היטלר חוזר וגם השביעיה הסודית

הכריזמה של הרוע והכריזמה של התום  : היסטוריה חדשה ומחשמלת של המלחמה ההיטלראית בספר מתורגם חדש , ולעומת זאת, תרגום חדש ומעולה לאחת מסדרות הילדים האהובות בכל הזמנים (ובצדק) , וגם : האם "לב הפירמידה השחורה" של אסתר מור הוא דימוי בלתי מודע לאיבר המין הנשי באחד השירים היפים בעברית?

1. תענוגות הקריאה במלחמותיו  של האיש הנורא בהיסטוריה  

מלחמת העולם השנייה, ובעיקר היטלר, האיש הנורא ביותר מאז ומעולם, או לפחות  בהיסטוריה המודרנית, הם ללא ספק הנושאים הכי מסעירים בהיסטוריה, עם הכי הרבה כריזמה רעה של כתיבה וקריאה. כלומר, מתענוגות הקריאה הגדולים.  מי שקרא למשל את "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" של ויליאם שיירר לא ישכח את החוויה. העניין הוא לא כל כך בפרטים החדשים (הם תמיד יהיו חדשים בחלקם לכל קורא, שגם אם ידע פעם , מן הסתם שכח ) אלא באירגונם למסכת אחת מרעידה, מזעזעת, מדהימה, שהוא סיפורה של מלחמת העולם השנייה. כמה פעמים כבר אפשר לספר אותו סיפור? זהו, שזה אף פעם לא אותו סיפור וזה תמיד נקרא כמו חדש, בתנאי שזה כתוב היטב.   ואכן  ההיסטוריון הבריטי אנדרו רוברטס עושה בספרו החדש ("סערת המלחמה", היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, מאנגלית: עימנואל לוטם, הוצאת דביר) מלאכה מצויינת. אתה קורא מרותק לגמרי, כשמה שמוצע לך איננו שמות תואר, קלישאות ומליצות אלא העובדות עצמן,  בעירומן , הלופתות אותך כמו בטבעת חנק של התרגשות, כשאי אפשר להימנע מן הלקח הרלוואנטי מאוד לימינו. די למשל לקרוא איך היטלר הפר שוב ושוב את כל ההבטחות וההסכמים שחתמה גרמניה ושהוא עצמו חתם- החל מהסכם ורסאי (כשהיטלר שלח את כוחותיו ב-1936 לחבל הריין , בניגוד מפורש להסכם ורסאי, הרגיעו המעצמות את עצמן בטענה ש"הם בסך הכל נכנסים לגינה האחורית של ביתם"), דרך "האנשלוס" ("האיחוד" הכוחני  עם אוסטריה) ב-1938, שוב בניגוד מפורש להסכם ורסאי, דרך התביעה שהתקבלה על ידי צ'מברלייין , ראש ממשלת בריטניה הזכור לשימצה,  לסיפוח חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, מתוך תקווה לשלום עכשיו (הרי היטלר הבטיח שזו תהיה תביעתו הטריטוריאלית האחרונה)  ובהמשך כמובן הפרת הסכם רינבטרופ -מולוטוב וכו' וכו'.

ואתה קורא ואינך יכול שלא לתרגם את הדברים למונחי ימינו: נניח שאנחנו מוסרים לפלסטינאים את כל "השטחים" (שמעולם לא היו שלהם), כמה זמן ייקח עד שערביי הגליל, למשל, בגיבוי המדינה הפלסטינאית, כמובן,  יתבעו להסתפח למדינה הפלסטינאית בטענה שהם רוב בגליל? "אנשלוס" אתם יודעים יכולה להיות גם מילה בערבית.  מה זה משנה ש"חתמנו על סוף הסיכסוך"?  משמע, מה שקובע (גם כשלא מדובר במפלצת כהיטלר, אלא במפלצות אסלאמיות בנוסח החמאס או אפילו אבו מאזן בלבושו האירופאי)  זה לא ההסכמים , אלא המציאות בשטח. כשמישהו  יחשבו שזה הזמן לפלוש לישראל, הם יפלשו, ויקרעו את כל ההסכמים כלא היו. ואי אפשר לא להזדהות במקרה זה עם  המוטו שבחר אנדרו רוברטס לספר הזה , מפי מפקד האוויריה הנאצית הרמן גרינג:"אם ננוצח במלחמה הזאת, ירחם עלינו אלוהים".

2. הלימונדה,החבורה והתעלומה: השביעיה הסודית חוזרת להקסים

שני ספרים ראשונים בסידרת  "השביעיה הסודית" המפורסמת של אנייד בליטון ושני ספרים ראשונים בסידרת "החמישיה הסודית" של אותה מחברת - שתיהן סדרות אהובות במיוחד לילדים - הופיעו זה עתה מחדש (בתרגום חדש , קליל ומשובח של דנה אלעזר הלוי)  בהוצאת "אחוזת בית" האנינה. איזה יופי.

אני זוכר את שתי הסדרות האלה בעיקר מאהבת הילדים שלי, שכולם גדלו עליהן  (אני עצמי שייך לדור חסמב"ה, סידרה די דומה ולא פחות מעולה), אבל הפעם גם קראתי כדי לפענח את סוד קיסמן ולא קשה לפענח. מה יותר מדליק ילדים (רגע,  אומרים מדליק או מגניב? או ששתיהן כבר יצאו מהאופנה ויש מילה חדשה לגמרי?) מחבורה חבורתית של שבעה ילדים - בנים-בנות יחד (ממש אין כאן הדרת נשים) - שעוסקת בפתרון תעלומות אמיתיות לגמרי, ואפילו די מפחידות,  ויש לה שם משלה (שב"ס - שביעיה סודית), וסיסמא מתחלפת משלה (שבלעדיה אי אפשר להיכנס לחדר האסיפה) , ויש אפילו לימונדה או תה גרגרי יער וכיוצא בזה מעדנים שהביאו מהבית השמורים לסוף האסיפה (שמתם לב - אניד בליטון בטח שמה לב -  שילדים נורא אוהבים סיפורים שיש בהם אוכל שמגרה את החיך והנפש, אנחנו קוראים והפה מוצף ריר: תירס חם, האריה שאהב תות, הארנב שקוראים לו מיץ פטל)  - ויש גם כלב,סקמפר,  שאמנם לא יודע לכתוב, אבל יודע ללקק את קצות המעטפות שצריך לשלוח ("סקמפר היה לקקן מצויין;  היתה לו יופי של לשון, גדולה ורטובה" - חבר'ה, אל תבינו לא נכון. בליטון לא התכוונה לשום דבר. זה לילדים).

בספר הראשון בסידרת "השביעיה הסודית" התעלומה נרקמת סביב בית ישן וחרב כלשהו, לידו נעצרת בלילה אפלולי אחד מכונית שגררה אחריה קרון מסתורי ומכוסה, מתוכה יצאו שני אנשים חשודים.  הילד ג'ק (שיצא בלילה אפלולי ומושלג לחפש את תג החבורה שאבד לו) ראה מה שראה, התמלא חשד נכון, חמק בפחד גדול לביתו (גם לגיבורים קטנים מותר לפחד בסידרה החכמה הזאת), הזעיק את החבורה, ועכשיו מתחיל סיפור המתח שבאמת קשה להפסיק לקרוא. שתי סדרות הכתובות בחן אמיתי. ילדיכם יוצפו באושר קריאה נדיר, ואולי אפילו יגלו (ויזכרו כל חייהם)  שהרבה יותר כיף להיות בחבורה מאשר להתכתב בפייסבוק.

השירים הכי יפים בעברית:

אסתר מור / אחד מ"שני שירי יוני"

וְשׁוּב הָיִיתִי
בֵּין כָּל הַבָּנוֹת

בְּבֵית הַמְּלָאכָה הַיָּשָׁן

עִם נִיצוֹץ דָּם עַל הָאֶצְבַּע

וְתֶפֶר מַכְלִיב פָּרוּם.

יוֹנִי הַקָּטָן פְּנֵי סַנְטָה רוֹזָה

כִּבֵּד לִי שָׁזִיף אָדֹם

הָיִינוּ חוֹמְקִים הַחוּצָה עַל חוּטֵי

שֶׁמֶשׁ, תְּלוּיִים בְּרִפְיוֹן מְהֻדָּר.

הָיִינוּ עָפִים עַד לֵב הַנִּילוּס הָאָדֹם

עַד עַרְבֹות הַסַּוָנָה

קְנֵי פֶּטֶל בָּעֲרוּ לִי בַּפָּנִים

הִתְפַּקְעוּ לִי בָּעֵינַיִם

מֶשִׁי הִתְבַּקֵּעַ בִצְעָקָה

פְּרָחִים נִצְנְפוּ כַּעֲדַת עֲגוּרִים מְכֻשֶׁפֶת.

כְּשֶׁהָיִיתִי מִתְחַבְּאָה בְּלֵב הַפִּירָמִידָה הַשְׁחוֹרָה

לֹא הָיִיתִי פּוֹתַחַת לְאִישׁ

אוֹ בְּפֶּרְפוּמֶרְיָה "נָדִין"

קוֹנָה לִי

עֶשֶׂרִים גְּרַם קְרֶם אַסְטְרִיגַ'ְנט

וּמֵי-שׁוֹשַׁנִים

עַל הַמִּשְׁקָל.   

בשולי השיר:

    זהו אחד השירים היפים ביותר בשירה הישראלית, ומדובר במשוררת כמעט אלמונית, ללמדנו עד כמה דייק אורי צבי גרינברג  כשאמר: "נמושות ותת בינויים עלו לגדולה בארץ הזאת, ואילו יחידי סגולה ברי לב ונפש הם על גדות תהום", כש"תהום" במיקרה זה  היא   תהום האלמוניות. הבה נקרא את השיר, שפורסם לראשונה לפני כמה עשרות שנים במוסף הספרותי של "הארץ", והויע אחר-כך בספרה הראשון של אסתר מור , "הזוהר ההוא", בהוצאת ירון גולן ז"ל. 

    מתוך "בית המלאכה הישן", "בין כל הבנות", - כלומר, מתוך סיטואציה אפורה וחמה שהיא כשלעצמה כובשת לב - מתחיל איזשהו ריחוף-דמיון מאושר (המילה "דמיון" היא כמעט מילה גסה בהקשר זה, משום שהאושר הוא אמיתי, וכלל לא "דמיוני") "עד לב הנילוס האדום"  ו"עד ערבות הסוונה" ו"פרפומרית   נדין" בקהיר, מחוזות תשוקה כולם ("כשהייתי מתחבאה בלב הפירמידה השחורה/ לא הייתי פותחת לאיש" - ואי אפשר שלא לחשוב כאן על "לב הפירמידיה השחורה" כדימוי פרוידיאני ,אולי לא מודע , לאיבר המין הנשי).  

  מה שבולט יותר מכל בשיר הוא, אם מותר לומר כך, הנפשיות של  הדברים, האיכות

הלא-חומרית של חומרי העולם כאן,  הנענים  כולם  לדימוייה ולהזיותיה של הכותבת: "משי התבקע בצעקה", "פרחים נצנפו כעדת עגורים מכושפת" וכו' - כמו היה העולם המשך הנפש.