רונית מטלון, אריאל הירשפלד, דורי מנור

הצצתי קלות ברומן המכתבים החדש של רונית מטלון ואריאל הירשפלד, ("השפעה בלתי הוגנת", הוצאת כתר/עם עובד),  שהתחיל לדגדג את טבלת רבי-המכר (מקום עשירי בטבלת "ידיעות אחרונות" השבוע), ומצאתי בו בהחלט ברק ועניין, כפי שניתן ללמוד מן ההתכתבות הבאה בענייני מחרוזת פנינים כלשהי * וגם הווידויים ההומואים המלוטשים להפליא של דורי מנור, עם הופעת אוסף כל שיריו מלווים באחרית דבר של דן מירון (בהוצאת מוסד ביאליק/ הקיבוץ המאוחד).   

1. שלוש נשים אוויליות או בורות גברית?

טוב, אני לא מועמד טבעי לקרוא התכתבויות שמראש מוכרז עליהן בהקדמה שהן מומצאות, בדויות, תרגיל ריגשי בחמש אצבעות, ובכל זאת, על פי העמודים הספורים שקראתי, זה בהחלט כתוב בכישרון מבריק, מצד שני הכותבים, וזה אפילו לא משעמם, כמו שחשדתי בתחילה.

דוגמית: היא (לורי במקרה זה, הצד הנשי של רומן המכתבים, כותבת לנתנאל): "אמך ושתי אחיותי עסוקות עכשיו בקטטה אינסופית על מחרוזות פנינים, שלטענת אחיותי, הוענקו בזמנו לאמי המנוחה. אמך טוענת, להיפך, והפתרון המצמרר שמסתמן עכשיו הוא גזירה של כל המחרוזות וחלוקת הפנינים שווה בשווה! האם עלי להוסיף עוד משהו כדי להמחיש בפניך את המצב?". הוא (נתנאל, המכותב והצד הגברי ברומן המכתבים) עונה לה תשובה גברית מוחצת: "פרשת הפנינים שהזכרת איננה מעוררת בי כל ריגשה והיא בפירוש מסוג ה'אוצרות' שיצורים אוויליים כשלוש הנשים הללו מסוגלים בגללם לנקר עיניים בפועל ממש. עם כל כובדן ואורכן של המחרוזות האלה (המכוערות להפליא, לדעתי), ועם כל הגודל המופלג של כמה פנינים אפורות ביניהן, אין הן יותר מסתם פנינים, ולא איכפת לי כלל, ולדעתי גם לך לא צריך להיות איכפת כלל וכלל, אם יגזרו אותן  השלוש הנ"ל ויחלקו אותן פנינה פנינה, ויישבו שם כאותן מכשפות בסרטים זולים ויִספרו וימדדו אותן, ויריבו הלאה עד קץ הימים. וממש חבל להטריח את משפט שלמה לכבוד החפצים המתים האלה, שאין אפילו שמץ של ערך או רגש בהם, גם אם נישאו על צווארי אמך המנוחה". קטילה בהחלט מפוארת. אלא שגם המכותבת לורי (כלומר, רונית מטלון) איננה קוטלת קנים, ויש לה מה להגיד על השוביניזם הגברי (כלומר האטימות הגברית) המסתמנת לדעתה מבעד לתשובתו של הגבר: "והזלזול שלך במחרוזות הפנינים (שאגב, הן יפות מאוד)  בא, תסלח לי, מבורות גברית מסוג מסויים מאוד. ובהחלט אני לוקחת אותן ללב, לא בגלל ערכן הכספי אלא בגלל ערכן הריגשי. ובהחלט המעשה הזה של גזירת המחרוזות נראה לי אלים ונפשע, פשוט נפשע, מצד כולן. ולא רק זכר אמי פרנסין מעורב בזה, אלא בעיקר האהבה ואפילו ההערצה שהיתה לאבי למחרוזות האלה. תחשוב על אבי מה שתחשוב, ואולי אפילו אסכים איתך לפעמים, אבל היה לו כישרון גדול להעריך יופי. ויופי נשי. אני לא יכולה לשכוח את הנצנוץ הזה בעיניו, שנראו כמו סדקים, נצנוץ של עורמה והתפעלות והתרגשות, בכל פעם שהביט באמי עונדת אותן. ואולי זו היתה אמך" (אה, אז יש לנו כאן עסק עם גבר אחד שהיה נשוי לשתי נשים, לא?). די בהתכתבות הנקודתית הזאת בעניין הנקודתי הזה כדי שנבין שמדובר ברומן מכתבים אינטיליגנטי מאוד. תיהנו (ותספרו לי איך היה לקרוא את הספר הזה. כי אני הפסקתי כאן בערך. אולי אמשיך לקרוא בהזדמנות).

2. "אני הצמא לטיפה הסרוחה"

אוסף כל שיריו של דורי מנור ומבחר תרגומיו בהוצאת מוסד ביאליק/הקיבוץ המאוחד עם אחרית דבר ארוכה ונלהבת של דן מירון מציג לנו משורר מוכשר מאוד, אבל לא מלהיב. וירטואוז של מילים וחרוזים, משכיל מאוד, אבל לא משורר מעורר אהבה באמת. משהו בו קר מדי, ספרותי מדי, יהיר מדי, מושפע מדי (משירת המקוללים הצרפתית), למרות נלהבותו האמיתית.  

וקיים, כמובן, הצד המיני, ההומוסקסואלי, הבוטה מאוד, המופיע גם בשירים וגם בתרגומים. הנה הוא למשל באחד הווידויים  על הטעם המיני שלו:

אני שֶׁלַּנֶּצַח עומד בפריחה

אני הגודע עצי משפחה

אני הצמא לטיפה הסרוחה - - -

מודה לפניך, אדון.

הבחור צמא "לטיפה הסרוחה" הגברית, כפי שהוגדרה בפרקי אבות הנפלאים ("דע מאין באת: באת מטיפה סרוחה " וכו').  עניין של טעם. כך גם בשיר המתורגם הבא של פול ורלן, מגדולי השירה הצרפתית במאה ה-19, שדורי מנור באופן מפתיע הוא ממשיכה הישיר. אותה הטייה מינית הומוסקסואלית לוחמנית, נגד כל ההומופובים. ושוב: הלשון, החרוזים, המיקצב, משוכללים, משוחררים, משעשעים. כל השאר הוא עניין של טעם. פול ורלן עם אהובו בבית קפה, שבו כנראה לעגו להם, תקפו אותו, בזו להם, ופול ורלן מגיב בחרוזיו, שמנור תירגם להפליא, ובהם מתואר בין השאר איך השניים אוננו זה לזה מתחת לשולחן בית הקפה, שמעליו חירפו אותם. איזה יופי:  

ישבנו בקפה מלא מטומטמים,

רק שנינו מכולם נמצאנו אשמים

בפשע הנורא, באהבת הגבר...

חירבנו עליהם, על כל זחוחי הַסֵּבֶר,

נוטרי מוסר הַכּוּס, החשק המוסכם! -

וגם חִשְׁקֵנוּ-אָנוּ לא הושב ריקם:

מבלי שיחשדו, ערכנו במחתרת

ניסוי כלים מוצלח, אפוף עשן מקטרת

(גם זאוס הזדיין עם הרה בענן) -

אוֹנַנּו זה לזה בזין שאנן,

שזב והאדים כאף דולף, ותחת

שולחן בית הקפה פלט זירמה רותחת.

באופן לא מפתיע, התרגום הזה הוא מן המשובחים בין כל תרגומיו של דורי מנור, הנוטה לא אחת לספרותיות יתר, אבל כאן, בתרגום העליז הזה, הירשה לעצמו להשתחרר.

וכן, יש כאן הרבה שירים יפים מאוד של דורי מנור עצמו (זה כמובן עיקר האוסף). הנה למשל שיר מסע חורפי מקסים הקרוי "מסיק (מתוך "חורף באנדלוסיה"), שגם בו נרמז משהו מתאוות הבשר המסויימת ההיא, אבל יש בו עדנה גדולה ויפהפיה של נוף ולשון:

מַשָּׁק. ציפורים של קֶרַח

גולשות מן ההר במפל

כנפיים סוסִי וסגול שהעין,

שותה באישון מושפל.

מחר הן עפות לגרנדה,

ובנו יחש חשק סגול

למסוק את זיתי הבשר מפנינו,

להיות עיוורון עגול.

להיות צימאון מְנַצֵּחַ,

להיות שיכרון מכונף,

לפרוש קיבורות ירוקות ולמתוח

בהר הכחול ענף. 

אכן, מושלם, כפי שהגדיר דן מירון את שיריו של דורי מנור, והתכוון למשהו היהלומי, הגבישי, הבלתי סדוק, שיש בעיצובם, וכשהסגול הסוסי הזה צובע את המילים נוצר אכן יופי גדול. אני מדבר בשלב זה אחרי הצצה ראשונה בספר.