר רומנטי ומיני בין בנה האהוב לבין בת השכנים, ממוטט ממש את עולמה, והיא מחליטה ללכת על כל הקופה ולכתוב אוטוביוגרפיה שתחשוף הכל, ובין השאר היא חושפת בה מעשה אונס, שביצע בה ספורטאי צעיר ומצטיין כלשהו, השייך למשפחה עשירה מאוד ומקובלת מאוד, ולכן מנסים הוריה להניא אותה מהגשת תלונה נגדו, וזה רק הפיצוץ הראשון בשורת הפיצוצים שהאוטוביוגרפיה הזאת מנסה ומצליחה לעשות. האמת האמיתית מאחורי הנינוחות האמריקאית והאדיבות האמריקאית, כולל למשל סטיות קטנות ומשוערות של הסב אוגוסט ("סבה, אוגוסט, נהג לתפוס את נכדתו הבכורה ולכרוך את זרועותיו סביב בטנה, להושיב אותה על ברכיו המקפצות, ולהפיק מהעניין מין ריגוש קטן שרק אלוהים יודע מהו"). לא נעים. בכלל, הניצול של הנשים וההתנשאות עליהן נדמית כמעט כתכונה בסיסית של האמריקאים. זה כולל גם התנסחויות בעייתיות  של פראנזן עצמו כלפי נשים וכלפי ילדים, גם כשהוא מדבר מפי תודעתם של גיבוריו. כך למשל מנסח פראנזן את מה שחושבים אנשים על האופן שבו צריך האב וולטר לנהוג בבנו הסורר ג'ואי (שעבר לגור עם בת השכנים, לשימחת אמא שלה) ובאשתו פטי (גיבורת הספר הזה ואמו של ג'ואי):

"משום מה לכולם היתה הרגשה, בצדק או שלא בצדק, שהנחמדות של וולטר היתה אחראית לזה איכשהו. במקום לתפוס את ג'ואי בשערות, לגרור אותו הביתה ולהכריח אותו להתנהג כמו שצריך,במקום לדפוק לפטי אבן בראש ולהכריח אותה להתנהג כמו שצריך, הוא צלל לעבודה בארגון שמירת הטבע". שמתם לב לניסוחים האלימים ?  "לתפוס את ג'ואי בשערות" (איך תופסים בשערות נער בן 15 בערך?), "לדפוק לפטי אבן בראש" (הלו, לא עוצרים באמריקה על דברים כאלה שאתה עושה לאשתך?). פראנזן, מצלם נאמן של כל פרט וכל הרהור ותודעה אמריקאיים, אמנם מנסה לבטא כאן איזושהי "דעת המון", אבל עדיין התחושה היא שאנחנו נמצאים בסביבת תחושות קצת נחותה מדי ביחס לתחכום האמריקאי, שאותו מנסה פראנזן לבטא כל הזמן (ולגחך עליו תדיר) . עם זאת, מובטח לנו שעוד מעט תגלה פטי (הכותבת את האוטוביוגרפיה שלה בסיוע המטפל, כמה אמריקאי) שמלכתחילה היא לא אהבה את בעלה אלא את חברו הטוב. והאוטוביוגרפיה השערורייתית תגלה לא רק את פניה האמיתיות של פטי אלא את פניה הלא מתוסרטות של החברה האמריקאית כולה. מומלץ במיוחד למי שמתכנן שהות ארוכה באמריקה או רוצה להכיר את אמריקה ממש מבפנים.

דלילו מדולל ריגשית

דון דלילו , אם מותר לקבוע על פי שני הסיפורים הקצרים שקראתי מתוך ספרו המתורגם החדש, הוא הרבה פחות אינטימי והרבה יותר זהיר מפראנזן, האוהב לרדת אל הקרביים של גיבוריו. בשני הסיפורים שקראתי ("האצן" ו"לוליינית השנהב") מתקיים מרחק ריגשי ברור, לא לגמרי מבוגר,  בין הגברים לנשים, כאילו ממשיך הסופר איזשהו תהליך התבגרות איטי. וגם כאן בולטת איזושהי התנשאות גברית סמויה, המתבטאת בעובדה שגברים אינם ממהרים להיענות לכמיהה הנשית או להתקרב אליה.  בסיפור הראשון, "האצן", מתואר אצן צעיר חובב הנתון לאיזושהי משימת ריצה שקצב לעצמו, במהלכה הוא עובר בפארק בו מתבצעת חטיפה של ילד מאמו על ידי אבא שלו, ואשה אחת בגיל העמידה, בה נתקל בפארק,  ממהרת לפרשן באוזניו, כשהוא תוהה איך היא יודעת שמדובר באבא: "זה קורה כל הזמן, לא? הם יולדים תינוקות  לפני שהם מוכנים לזה. הם לא יודעים למה הם נכנסים. בעיה רודפת בעיה. אחר כך הם נפרדים או שהאבא מסתבך עם המשטרה. אנחנו לא רואים את זה כל הזמן?  הוא מובטל, הוא משתמש בסמים. יום אחד הוא מחליט שמגיע לו לראות את הילד שלו לעיתים קרובות יותר. הוא רוצה משמורת משותפת. הוא חושב על זה ימים על ימים, ואז הוא מגיע. הם מתווכחים והוא שובר את הרהיטים. האמא מקבלת צו מבית המשפט. הוא חייב להתרחק מהילד".  כמעט קלישאה אמריקאית (ובמידה מסויימת ישראלית, בשולי החברה) , אבל המציאות מתברר אחרת לגמרי: מי שחטף את הילד, כפי שמגלה המשטרה אחר-כך לאצן שמתעניין,  היה גבר זר. האשה טעתה לגמרי, אבל גיבור הסיפור שלנו נוהג בה בזיוף אמריקאי אדיב, וכשהוא פוגש אותה מייד אחר כך,  הוא אומר לה שהיא צדקה, שזה היה אכן האבא שחטף את הילד. גם זו דרך להימנע מקשר אמיתי. להוציא מישהי מטומטמת בלי שתדע שהיא מטומטמת.

בסיפור השני, "לוליינית השנהב", מתוארים שני אמריקאים צעירים ועניים , קיילי ואדמונד, כל אחד משניהם גר בדירת עוני משלו, שנקלעו לרעידת אדמה ביוון. הם כבר בילו לילה אחד, לא יותר, והיא לא רוצה להישאר לבד אחרי רעידת האדמה:"תראה, אדמונד, אני לא רוצה להיות לבד הלילה, טוב?". התשובה שלו חביבה אמנם , אבל לא ממש חמה, כנראה: "את מוזמנת לבוא שוב. את יודעת". עובדה שהיא נשארת עם עצמה.  הדיבורים על רעידות המישנה נשמעים קצת כדימוי למשהו שהולך ודועך בתוכה. זה ממש לא לעניין מצידי להסיק מסקנות, אבל נדמה לי שפראנזן חושף את הבפנוכו של הקשרים ואילו דלילו עוסק בבדידויות. כשאקרא עוד בשני הספרים האלה (וזה בהחלט תענוג לא קטן) אראה אם ועד כמה צדקתי או טעיתי. אתם מוזמנים גם.