ליאור נרקיס בגריעותו, "הארץ" בעליבותו. ביג בן .

כותרת ביניים: 1. איינשטיין וארצי - למבוגרים בלבד

שמעתי כל מיני השמצות על השיר המשותף של אריק איישטיין ושלמה ארצי, "חוזרים הביתה", עד ששמעתי אותו. דווקא שיר יפה מאוד. אולי למבוגרים בלבד, כאלה ששומעים מילים כמו "שים לב: הטוב מגיע בדממה דקה", ומבינים שמדברים אליהם משוררים (ומשוררים בתנ"ך פירושו פשוט זמרים)   שיודעים משהו על החיים האלה והעולם הזה וכובשים בניגון נוגה שמח מקסים מבודח (ארצי"בנסיעות הארוכות הייתי שר לה". איינשטייין: " האם על מה שבאמת קרה לך?").  פשוט יופי.

כותרת ביניים: 2. ליאור נרקיס - השיר הגרוע של העשור

אבל אני מבין שהעולם שייך לליאור נרקיס, שהוציא לרדיו (והאשמה היא על עורכי הרדיו) שיר חדש, מזעזע בילדותיות החנטרישית שלו, בשם "לא מוותרים" ("בכל פעם שאני רואה אותך לידי, /צריך עוד פעם,והפעם /לצבוט את עצמי,/ לא זוכר מתי הייתי מאושר כל כך,/אוהב אותך וכל חלק בך, /אני רק שלך/אני אני שלך,/אני אני שלך/אני אני שלך/אני רק שלך... /ביום רביעי, /ידך על ידי,טוב לי אהובתי /את מבעירה כל חלק בתוכי"). תוך כדי חיפוש אחר מילות השיר בגוגל, ראיתי הפניה למישהו בשם אבי שושן שכתב בוואי.נט שזה השיר הגרוע של העשור. איזה כיף שהעולם יודע להגיד את הדברים הנכונים גם בלעדיי. 

כותרת ביניים: 3. בין תפארת ספרד ליריד המזרח

ואל תיטעו בבקשה: התהום בין אריק איינשטיין ושלמה ארצי לבין ליאור נרקיס היא ממש לא תהום עדתית בין "אשכנזים" ל"מזרחיים".  חס וחלילה. במידה רבה, מתנהלת המלחמה הזאת גם בתוך "העולם הספרדי" עצמו. אני פותח למשל את האוסף החדש "יהודה הלוי פינת אבן גבירול", המרכז חלק מן הפיוטים הכי נפלאים שהתחדשו בשנים האחרונות, כשמיטב הכשרונות המוזיקליים שלנו, חלקם הגדול ממוצא ספרדי (מיכה שיטרית וקובי אוז וברי סחרוף ועובדיה חממה ואביתר בנאי ומירי מסיקה ושם טוב לוי. איפה אתי אנקרי הנהדרת?) התאחדו לא רק כדי לשיר את פיוטי בית הכנסת הישנים ואת גדולי משוררי ספרד ותימן בנוסח המרוקאי והאלג'יראי והתימני והמצרי (רינו צרור מפרט את הדברים בהקדמתו המצויינת) אלא גם כדי ליצור פיוטים חדשים ישראליים (אוז, ארז לב ארי). וכל זה הוא האנטיתזה המוחלטת לא רק למה שקרוי "הזמר המזרחי", אלא גם לבידוריזציה ולאמריקניזציה המתפשטות. מבחינה זו, גיא פינס, עם כל מקצוענותו המלוטשת, שייך לצד של ליאור נרקיס ושל "המעושרות", ואילו "יהודה הלוי פינת אבן גבירול" שייכים לנצח ישראל, שלא ישקר. גם לא למען הרייטינג.

כותרת ביניים: 4.  "הארץ" - חפש את הכסף

איך זה ש"הארץ", שהתפרנס יפה כל כך שנים ארוכות כל כך ממודעות על זנות, יוצא במאמר מערכת נחרץ נגד הזנות? האם היה יוצא נגדה גם אילמלי נאסרו מודעות הזנות לפני שנים?  ואיך זה שעיתון שקורא להחרמת ההתנחלויות, לא מחרים את המנויים עליו מעבר לקו הירוק? אני, למשל. האם מותר לייצא את "הארץ" להתנחלויות, אבל אסור לייצא לשם את הצגות הבימה והקאמרי? ואיך זה שעיתון שדוגל תמיד בטוהר משפטי מוחלט כביכול, נטול רבב כביכול, כאילו יש בכלל דבר כזה בעולם הזה, מצרף לבעלי העיתון רוצח מורשע, לאוניד נבזלין, שהורשע בכמה מעשי רצח ברוסיה, ומטיל על עיתון השמאל הבורגני הישראלי סוג של אות קין כללי. נכון, גם אנחנו מאחלים לנבזלין לצאת זכאי מכל ההאשמות, אבל איפה הפיינשמקריות הידועה של "הארץ". האם הכסף יענה את הכל?  

כותרת ביניים: 5. משהו רע קורה בערוץ הראשון

הצירוף של יוני בן מנחם כמנכ"ל רשות השידור ואמיר גילת כיו"ר, ובלי מנהל טלוויזיה (כנראה שלא דחוף למנהלי הרשות להכניס מישהו שיפריע להם), הצמיח מסתבר כמה פירות באושים ושתלטניים, שהאחרונים שבהם הם הדחתם הצפויה של יינון מגל ומרב מילר מהגשת מבט (כאילו שני המגישים הסימפטיים והאינטליגנטיים האלה אחראים לשיעורי הצפייה הנמוכים) וסיום תפקידו של  איתי לנדסברג, עורך מחלקת התעודה המצויינת של הערוץ ("מבט אמיתי, "מבט שני"). אם נוסיף לזה את ההחלטה האומללה על הזזת מישדר האקטואליה של גאולה אבן משעה שבע לשעה שש (שעה שבע עברה לכדורגל, וכך אין לנו מיפלט מגיא פינס, אלא אם כן אנחנו רוצים להיתקל במנחם הורוביץ) - נבין שמתנכלים לחלקים היותר משובחים בערוץ הראשון. ואם שואלים למה שיעורי הצפייה במבט יורדים? תסתכלו בשעטנז הבלתי אפשרי שקודם למבט, כולל איזושהי תכנית אוכל מיובאת וגרועה במיוחד. מי לא יברח? אגב, השעטנז בין ספורט ואקטואליה, בין הויצטומים וגאולה אבן לבין בוני גינזבורג, הוא אסונו של ערוץ 1.

כותרת ביניים: 6. יוסי מלמן - מרתון אחרי התקף לב 

יוסי מלמן , עיתונאי הריגול והמוסד והמודיעין של "הארץ", פרש בימים אלה מעיתונו אחרי כמה עשרות שנים, אבל הוציא ספר אוטוביוגראפי מפתיע בטיבו ("אוטוביוגרפיה של ריצה", הוצאת ידיעות ספרים). הספר עוסק אמנם לכאורה ולמעשה בענייני ריצה, ומציג סוג של התמכרות מאושרת, אם גם מזוכיסטית מטבעה (מלמן הוא רץ חובב משובח, שגילה את הריצה בגיל מאוחר, אחרי שגופו המושמן הגעיל אותו, כפי שהוא מתוודה), אבל יותר מכך חושף בכנות נדירה גילויים מביכים בהחלט ומרתקים בהחלט מתוך חייו. די לציין למשל שהספר נפתח בהתקף הלב שחטף, בגללו הוא לוקח שלוש תרופות ביום (ובכל זאת, הצליח לרוץ מרתון גם אחריו!), נמשך אל ציפורני כפות רגליו שנעקרו לאחר שהשחירו מחמת ריצה בנעליים לא נכונות (הרופא האמריקאי הסביר לו שהאבולוציה ייתרה את הציפורניים, ויוסי ילד שלי נחמד האמין), וכן, הוא לא נימול בתינוקותו, כי הוריו שהגיעו לארץ בגירוש גומולקה ב-1957 לא מלו אותו, כנראה בגלל חוסר הכרעה בין היהודיות לבין הפולניות. הוא עבר ברית מילה בגיל 18. ויש עוד גילויים. לא ברור איך סוציאליסט מובהק כמו מלמן שרד כל כך הרבה שנים ב"הארץ" הבורגני, אבל אוטוביוגראפיית הריצה שלו מוכיחה שמלמן קורץ מחומרים שורדניים במיוחד.

 ממה עשוי אלוהים? (יחזקאל, פרק א', פסוק כ"ו)

וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה

בניגוד לרמב"ם שקבע שאין לאלוהים דמות הגוף, הנביא יחזקאל (ועוד נביאים בתנ"ך) מספרים לנו משהו אחר לגמרי. הנה יחזקאל רואה "דמות כמראה אדם", הוא אלוהים  ("הוא מראה דמות כבוד יהוה ואראה ואפול על פני"), יושב על כיסא בגון אבן הספיר הכחולה-כהה, אבל נשים לב שלא מדובר באדם אלא ב"דמות כמראה אדם" ולא בכיסא אלא ב"דמות כיסא". כלומר, אלוהים עשוי מרוח, לא מחומר. מאותו חומר רוחני (שאיננו אלא רוח) ממנו עשויים החלומות שלנו והמחשבות שלנו וההזיות שלנו.