אורי שורצמן מצויין ומאלרמה מיושן. הטור הספרותי

אורי שורצמן , רופא ופסיכיאטר ששהה שנים באפריקה, הוציא רומן חדש ומצויין , "כפר המכשפות",  על רקע החוויה האפריקאית שלו, ומוכיח שהוא אחד מסופרינו הטובים ביותר, למרות שהוא פועל בשולי הסצינה הספרותית הישראלית , והמשורר סטפן מאלרמה, מן הקלסיקאים הצרפתיים של המאה ה-19, נשמע מיושן ונמלץ מדי אפילו בתרגומו המעולה של דורי מנור, שגם הקדים מבוא משובח  

אמרתי את זה כבר פעם, כשקראתי ספר קודם של אורי שורצמן (רופא ופסיכיאטר, שחי כמה שנים עם אשתו בגאנה האפריקאית), ואני אומר את זה שוב , למקרא ספרו החדש "כפר המכשפות" (הוצאת בבל)  :  אורי שורצמן הוא אחד הסופרים הישראליים הטובים ביותר היום  , למרות שרוב הקוראים לא ממש שמעו עליו, בואו נגיד שאני מעדיף אותו על מאיר שלו, למשל. סתם דוגמית.

אגב,  שורצמן כותב את שם משפחתו  בו"ו אחת  , אבל המילה נהגית  כמו "שוורצמן" - ומעניין הקשר המיסטי בין ה"שוורץ", השחור,  בשם משפחתו לבין החיבור העמוק שלו לאפריקה. "כפר המכשפות" הוא ספרו החמישי , וגם הוא מבוסס על החוויה האפריקאית שלו. גיבור ספרו הבדיוני, אלחנן, הוא צעיר ששירת כצלף מצטיין במיוחד בצבא  (הרגע הנכון ביותר לירות, הוא מספר לנו, הוא בין דפיקת לב אחת לשנייה. איך כתב פעם אלתרמן ב"כוכבים בחוץ": "הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, / הדממה הזאת/ היא שלך" - וברגע הדממה הזאת יורים הכי טוב, מסתבר). עם שיחרורו מצה"ל,  מעורער מאהבה גדולה ששבקה ומכישלון צליפה אחת, שולח אותו אביו , איש עסקים, בשליחות לאפריקה , בין השאר כדי להעביר מעטפה שמנה (אלף וחמש מאות בשטרות של מאה דולר. כמה זה יוצא?) למישהו בחוף השנהב. וכסיפתח,שי קטן לדרך,  מארגן לו מישהו (האם גם זה בשליחות אביו?) יפהפייה כושית שתהיה שלו עד למחרת בשמונה בבוקר ("אשה שחורה ישבה על ספת הקאפליני, לבושה בחזייה אדומה רקומה ובתחתוני משי תואמים בלבד. גופה היה מלא, החזייה בקושי כיסתה את שדיה הכבדים - - - והכוסית השחורה הזאת ישבה, יותר נכון רכבה, על הכרית האמצעית, היא נראתה מושכת בטירוף, כאילו מעצב הספה  יצר גם אותה במלאכת מחשבת פורנוגראפית"). בהמשך כמובן יהיו לנו עוד אפריקאיות ,  כי גיבורנו ייקלע לכפר אפריקאי מבודד, שאין בו בכלל גברים אלא רק נשים וילדים, וביניהם פריסקה, שתציל אותו ממוות באמצעיה המכשפיים (כי היא סוג של מכשפה, והכפר בכלל, כמו הרומן עצמו, הרי קרוי "כפר המכשפות").  זו רק טעימה קטנה מספר הנקרא בתענוג גדול. בין השאר בגלל משפטים אקזוטיים מפוארים ואותנטיים לגמרי כמו:"ועל אחד הגזעים, מרוחק ממני, יושב קוף יפהפה, פרוותו מקושטת באפור, לבן ושחור, ושתי רצועות לבנות סביב עיניו, מעניקות לו מראה נפוח , כמו של פקידי הגירה בנמלי תעופה".   אפשר לראות את התמונה.  ולקנא קצת בשורצמן (ובמוטי קירשנבאום) על אפריקה שלהם.

כותרת ביניים: דורי מנור מגיש את מאלרמה קר

שירו המפורסם ביותר של סטיפן מאלרמה (1842-1898) הוא "רוח ים", בעיקר בגלל השורה הראשונה שלו, שהמשורר הירושלמי הרולד שימל

תירגם אותה בשעתו ככה, פשוט ונפלא: "הבשר עצוב. ככה זה. ואני קראתי את כל הספרים". דורי מנור, לעומת זאת, שעשה עכשיו עבודה גדולה ומזהירה בתרגום מאלרמה לעברית ("הרעם האילם" תירגם מצרפתית והוסיף מבוא וביאורים: דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד) תירגם את השורה הזאת באופן הרבה יותר ספרותי ומגוהץ:"הבשר עגמומי, אללי! וקראתי את כל הספרים". אני מעדיף את הנוסח האנושי  של שימל. אחרת, כל זה לא מדבר אלי. מצד שני, צריך כמובן לזכור ששימל תרגם רק שורה אחת של מאלרמה, ואילו דורי מנור התמודד עם משימה עצומה ותירגם אלפי שורות מחורזות של מאלרמה. הוא עשה את זה בכישרון מלוטש ואינטליגנטי מאוד כדרכו, בידיעת עברית נדירה, בשמיעה מוזיקלית טובה מאוד, בחוכמת חריזה מקצוענית לגמרי, אבל התוצאה בסופו של דבר היא בחלקה הגדול בלתי קריאה למדי. אז נכון שדורי מנור חוזר ומסביר לנו בהקדמתו המעניינת מאוד שאת מאלרמה צריך לקרוא כמה פעמים ולהיקסם ממנו רק אחרי שאנחנו מבינים על מה הוא מדבר (ולכן הוא מעיר הערות פרשניות על כל אחד מהשירים בתרגומו)  אבל ההצעה הזאת נוגדת את טבעה העמוק של קריאת השירה. שירה אמנם לא חייבת להיות מובנת מייד או מובנת בכלל, אבל היא חייבת להקסים מייד. מאלרמה של מנור מקסים רק מעט מאוד, לעיתים רחוקות, ובחרוזים בודדים פה ושם.

זוהי, בקליפת אגוז, כפי שנוהג לומר אמנון אברמוביץ, דעתי על מבחר שיריו של מאלרמה בתירגום מנור: יופי של מלאכה, אבל העברית מצוחצחת מדי והחרוזים מהודקים מדי , וכל זה הופך את מאלרמה למשורר קר מדי. כי החוכמה הגדולה של השירה, גם השירה הסתומה והלא מפוענחת,  כמו חלק גדול משירתו של מאלרמה, הוא להיות ידידותית אליך, נגישה, מדוברת, מוזיקלית, עוד לפני שהבנת אותה. אם אלתרמן  למשל כותב:"כַּעֲלוֹת נַחְשׁוֹל זוֹהֵר/ גַּחְתְּ אֵלַי לִקְרָב בֵּינַיִם/ בָּךְ גֻּלְגַּלְתִּי כְּעִוֵּר/ בִּרְחוֹבוֹת מְלֵאֵי עֵינַיִם". הרי גם אם איננו מבינים בדיוק מה זה "כעלות נחשול זוהר/ גחת אלי לקרב ביניים", אנחנו מבינים שמישהו התגלגל כאן באהבה סעורה מאוד, וזה מספיק. לעומת זאת, כשדורי מנור מביא לנו בית סתום בנוסח "תחרה נעשתה

לא-היתה/ בספקות המשחק התמידי/ בחושפה כחילול יחידי/ העדר עולמי של מיטה", לא ממש עוזר לנו כשדורי מנור מסביר לנו שמתואר כאן "וילון תחרה המרחף בחלון של חדר שינה נטול מיטה"  - זה עדיין נשאר מוקשה-פה ומוקשה-קריאה. לעומת זאת,  מצליח מנור בבית אחר של שיר אחר להיות

צלול יותר,כשהכותרת של השיר , "ציפור השחר",  מלמדת אותנו שמדובר על שעת הדימדומים בין הלילה לזריחה:"שחורה, סתורת נוצות, כנפה שותתת דם אדום,/ מבעד לזכוכית שניחוחות זהב צרבוה, / בעד שימשה קפואה שבה החושך עוד קבוע, / ציפור השחר עטה על מלאך המנורה". מנור אמנם מביא את הבית הזה כדוגמא לתחביר מפותל , אבל לי זה נשמע דווקא פשוט לגמרי. ויפה. ומזדמר באמת.  

בסופו של דבר עשה אולי דורי מנור את העבודה הטובה ביותר שאפשר לעשות ביחס למלארמה, ועדיין מאלרמה הוא משורר בלתי ניתן לעיכול ביסודו לקורא השירה החדשה, ולכן: למה בכלל לתרגם כל כך הרבה ממאלרמה?  בכלל, מוצע למנור להיגמל סוף סוף מכל הקלאסיקה הצרפתית הזאת מן המאה ה-19. הוא עשה כל מה שאפשר למענה (ואף הצליח למכור בשמונה מהדורות את "פרחי הרע" של בודלר בתרגומו, כפי שהוא מספר בהקדמה ), ועדיין מדובר במשוררים שאומרים מעט מאוד לקורא השירה בן זמננו , אם יש בכלל יציר כזה. מקסימום הם יכולים , בתרגומיהם העבריים, להפוך חלק ממשוררינו לספרותיים יותר. וזה אף פעם לא טוב.  את דגם שירת החרוז העכשווית במיטבה  יכול קורא ישראלי או משורר ישראלי בזמננו לשאוב ממשוררים כמו אבידן, ויזלטיר , שבתאי, יונה וולך  (בשיריהם המחורזים, הכתובים בעברית מדוברת) , לא ממאלרמה, אפילו לא מבודלר, עם כל יופיים. הגיע הזמן שדורי מנור יבין את זה.