"מעיין" ו"שְׁבוֹ" - שתי חוברות חדשות. הטור הספרותי .

אהרן שבתאי מציע לבת זוגו לרדת מ"ספינת אהרון השוקעת" ; אדם זינייבסקי הפולני רואה שמש רוקדת ונולד מחדש; לינה פלאח מכפר סמיע עוברת טיפול להסרת שיער; גילי חיימוביץ מתבוננת בבעלה הנוחר קלות לידה; ואן נויין המקסימה בוכה עם המהגר המכונף והנרמס במילאנו; דנה מרקוביץ' מציעה למלצרית לעשות הפוך * כל מיני שירים שיש בהם עניין בחוברות חדשות של כתבי-עת ותיקים   

למאיר ויזלטיר יש סימפטיה לאמנות קונצפטואלית בתל אביב, ולי יש סימפטיה למשוררים מתייאשים בתל-אביב. אלה שהתאגדו עכשיו באיגוד השירה החדש. אלה שכותבים בלי הד ובלי כסף ובלי קוראים כמעט (כי אין שכר למשוררים, ובימינו, גם אין כמעט קוראים). אלה שויזלטיר הגדיר פעם בשיר קודר אחר כ"מצוררים" (מין צירוף של משוררים מצורעים או מקוללים). לא בעיני. בעיני, מי שכותב שירה טובה קיבל מתנה. עצם כתיבת השירה היא סוג של אושר (כי שירה משוררית - לא פזמונית - היא סוג הכתיבה היחיד שנעשה תמיד מתוך רצון חופשי. תשוקה. דחף. אף פעם לא מתוך כפיה, אף פעם לא כעבודה). גם אם אין ממש קוראים.

ומכאן אני מדלג במהירות לשני כתבי עת (בעיקר לשירה) שהופיעו בימים אלה. שניהם שונים מאוד זה מזה. כמעט קוטביים. ובכל זאת, שניהם טובים, כל אחד על פי דרכו : האחד הוא כתב העת המוקפד, האמנותי, הקלאסי, אליטיסטי, המודפס על נייר יקר, וכל השירים בו מנוקדים, כמובן, על פי מסורת השירה העברית,  הלא הוא "שבו" בעריכת עוזי אגסי, מו"ל הוצאת אבן חושן. השני הוא "מעיין" הפרוע, העממי, המודפס על נייר עיתון זול, והשירים בו מובאים בלי ניקוד. הכי פתוח, הכי ידידותי, הכי חם. ובכל זאת, מה שמשותף לשני העיתונים הספרותיים האלה היא איכות השירה. והיא טובה. בשניהם.

"מעיין" בעריכת רועי ארד ויהושע סימון הוא עם הפנים למחאה החברתית.  והוא נפתח בשיר מחאה אופייני מתורגם (על ידי חמאד מסאלחה) של המשורר העיראקי אחמד מטר: "אני כופר בעיפרון וכופר במחברת./ אני כופר בשפה הגבוהה הנכנסת להריון כשהיא עקרה". איזה יופי. יש משהו בשירה הערבית שאף פעם לא הופכת לפלצנית וספרותית ועקרה וקרה, גם בגילויים הכי מודרניים שלה. תמיד אפשר לסמוך על איזשהו חום ערבי בסיסי. עוד נמצא בחוברת זו, בין השאר, שירים לא כל כך טובים של אהרן שבתאי, למרות העצה המשעשעת (לבת זוגו, כנראה): "רדי רדי רדי/ מספינת אהרון השוקעת" (ובהמשך: "אני לא יכול לרדת/ מספינת אהרון השוקעת"). שאר השיר מפוטפט וסתמי מדי.

מישהי בשם לינה פלאח (המוגדרת בהערה מתחת לשיר כמי שנולדה ב-1980 בכפר סמיע, והיא "אשת איש") מפרסמת כאן שיר אנרגטי, העוסק אולי בין השאר בהסרת שיער (אני מנחש. מישהו אמר לי שמדובר דווקא בפירסינג. יכול להיות ): "אקדח ניטים פניאומטי חדש/ מחרר את עורי/ משחיל ניט זהב מבריק אחר ניט זהב מבריק". ובהמשך: " אין יותר שם לכל שערה בבשר החשוף/ לא עוד שיער בשר/ובטח שלא חשוף". הייתי רוצה להכיר את אשת האיש הזאת. 

ויש גם שיר פשוט, פזמוני, נוגע ללב של ז'ורז' בראסאנס (בתרגום לא ממש מקצועי  ולא ממש מתנגן של יונתן נדב, מו"ל חרגול, אם אינני טועה) על האנשים הפשוטים והנשים הפשוטות שעזרו לו, למשורר, בעוד "המנוולים" (הבורגנים, העשירים, לך תדע מי בדיוק) רצו שימות: "השיר הזה הוא בשבילך/ בעלת הבית, שסתם כך/ לחם נתת קצת בידי/ כשרעב עז שרר בחיי/לחם נתת, פרוסות דלות,/כשהמנוולים והמנוולות,/ אלה שברוב הגינות/ חיכו שאגווע ואמות" לא מלוטש, אבל אפקטיבי.

ושיר בשם "מילאנו" של ואן נויין המקסימה, המשוררת הישראלית ממוצא וייטנאמי, המתארת מציאות קשה של רדיפת מהגרים (לא אצלנו, באיטליה) בשיר קצר ויפה מאוד: "הם דוחפים ידיים אל תוך הקיר,/ קרטון נשבר/ ועמוד השידרה נמס./ אי אפשר לישון /ילדים./ הם בועטים במהגר מכונף על המדרכה/ ברחוב פדובה יש סמטה מכוערת/ וחורשה שנשרפת לאט". כמה יפה ומכאיב: "מהגר מכונף"; "עמוד  השידרה נמס". ואן נוייאן במיטבה.

ועוד שיר קטן ויפה ומצחיק. מישהי בשם דנה מרקוביץ', כותבת שיר מחאה בן שתי שורות בשם "מלצרית": "כל מה שהם אומרים/ תעשי הפוך". וואללה יופי. 

והספקנו לנגוע רק בחלק קטן מהחוברת (כלומר, יש עוד הרבה משוררים ושירים וקטעים), אבל אפסיק כאן, כדי לא לייגע מדי, וכדי לעבור לחוברת הבאה, גם היא מעניינת, "שבו".  

כותרת ביניים: פתאום הייתי לאדם אחר

בעוד "מעיין" מעדיף את המשוררים הזרוקים למיניהם -מין עיראקי כזה לא שמענו עליו או מלצרית אלמונית או בורוז הביטניקי הזרוק והדפוק- "שבו"  מתעניין גם  בבעלי שם סולידיים: גוטפריד בן (בתרגום אשר רייך); פבלו נרודה (בתרגום טל ניצן), הרמן מלוויל, אודן, אבל יש גם ליאור דיין (בשלושה שירים שנשמעים כמו קטע מתוך הרשימות היפות שלו. אני מעדיף אותו כפיליטוניסט) ודרור בורשטיין בכמה שירים קצרצרים. כמה מהם יוצרים קשר עם שמו, דרור, ויש בהם יופי: "סמוך לקצה העץ/ממש על יד האוויר/ עומדת ציפור ומביטה בי / כנראה ציפור דרור". ראיתי ציפור דרור. הציפור ראתה אותי.

לעומת זאת, השירים של גילי חימוביץ מסגירים בנועזות מסויימת תהיות על  חיי האהבה והנישואים: "האם זה בעלי ישן לצידי נוחר קלות? /או שמא אהוב חיי?/ מתי חיי ישתייכו לי / כשם שבעל שייך לנחירה?". לא לגמרי ירדתי לסוף דעתו של הדימוי, אבל אני מבין כללית את הכיוון. בעיות  בחיי הנישואים.

מהצצה ראשונית בחוברת אהבתי בעיקר את שני שיריו של המשורר הפולני אדם זנייבסקי בתרגומו המצויין של דוד ויינפלד. באחד מהם מתאר זנייבסקי

סוג של התגלות כשהאוויר רוטט בזוהר שמיימי, כמו רוקד, והמתבונן הופך לאדם אחר. הנה, זה ממש שיר יפה מאוד (ואל תיטעו בקריאה: המילה "חוללה" - בצירוף המילים "שמש שחוללה" -  להלן פירושה שמש שרקדה ולא שמש שטומאה. אני במקום וייפלד הייתי מתרגם במקרה זה "שמש שרקדה" כדי למנוע טעויות. שם השיר הוא "מזוודה", להדגיש  את זמניות חיינו בעולם הזה :

אדם זנייבסקי / מזוודה

בבוקר היה מעונן בקרקוב, הגבעות העלו עשן.

במינכן ירד גשם. הָאַלְפִּים, לא נראים

וכבדים, מוטלים היו בעמקים כמו אבנים.

רק באתונה ראיתי שמש שחוללה

כי האוויר, מלוא האוויר,

שייטת האוויר הכבירה כולה

הפכה לזהב רוטט.

כמאמר הסופרים בעלי האמונה: פתאום

הייתי לאדם אחר.

הנני אך תייר בעולם הניגלה לעין,

אחד מאלפי הצללים שנעים

באולמות הענק של שדות התעופה -

ומאחורַי כמו כלב נאמן נוסעת על גלגלים קטנים

המזוודה הירוקה שלי.

הנני רק תייר פזור נפש,

אבל אני אוהב את האור.

השיר הוא מ-2011. כל כך קלאסי וכל כך נכון לעכשיו. אני שנולדתי מחדש יכול  להעיד שככה ניראית לידה מחדש: ממראות הטבע שמתחילים לזוז כמו בנבואות אחרית הימים ("והטיפו ההרים עסיס והגבעות חלב תלכנה") - אלינו.