סימנון וטורגנייב - תענוגות קריאה מושלמים. הטור הספרותי ..

1. הגאון הצרפתי בתרגום ערן צור. זיין אותי, טוני

מרוב ספרים אני מחמיץ כנראה הרבה פעמים ספרים נפלאים. כך כמעט החמצתי את ספרו המתורגם החדש של ז'ורז' סימנון "החדר הכחול" (הוצאת מודן), שאותו תירגם ואת הוצאתו לאור יזם המוזיקאי המשוררי המשובח ערן צור. עד לאחרונה כיכב הספר, הכולל שתי נובלות תשוקה, בראש רשימת רבי-המכר בישראל, מה שאומר שעוד קוראים ומבקרים הבחינו בקסמו, אבל אני רותקתי אליו רק הבוקר, כשקראתי בעונג גדול את שלושים העמודים הראשונים (בינתיים) של הנובלה הראשונה, הקרויה "החדר הכחול" על שם אותו חדר בבית המלון (צבוע בכחול ממש, לא כדימוי) בו הירבו להזדיין איש נשוי בשם טוני ואשה נשואה בשם אנדרה. הוא סוכן נוסע של מכונות חקלאיות, יפה, מושך נשים, ואילו היא, אנדרה, גדולה למראה, בעלת חנות מכולת, ומחורמנת קשות על טוני, וגם הוא עליה. למעשה, פיתתה אותו ("זיין אותי, טוני", היא ביקשה בהזדמנות כלשהי, כשנתקעה עם מכוניתה והוא עצר ועזר לה להחליף גלגל, והם שכבו בעשב הגבוה לצד הדרך). עוד מעט יהפוך כל הסיפור הזה לסיפור מתח משטרתי, תחת חקירה, אבל בינתיים אנחנו מתוודעים לתשוקה הגדולה ביניהם: "עד גיל שלושים ושלוש הוא כבר הכיר נשים רבות. אף אחת מהן לא עינגה אתו כמוה. עונג מלא, חייתי, ללא מחשבות מודחקות של דחייה, כעס או עייפות". ואז פתאום, כשהסתכל מבעד לחלון החדר הכחול בבית המלון שבו שכבו, הוא ראה את בעלה מתקרב אל פתח המלון. טוני ברח בבהלה. כמעט קלישאה, נכון? אבל לא כאן.  עוד מעט נתוודע לכל הסיפור ונבין מדוע חוקר המשטרה אומר לטוני שאולי אנדרה עצמה היא שחשפה לפני בעלה את סיפור הבגידה הזה. עוד מעט נדע. פנחס שדה נהג תמיד לומר לי שז'ורז' סימנון הוא מגדולי הסופרים. תחושת המתיקות המתמדת והחריפה שליוותה את הקריאה שלי במשפטיו הפשוטים לגמרי, הענייניים, ובכל זאת הכיפיים, המותחים והמחרמנים של סימנון מוכיחה שאכן כן. סימנון הוא מן הנפלאים. רוצו תקראו את הספר הזה (שהנובלה השנייה שבו, "בטי", עוסקת באשה צעירה, כפרית, שהחליטה להתפרע בעיר הגדולה. עוד לא קראתי, אבל לפי שלושים העמודים הראשונים שקראי בנובלה הראשונה, אני יודע שמזומן לי עונג גדול גם כאן).  

2. הגאון הרוסי  בתרגום קריקסונוב . הזהב הירקרק של הצהריים  

לפני שאספר על הרומן המתורגם השני שקראתי את שלושים עמודיו הראשונים - "זרמים באביב" של איוואן טורגנייב (1818-1883), בתרגומו המעולה מרוסית של מתרגם המופת פיטר קריקסונוב, בהוצאת כתר - גם הוא ספר קסום, אחוז בתשוקות גם הוא, אבל אחר לגמרי, אעיר הערה טכנית מוטרדת. בשלושים העמודים הראשונים מופיעות משהו כמו חמישים הערות קצרות (על פי רוב, תרגומי ביטויים בצרפתית, איטלקית וגרמנית המושמעים על ידי גיבורי הספר), אבל הסברן של ההערות האלה מופיע לא בשולי העמודים שבהן הן מופיעות, כפי שמתבקש, לנוחותו של הקורא, אלא בסוף הספר, וזה בהחלט מיטרד. למה צריך להרחיק עד סוף הספר כדי לדעת, למשל, שביטוי לטיני מסויים המופיע באותיות לטיניות בעמודו הראשון, פירושו "שובע עד זרא מן החיים".

ואכן גיבור הסיפור, סאנין, איש בן חמישים ושתיים בראשית הרומן, מרגיש תיעוב עמוק מן החיים, "מרירות ארסית וצורבת, כמרירותה של הלענה, מילאה את כל נשמתו". שלושה עמודים אחר-כך כבר נעבור למצב רוח קריאתי אחר לגמרי, כי גיבורנו, במסגרת חשבון חייו, ישקע בזכרון התאהבות מפנק בראשיתו, שאירע לו במסע באירופה שקיים בצעירותו, ובו התאהב ביפהפיה איטלקית אחת, שהיתה מחוייבת ומאורשת לאחר.

וכאן תחילה הערה שמושית: פגישתו עם אותה יפהפיה נדירה ("הוא לא ראה יפהפיה כזאת מימיו") מתרחשת כשהיא מתגלית לפתע לעיניו, בעודו תר בעיניו אחר בעל הקנדיטוריה שאליה נכנס וקוראת לו בהיסטריה לעזרה דחופה. מסתבר שאחיה בן הארבע עשרה התעלף או אולי אף מת, והיא מחפשת מישהו שיעזור. גיבורנו הרוסי הצעיר מאבחן מייד שלא מדובר במוות או בהתקף לב כפי ששיער מישהו אלא בעילפון, ואז הוא מבקש מברשות (מביאים לו מיברשת שיער ומיברשת בגדים), והוא משפשף בהן את גופו העולפה של הנער, המצליח להתאושש כתוצאה מהשיפשוף. מסקנה: בפעם הבאה שתתעלפו לידי, או שאתעלף לידכם, תביאו מהר מברשות שיער ותשפשפו את גופי.

לעצם העניין: הולכת וקורית כאן התאהבות מקסימה, משוכה בצבעי העונה והמקום. הבחורה (והיא בעלת הקונדיטוריה ההיא למעשה) תעזוב למענו את הארוש הנוכחי שלה, זבן הדור למשעי, מושלם בהליכותיו (ולכן מעולה בסיבון לקוחותיו) שתיאורו בידי טורגנייב גם הוא משעשע ומופתי, ובהמשך, ייפול דווקא גיבורנו המאוהב סאנין, שהאיטלקיה היפהפיה עזבה למענו את חתנה המיועד, לתשוקת אהבה אחרת (אשת חברו מימי הלימודים, מה לעשות) והדברים יסתבכו, אבל זה יקרה כבר מעבר לטווח שלושים העמודים הראשונים. רק כדי להמחיש משהו מסגנונו היפהפה של טורגנייב, הנה פיסקה אחת, במהלכה ממלא סאנין את מקומה של האיטלקיה, שמה ג'מה,  מאחורי דלפק הקונדיטוריה: "ג'מה לא חדלה לצחוק בחשאי, וגם סאנין עצמו חש עליצת בלתי מצויה: הוא היה שרוי בהלך נפש של אושר צרוף. היה נדמה כי הוא יכול לעמוד מאחורי הדלפק מאה שנים תמימות ולהמשיך למכור את האורשדה ואת הסוכריות בעוד הבריה שופעת החן מביטה בו מאחורי הדלת בעיניים ידידותיות ולגלגניות כאחת; ושמש הקיץ, החודרת מבעד לעלווה העצומה של עצי הערמון הצומחים לפני החלונות, ממלאה את החדר כולו בזהב הירקרק של אור הצהריים". איזה כיף לקרוא ספרות קלאסית וטובה כותבי רשומותיו של הסופר מציינים כי הסיפור מבוסס בחלקו על פרשת אהבתו המתמשכת של טורגנייב לזמרת הצרפתיה פולין ויארדו. רואים.