קבלה לה לנד ועוד עניינים ספרותיים .

במהלך חודש ספטמבר פירסמתי חמישה טורים ספרותיים ("קו המשווה", ב"מעריב" המודפס). הנה המיקבץ למי שלא קרא ולמי שרוצה לקרוא שוב: 
על יעל הדיה ועל מאיה ערד, על דרור משעני ועל אמיר בן דוד, על "ספר יצירה" הקבלי ועל שלושה מותחנים מתורגמים. וגם:  שורות שירה נפלאות שכתבו דליה הרץ וחיים גורי, נתן אלתרמן ואנה הרמן ואבות ישורון ועוד ועוד   



קו המשווה : טור ראשון
 
תענוגות קריאה
  

דרור משעני ואמיר בן דויד כתבו ספרים מותחים, אבל רק אחד מהם טוב באמת    

:

מה שמשותף לדרור משעני ולאמיר בן דויד , פרט לחילוניות הישראלית המוכרת ולקבוצת הגיל  (בן דויד הוא בן 46, משעני בן 36),  הוא סוג מסוים של ברנז'איות. משעני הוא עורך המקור של "כתר" ומי ששימש בעבר כעורך מוסף "ספרים" של "הארץ". אמיר בן דויד הוא מגיש "שבת תרבות", ומי שהתפרסם בשעתו כאיש להקת "אבטיפוס" (ומחבר השורות המקסימות: "ותשאירי לי מקום לחבק אותך/  בחלום"). הוא משמש גם כעורך אחראי בחברת ההפקה "קסטינה" ועוד הספקתי לעבוד איתו מעט (בחור רב נועם)  בכמה תכניות טלוויזיה.  ועכשיו, לעניין, כלומר לספריהם החדשים. קראתי בינתיים רק את שלושים-ארבעים העמודים הראשונים של כל אחד מהם.

• 1. מה כל כך יפה בשם עופר שרעבי? דרור משעני ידוע בנהייתו לספרות בלשים מצד אחד ולזהות המזרחית בתרבות הישראלית מצד שני. לכן, טבעי אך טבעי שספר הפרוזה הראשון שלו הוא מותחן , "תיק נעדר" (הוצאת כתר), שגיבורו הוא פקד בעל שם מזרחי ,אברהם אברהם, הנער הנעדר בו הוא בעל שם מזרחי ,עופר שרעבי, והאיש הרע בו ,לפחות בשלושים העמודים הראשונים , הוא מישהו בשם איגור קנטייב, יוצא חבר העמים, החשוד בשורה ארוכה של עבירות מגונות , החל מתקיפות של נשים בטיילת ועד להצתה של בית אבות בחדרה. המותחן הפשוט הזה יוצר בהחלט מתח קריאה מענג, גם אם ברור שאין בו שום דבר מבריק או מזהיר (והעברית בסיסית למדי). לעומת זאת, יש בו הבלחות משונות וקצת מביכות למיניהן כגון התפעלותו של פקד אברהם אברהם מן השם "עופר" עד שהוא הוזה את עצמו עם השם הזה, "עופר אברהם". וואלה? מה כל-כך יפה בשם "עופר שרעבי"? מוזר גם, למשל, שאחד מגיבורי הספר, שכנו של הנער הנעדר, מורה לאנגלית בשם זאב, מזהה בעצמו מהפך נפשי מוחלט, ממש לידה מחדש, כשמגיעות ניידות המשטרה לחקור לראשונה את היעדרות שכנו הנער:"ברגע שראה את ניידות המשטרה יצא ממנו אדם אחר". עד כדי כך?
• 2. לנון נרצח בשנית. שם ספרו החדש של אמיר בן דויד "פלאפל אוסלו" (הוצאת עם עובד/חרגול) אמנם קצת מתערבב לנו באוזן עם המותג הפירסומאי המתקשקש לאחרונה, "פלאפל מוסקו", אבל כדאי לא לטעות: מדובר בספר מפתיע בטיבו. למעשה ברומן מצויין, אם לשפוט על פי ארבעים העמודים הראשונים (קצת נסחפתי, אין מה לעשות). זה מתחיל בלשונו של אמיר בן דויד , הנוטה שוב ושוב לדימויים מפותחים , שעושים את העבודה (כלומר , מרתקים אותנו) כמו "שכבות של תיסכול והחמצה נמרחו על פניה כמו טיח יבש על קירות בניין שבנה קבלן שרלטן. בין הסדקים ביצבצו בלוקים של צער מחוספס, אפור וגולמי". וזה נמשך אל סיפור בעל עומקים אנושיים סוערים, שבמרכזו סיפור רצח של ישראלי בשם לנון לומברזו (ככה קרא לו אביו חובב הביטלס ובעל דוכן הפאלאפל הטבריאני), המתרחש בנוורווגיה, לשם הגיע הבן לנון בעקבות אהובתו הנורווגית, שם פתח דוכן פלאפל משלו, "פלאפל אוסלו" , ושם נרצח על רקע באלאגן פוליטי רוחש שנאות (ישראלים, פלסטינאיים, ימין קיצוני נורווגי) , המהדהד בלי שהתכוון לכך גם את מעשה הטבח האחרון בנוורווגיה. זו אותה נורווגיה. יופי של ספר, תאמינו לי, ואני אדם שנוטה להתאכזר לידידיו כשמדובר בשיפוט ספרותי.

השורות הכי יפות בעברית

הִנֵּה מוּטֶלֶת הִנָּהּ./ רַעְמָתָהּ סְתוּרָה עַל פָּנֶיהָ./ לֵידָה עַל פָּנֶיהָ פְּזוּרָה. / הַיּוֹם יוֹם הַלֵּידָה.// הַיּוֹם יוֹם הַשּׁוֹאָה./ וְהַיּוֹם יוֹם הַלֵידָה.

אַבְיָם יריב, בנה של הלית ישורון, שניספה בנהר הזמבזי, נולד ביום השואה,

ב-11 באפריל 1972, כ"ז בניסן תשל"ב. זה התאריך הרשום  ("היום יום הלידה, היום יום השואה") בשולי שירו של אבות ישורון  , "בתי", שנכתב על היום שבו ילדה הלית את אבים. אי אפשר לקרוא היום את השורות האלה בלי לשמוע בהן נבואה מצמררת. מתוך "השבר הסורי אפריקאי" (ספרי סימן קריאה). מישהי אמרה לי שהלית הקריאה את השיר השלם מעל הקבר. אני לא יודע, ולא הצלחתי לוודא.

קו המשווה: טור שני 

בטיפול , הספר

יעל הדיה, מתסריטאיות "בטיפול", מכנסת שבעה לחשיפה קבוצתית ברומן החדש והמשובח שלה *  ומה גילתה לאה איילון 

כמו בוקאצ'ו שכינס ב"דקאמרון" עשרה אנשים שנמלטו ממגיפת דבר אל וילה כפרית מחוץ לעיר ומצאו את עצמם מספרים סיפורים זה לזה , כמו צ'וסר ב"סיפורי קנטרברי" שקיבץ  שלושים צליינים שיצאו למסע לקברו של תומאס בקט הקדוש , וסיפרו כל אחד סיפור משלו, כך יעל הדיה - המאמינה כמדומה בטיפולים פסיכולוגיים, גם כשהם נכשלים  -  מכנסת ברומן החדש שלה , "רביעי בערב" (הספריה לעם),  שבעה אנשים ונשים לטיפול קבוצתי רודני כלשהו בהדרכתה של "הקוסמת" (סוג של מטפלת-על עם קשיים משלה, כמובן) , כולם הורים לילדים, הנדרשים לחשוף הכל ולעמוד במשימות  כמו "מונולוג על המלה אבא". שתיים עד חמש דקות. חייבים. מי שלא רוצה , שלא יבוא בכלל.

תוך כך מסופרים לנו סיפורי חייהם  של כל השבעה (בפרקים מתחלפים הנושאים כל אחד את שם גיבורו). תוך כך גם מתרקמים יחסים כאלה ואחרים בין המטופלים לבין עצמם ובינם לבין המטפלת. זוהי המסגרת לרומן סעור נפש, בוטה, עמוס בדראמות משפחתיות ובמילים גסות,  אם גם  נטול עלילה מרכזית.

מי ומה יש לנו כאן? בין השאר, תסריטאי ב"קשת" , שלא מצליח לכתוב את התסריט שכבר קיבל עליו מיקדמה, ולא מפסיק לעשן ג'וינטים ולהיות מחורמן על אשתו , שכבר מאסה בזיונים איתו,ערב ערב("הוא נצמד אליה וטוען שמדובר בצורך רפואי, שתתחשב בו"). שניהם מטופלים בילד בעל קשיים התנהגותיים חמורים, ויש מטופלת אחרת  , יפה מאוד, אגב (אמה נטשה אותה ואת אביה החולה בילדותה) , שביקשה ממישהו שיעשה לה ילד ויוכל להיעלם

אחר-כך מחייה, והוא נענה, והיא מגדלת את בתה בלי אבא ומרגישה אשמה. ויש גם הומו, מקסים לדברי אחת המשתתפות (שעשה ילד עם מישהי שחיפשה שותף להורות) , המחורמן קשות על איזשהו נער פלסטינאי, זונת זכר, שגנב את כספו ונעלם, ועוד מטופלת אחת, אשה שמנה מאוד, ועוד זוג המתמודד עם שתי בנות קשות, אחת "מזדיינת מגיל 14 בלי חשבון" ואחת אנורקסית.  וכו' וכו'. כולן כאן נפשות אינטליגנטיות ומורכבות ובעלות כושר ניסוח   -  מטפלת-העל לא לוקחת כל אחד  -  מכל קצות החיים הישראליים.  

יעל הדיה , פרט להיותה סופרת עומק מלוטשת (בין השאר בספריה הקודמים,  "תאונות" ו"עדן") ,  היא מתסריטאיות הסידרה הטלוויזיונית המצליחה "בטיפול" , והיא מנסה למעשה בספרה החדש להמשיך ולהרחיב את הסידרה  הטלוויזיונית , שלא יכולה מטבע הדברים להכיל אפילו מעט ממה שמכיל ספר של יותר מ-450 עמ', הנקראים בריתוק מפתיע, למרות שעיקרם חקירה פסיכולוגית, או מוטב לומר פשוט נפשית (כי יעל הדיה תודה לאל לא משתמשת בכלל במינוחים פסיכולוגיים).

נדמה שכוחה העיקרי הוא בהליכה עד הקצה בהתנסחויות ובהתנסויות (למשל: ילד שרוצה שאביו ימות, כי ראה כמה השתדרג מעמדה של ילדה בכיתה שאמה מתה; אב ששונא את בנו; מעשים מיניים קיצוניים, הנעים בין מעשי אונס לסביים וסטרייטיים לבין מישהי שמוצצת לכל החבר'ה). עניין לעצמו הוא  לשונה של יעל הדיה, שעושרה הנדיר ניכר גם בהפכים האוקסימורניים  המעודנים שלה : "עונג מרדני",  "אֶבֶל מסמא כמו עשן" , "כל מה

שמנצנץ - שפתונים וזכרונות" - הנה דברים שלא עוברים בטלוויזיה.

***

השבר האפריקאי. איך לא שמתי לב למה שהמשוררת הנפלאה לאה איילון שמה לב אליו: שלא רק שורותיו של אבות ישורון על יום הלידה של נכדו אבים ביום השואה מכילות איזו נבואת לב גורלית, אלא גם שם הספר מתוכו לקוחות השורות ("השבר הסורי אפריקאי") נוגע מאוד לעניין המוות הנורא הזה באפריקה.

השורות הכי יפות בעברית

כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּׁלַח/ אַךְ תָּמִיד בְּעָבְרוֹ שׁוֹתֵת/ הוּא מַשְׁאִיר כְּמוֹ טַעַם מֶלַח/ אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא.

שורותיו של נתן אלתרמן (מתוך "שירי מכות מצרים", הקיבוץ המאוחד)  מתאימות במיוחד לימי הסליחה באלול, למי שכמוני  תוך כדי פגיעה (מוצדקת, אני מקווה) במושא ביקורת כלשהו, פגע גם על הדרך בכמה חפים מפשע שנפגעו מהשבבים. סליחה.

קו המשווה: טור שלישי

מדליית ערד

הנאת הקריאה ברומן החדש של מאיה ערד אינה מטשטשת את שטחיותו, ושתי פתיחות מקסימות לרומנים מתורגמים

הייתי הראשון , אם יסולח לי האיזכור, ששיבח בעיתונות את ספרה הראשון של מאיה ערד משנת 2003,  "מקום אחר ועיר זרה", רומן בחרוזים שנכתב  במתכונת "יבגני אונייגין" הגאוני של פושקין,ואיכשהו הצליח לגייר אותו לסיפור אהבה ישראלי רב-חן בפשטותו ובחרוזיו המושלמים.

אלא שערד, שנטשה את החרוז, והתרכזה בשנים האחרונות בעיקר בכתיבת רומנים בפרוזה , לא הצליחה לדעתי לחזור על ההישג הספרותי המפליא ההוא - אולי משום שהנאיביות המסויימת והפשטנות הפארודית המסויימת שציינו את הרומן בחרוזים,  מתאימות למתכונת הניאו-הקלאסית ההיא, אבל לא לרומנים בפרוזה למבוגרים.  כאן נדרשות כמדומה בשלות אמיתית ומורכבות אמיתית , שמאיה ערד עדיין לא הגיעה אליהן במלואן. ונדמה שגם הרומן החדש שלה "חשד לשיטיון" (חרגול/עם עובד) לוקה, עם כל עונג הקריאה בו (והוא ממש כייפי לקריאה) , בפגמים מהותיים, כפי שנדגים מייד.  

זהו סיפור על זוג ישראלי חשוך ילדים  השוהה זה ארבעה עשורים  באמריקה, שם משמש הבעל כפרופסור לאווירודינמיקה , על סף פרישה,  ואילו אשתו הביקורתית , המשכילה,  רוויית הטינות והקנאות, עסוקה בעיקר במעקב אחריו. עוד בראשית  אהבתם הצעירה החליטו שהם לא יהיו כמו הזקנים האלה - אבא שלו או סבתא שלה , למשל - שצללו לתוך אלצהיימר סיעודי נורא, והם מבטיחים זה לזה כי אם וכאשר ישקע מישהו מביניהם לתוך מצב סנילי מידרדר, השני יהרוג  אותו. עברו כמה עשורים מאז, והאשה, רותי, חושדת שבעלה גיורא, הפרופסור,  אכן מתחיל להפגין סימני שיטיון. מדובר בסימנים מתונים ביותר, שאולי כלל אינם סימנים, אבל האשה כבר מציידת את עצמה בכדורי שינה בכמות שתוכל להספיק כדי להרוג את בעלה. וכבר ברגע זה מתחילה להיחשף איזושהי ילדותיות מהותית שהרומן של מאיה ערד לוקה בו. כבר כדורי שינה? כבר להרוג?

והנה, כעבור עוד כמה עמודים, תפנית בעלילה :  אולי בכלל מתרקם רומן סמוי בין הפרופסור הקשיש לאשה צעירה ונשואה , שבאה לקטוף תפוחים בחצרם, ואולי זה פשר פיזור הדעת המסויים שלו. כבר? והרי הרגע הוא עדיין היה מועמד לחיסול בידי אשתו הוותיקה בגלל שיטיון,  והנה הפך למאהב פוטנציאלי.  כל זה מהיר מדי, מה שאכן הופך את הקריאה לקיצבית, אוורירית  ומעניינת (גם בזכות העברית הבהירה וחדות העין הביקורתית של מאיה ערד, הנוגעת לשורה שלמה של ענייני חיים ותרבות)  , ועם זאת , לא ממש רצינית. מין הנאת קיץ קלילה,  שלא ממש מצליחה לנגוע בעומק היחסים האנושיים או בעומק נפשי ורוחני אחר כלשהו.

***

נפתחים בתשוקה. ובינתיים הצצתי, רק הצצתי (רק כמה עמודים מכל אחד) בשני רומנים מתורגמים חדשים שהופיעו זה עתה.  ושניהם כתובים נפלא. האחד הוא רומן שכתב סופר הודי (טרון ג' טג'פל, "האלכימיה של התשוקה", תירגמה : חני גלעד, בבל) המתחיל בדעיכת תשוקתו העצומה לאשתו המינית במיוחד ("בבוקר שבו התעוררתי ולא חשתי צורך להחליק במורד גופה ולשאוף לקרבי את ניחוח המושק שלה, ידעתי שאני בצרות"), והשני הוא הרומן החדש של איאן מקיואן הבריטי ("סולאר", תירגמה מיכל אלפון,  הספריה לעם) שגיבורו הוא פיזיקאי חתן פרס נובל, הנראה רע ("בעירום הוא היה חרפה, שוטה , חלשלוש. אפילו לשמונה שכיבות שמיכה לא היה מסוגל") שנשוי בפעם חמישית לאשה הבוגדת בו בגלוי ("נשארת אצל ר' הלילה. נשיקות פ'").  , לאחר שבגד בה,  ותשוקתו אליה גוברת במקביל לבגידתה המתעצמת בו עם קבלן בניין בור ואתלטי מיוחד. משהו שאנחנו ממש לא רוצים להפסיק לקרוא.

השורות הכי יפות בעברית

וְה', שֶׁלֹּא דְּרָכָיו דְּרָכֵינוּ, /הַמֻּקָּף בְּכָל הַפֵּירוּשִׁים הַנְּתוּנִים,/מַמְשִׁיךְ לְהַתְמִיהַ אֶת הַתֵּיאוֹלוֹגִים/וּלְהַכְאִיב יוֹמָם וָלַיְלָה לַמַּאֲמִינִים.

אמרו את זה לפני חיים גורי ,אבל בכיר משוררי ישראל, איש השומר על צלילות משוררית נהדרת כל השנים, אומר את זה על פי דרכו,  בטון דיבורי רחב שורות, מסכם-חוכמה , אמיתי לגמרי (גם ובעיקר כשהוא מתוודה על שקרים) , שהוא אולי ההישג העיקרי בשירתו המאוחרת (מתוך "ספר הצוואות" ("תרבות וספרות" 2011, "הארץ"). ראיתי אותו לאחרונה בשידור חוזר בראיון עם טוביה מנדלסון בערוץ 2. איזה יופי. נדמה שיותר משהוא שמר על השירה, השירה שמרה עליו. 

קו המשווה: טור רביעי
 
קבלה לה לנד

האם קריאה ב"ספר היצירה" העתיק תשפר את חיי המין שלנו? ואיך התעברה בתו של ירמיהו הנביא?

מזל טוב. הסופר דב אלבוים, המוכר לציבור הרחב בעיקר כמנחה "מקבלים שבת" בערוץ 1 על פרשת השבוע, ייסד הוצאת ספרים חדשה בשם "בית", ליצירה עברית-יהודית, הפועלת בחסות הוצאת "ידיעות ספרים", והספר הראשון שהוציא לאור ("ספר יצירה", עם פירוש וביאור מאת אריה קפלן, תירגמה: שרון שתיל, הוצאת בית/ידיעות ספרים) הוא מעניין מאוד והבלותי מאוד כאחד. תיכף אסביר.

מדובר במהדורה פרשנית הדורה ונרחבת , מתורגמת מאנגלית,  ל"ספר יצירה", חיבור עברי קדום וסתום, ככל הנראה מימי הביניים,  המובא כאן בליווי מבוא נרחב ופירושים צמודים וטרחניים בלי גבול.  החיבור הקבלי האזוטרי נכתב כנראה אי-שם בין המאה השמינית למאה העשירית ,גם אם השם "ספר יצירה" נסב על כתבים שונים לחלוטין במשך הדורות, וגם אם הוא מיוחס לפעמים לאברהם אבינו, ממש כפי שספר הזוהר מיוחס לשמעון בר יוחאי למרות שנכתב כידוע על ידי מי שגילה אותו כביכול , משה בן ליאון מספרד במאה ה-13).

למרות המתכונת האלבומית הגדולה , אורכו של "ספר היצירה" נטו (בניכוי הפרשנויות הנרחבות)  איננו עולה על 1800 מילה, והוא עשוי מאוסף פרקים קצרים, הנשמעים כמו מילמול אזוטרי, חציים תפילה והשבעה, חציים מדרש קבלי, כתובים בעברית ימי הביניים, ומנג'סים במיוחד בכל עניין הספירות הקבליות. הנה למשל סעיף  מישנה ג' בפרק א' ב"ספר היצירה": "עשר ספירות/בלימה/ במספר עשר אצבעות/ חמש כנגד חמש/ וברית יחיד/ מכוון באמצע/ במילת הלשון/ ובמילת המעור" ("מעור" אגב הוא איבר המין וההקשר כאן הוא ברית המילה).  אריה קפלן מפרש את הדברים ככל יכולתו, גם אם התרגום לעברית במקרה זה מסורבל מעט, ורומז להבטחות מופלגות בתחום המין:"בעזרת מדיטציה על העובדה  שעשר אצבעות הרגליים מייצגות את עשר הספירות, ניתן לרכז אנרגיה רוחנית באיבר המין. באמצעות שיטות כאלה ניתן לרכוש שליטה מלאה בפעילות המינית, אפילו תוך כדי המשכב". אהה, אז אנחנו בז'אנר הקבלה המעשית, שיסודה נוכלות המתעטפת במעטה מיסטי כביכול (בספר "הקבלה המעשית" של  דויד יעקובי גריה  בהוצאת  ידיעות אחרונות נאמר למשל כי מי שתכתוב על חתיכת עופרת קטנה את המילים "מלקוטוש, מלקושוט, בוקוטוש" תינשא במהרה). אין גבול להבל.

קפלן מספר לנו בין השאר, כי  "אברהם אבינו השתמש בפועל בכוחות המתוארים ב'ספר יצירה' כדי לברוא בני אדם" (!) , ומשעשע אותנו גם במסורת אחרת הנוגעת לנסיבות לידתו  של בן סירא, בנו של ירמיהו הנביא (שחקר מסתבר עם אביו את סודותיו של "ספר היצירה" , גם אם ממש לא בטוח שהכוונה היא לאותו ספר): "יש מסורת מרתקת בנוגע ללידתו. ירמיהו פותה על ידי הומוסקסואלים בבית המרחץ, וכתוצאה מכך פלט זרע באמבט, זרעו נותר חי, וכאשר התרחצה בתו מאוחר יותר באותו אמבט התעברה ממנו, ובסופו של דבר ילדה את בן-סירא. בן סירא היה אם כך בנם של ירמיהו ושל בתו". קפלן מספר את כל זה ברצינות מוחלטת, בלי בדל חיוך, כמי שמאמין כללית ב"מסורת" ובכל בדל שמועה רבנית מטומטמת שהתגלגלה לאחד מספרי הרבנים במהלך הדורות.

בהמשך פירושיו משמיע לנו קפלן אינספור השגות רוחניות ותפיסות רוחניות ,  בטעם קבלי מוכר, חלקן  באנאלי מטבעו  ("על ידי התבוננות באין-סופיותו של היקום, ניתן לאיין את האגו"), וחלקן מנוסח בלמדנות קבלית במובנה הרע:"שניים עשר גבולי האלכסון הם לפיכך קווי הולכה, שדרכם זורמת אנרגיה רוחנית לעולם משניים עשר השבילים האלכסוניים בעץ החיים". דווקא שנים עשר שבילים ודווקא אלכסוניים? נו, באמת. אין גבול לטרחנות הקבלית, שנפשות תמימות ושבויות נוטות להילכד בה.

השורות הכי יפות בעברית

---שׂוֹחָה /אֶהְיֶה בָּעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלָּךְ, כִּי הַבְּרֵכָה/תִּהְיֶה אוֹתָהּ הָעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלֹּא הַיְתָה לִי,/תִּהְיֵה עֵינָהּ הַמְּתוּקָה וְהַתְּכֻלָּה שֶׁל

טַלִּי.

אם יש משוררת גאונית בארץ, זו אנה הרמן, מקבוצת "הו!"(הקבוצה החשובה ביותר בשירה הישראלית בעשורים האחרונים, המכנסת את גדולי משוררי החרוז). הרמן היא משוררת משוכללת לשון, משוכללת חרוז ,משוכללת מוזיקה מאין כמותה,  שמסוגלת ממש לשבור את הלב בשיריה הטרגיים בשני ספריה המופלאים. כאן בשיר "הבריכה", מתוך "ספר הרפואות הפשוטות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 

קו המשווה: טור חמישי

מותחנים לחג

יכול להיות שאין מותחנים מתורגמים  גרועים? כמעט שאין. ומה מבשרים האישים הגמדיים לדליה הרץ 

הטור:  

כדי להמליץ על משהו לשלושת ימי החג הארוכים, אני קורא לסירוגין בשלושה  מותחנים מתורגמים, ואני מוצא את עצמי מרותק לכולם, עד כדי כך שאני כמעט מושך את עצמי בכוח מן הקריאה בכל אחד מהם כדי לעבור למותחן הבא ולרוץ לספר עליו לחבר'ה. מה שכמעט מביא למסקנה שמותחן מתורגם - שהצליח בוודאי באיזשהו מקום,  כי עובדה שמישהו טרח לתרגם אותו - הוא כמעט תמיד מעניין, גם אם פה ושם אנחנו נתקלים גם במותחנים נחותים. לא המותחנים הבאים. 

1. זעם הבן הפגוע. את ייחודו של איאן רנקין הסקוטי, אחד מסופרי המתח המשובחים, אפשר לזהות כבר במבוא שכתב למותחן המתורגם החדש שלו, השני בעברית, "אדום ושחור" (עם תו האיכות של המתרגם ירון פריד , הוצאת רימונים).  רנקין מספר לנו בווידוי מפתיע שהספר נכתב בין השאר מתוך זעם אישי על שנולד לו ולאשתו מירנדה  בן פגוע, ומאחר שמצא את עצמו "רותח מזעם על הבדיחה הפרטית שאלוהים סיפר על חשבוננו", השתמש בגיבורו הקבוע והפופולארי,מפקח המשטרה ג'ון ריבוס, "בתור שק האיגרוף שלי, והמטרתי עליו מהלומות פיזיות ונפשיות". ואכן, מפקח המשטרה , המנסה לפענח פרשת רצח אכזרית במיוחד , המשיקה לפרשת רצח אחרת, נתון לשורה אדירה של לחצים: הוא הוגלה לתחנת המשטרה הכי קשה באדינבורו,משום ש"הרגיז כמה אנשים חשובים".   הטלוויזיה מכפישה אותו, עמית משטרתי שאותו האשים בשוחד מנסה להתנכל לו , האכזריות של הרוצחים הסקוטיים היא נוראית,  ויש גם אידיוט דוחה שמתוודה על רציחות שלא ביצע. טוב שיש לריבוס הומור ומשקאות אנרגיה שמנחמים אותו.
2. אלון, גבריאל אלון. הסופר האמריקאי דניאל סילבה הוא יורשו הקצת פחות מתוחכם של ג'ון לה קארה, וגיבורו (כמה נחמד) הוא סוכן מוסד ישראלי ומחסל מקצועי בשם גבריאל אלון, מין ג'יימס בונד חדש, המוצא את עצמו  במותחן המתורגם החדש ("העריק", מאנגלית: ניצה פלד, "ידיעות אחרונות/פרוזה") מול  אוליגרך רוסי רצחני במאבק המתנהל בכמה זירות בינלאומיות. אסור לזלזל בסילבה, גם אם מתבקש מעט (בגלל ההידהוד המתמיד של קלסיקות הריגול בספריו, כולל הזירה הרוסית, שמה היינו עושים בלעדיה). והוא בהחלט מסוגל לדימויים מפתיעים בטיבם, אם גם בלתי נעימים, כגון "זה היה סתיו קצר ומכוער, בבושקה זקנה שפושטת בחיפזון שמלה מרופטת". ברוסיה, לא אצלנו.

3. החיים כמוזיאון.  הסופר הנורווגי יו נסבו, מחבר "אדום החזה", ואחד מסופרי המתח המצליחים באירופה (וגם סולן להקת רוק) ,  בחר לקרוא לרומן המתורגם החדש שלו  "נמסיס", על שם אלת הנקמה היוונית (מנורווגית: דנה כספי, הוצאת בבל).  למה? תצטרכו לגלות לבד. גיבורו החביב והאנושי במיוחד , מפקח המשטרה הארי הולה (הגובה: 195 סנטימטר, אחת הבעיות: אלכוהוליזם) יוצא ללכוד שודד רוצח בעל שש אצבעות , ששדד בנק עם שותפו ורצח את אחת הפקידות (רק בגלל כמה שניות איחור ,או שהיה כאן משהו אחר שנלחש באוזנה?). אופייני ליו נמסו לשים לב למימד האמנותי של ההתרחשויות, גם הזוועתיות ביותר:"זו היתה תמונה דוממת, יצירת מופת. שני אנשים לכודים ברגע שבו האחד מבשר לאחר על גזר דין מוות, הפנים עטויות המסכה במרחק שתי ידיים מאלה החשופות. התליין וקורבנו". הקורבן במקרה זה היא אשה. אכן, קלסיקה. ויש גם מין,  ובנורווגיה זו אפילו מסורת מימי הסבתות : "יספר היה כנראה גבר מלא תשוקה, ולדברי סבתה זו הסיבה שלסוס שלמראשות המיטה אין ראש. רב החובל יספר נשך ועקר אותו בשיכרון חושיו". וואהו!

השורות הכי יפות בעברית

לְאַט לְאַט הוּטְבוּ חֲלוֹמוֹתַי / וְאִישִׁים קְטַנִּים הָיוּ בָּאִים, בְּחֵן וּבְגִחוּךְ, / אֱנוֹשִׁיִּים , גַּם אִם גַּמָּדִיִּים/ צִבְעוֹנִיִּים אַךְ מְאֻזָּנִים, / מְבַשְְּׂרִים עִקּוּל דֶּרֶךְ/ סוֹתְמִים וְאֵינָם מְפָרְשִׁים. // וְאוּלָם בְּכָךְ כְּאִלּוּ מְפָרְשִׁים.

דליה הרץ ,מגדולות השירה בישראל, מתארת כאן כמדומה קימה מתוך דיכאון ממושך, כשאישים גמדיים ומצילים מבשרים בחלום תפנית, "עיקול דרך".  מה הכיוון? האישים הגמדיים בחלום אינם מפרשים , "ואולם בכך כאילו מפרשים". משמע, הפירוש הוא שלא חשוב הכיוון, העיקר לא לפחד כלל.  מתוך השיר "התחלת כתיבה" בספר "עיר שירים", ספריית פועלים.