הגאונים שהיכרתי מקרוב : אבידן, ברונובסקי, וולך ..

שלושתם עסקו בשירה, ושלושתם היו גאונים מפורשים, כל אחד על פי דרכו: יורם ברונובסקי, דוד אבידן ויונה וולך * על ההערצה בגיל 14 לברונובסקי, הנשיקה הבלתי נשכחת עם יונה וולך והמסע הנהדר עם אבידן בתוך האל.אס.די  

יורם ברונובסקי: עשר שפות בגיל ארבע עשרה

הייתי אז בן ארבע עשרה. נכנסתי לתיכון אוהל שם ברמת גן,וממש בהפסקה הראשונה של יום הלימודים הראשון התוודע אלי נער מן הכיתה החדשה,  ילד בעל פני ירח חיוורות ושיער שחור. הוא שאל אותי אם אני כותב שירים , וכשאמרתי כן (פירסמתי קצת שירים אז ב"מעריב לנוער", במדורו של משה בן-שאול, אבל לא ממש התעניינתי בשירה) , הוא ביקש ממני לצטט שיר שלי. נעניתי וציטטתי, אלא שהוא הפתיע בתגובה ואמר לי שזה  שיר "בוסרי". נדהמתי.  ואז ,מתוך עלבון עמוק (לא זכור לי שספגתי אי-פעם קודם לכן עלבון בענייני כתיבה) , ציטטתי לו איזשהו שיר של אלתרמן שזכרתי במיקרה בעל-פה מתוך איזשהו עמוד נידח (או ככה חשבתי) ב"מקראות ישראל", אסופה כבדת עמודים, שליוותה אותנו בכיתות בית הספר העממי. "ומה דעתך על זה?", שאלתי את הנער. "זה מצויין", הוא אמר לי, "אבל זה אלתרמן". ככה התוודעתי לגאון האמיתי הראשון שפגשתי בחיי, יורם ברונובסקי.

בגיל ארבע עשרה הוא ידע לצטט כמויות עצומות של שירה בעל-פה בעשר שפות בערך, תירגם משוררים מפולנית,מרוסית,מלטינית,מיוונית עתיקה (ואחר-כך גם מיוונית חדשה), וכתב שירים משוכללים בחרוזים. אני זוכר, למשל, בית-שיר שלו מאז. מין שיר על מסעדת אוהבים:

המלצר הוא פטרון לאוהבים

וחתולו מג זקן בעל כשף

בפינה מתבשלות קציצות מכוכבים

באפלולית מסעדה על הגשר.

מילים שנשמעו לי אז קסומות לגמרי. וכך הקריא לי את שיריו,את תרגומיו, דיקלם לי את דיקלומי השירה האינסופיים ביופיים שלו ,  פתח לי את "כוכבים בחוץ" ואת "ילקוט שירת רוסיה" ואת לאה גולדברג ואת שלונסקי, ואני התחלתי את הלידה מחדש הראשונה בחיי (אחר-כך היו לי עוד כמה לידות מחדש, עד הלידה החדשה והמופלאה מכולן, מסע האל.אס.די הראשון שלקחתי ב-18 ביולי 1969 עם אבידן). ואלוהים אדירים, הוא היה אז רק בן ארבע עשרה (וצעיר ממני בשלושה ימים).

אני לא יכול לתאר את ברונובסקי טוב יותר מכפי שתיארתי אותו לפני שנים ב"פלונטר", רומן מכתבים אוטוביוגראפי שכתבתי בשנת 1975  :"באותה שנה ,64, היה הדימוי העצמי שלי כשל לא-אני: הייתי משועבד,תפוס, נע במעגל ההקרנה של יורם ברונובסקי, נער בן-כיתתי,עילוי, יהודי-פולני. היה לו חולי-לב וציפורניים ורודות והוא ידע "קילומטרים של שירה בעל-פה" כביטויו של  אדמונד וילסון על מירסקי. כתבתי שירים בסגנון שלו,דיברתי כמוהו, מכרתי הברקות שלו לאחרים. אפילו קינאתי במום-הלב שלו. כנראה הבנתי, באיזושהי פיקחות ילדים נפלאה ולא-מנוסחת, שזהו מקור כוחו. ניהלתי משק נפשי מסובך,קטן וחשוך למדי". אחר כך כתבתי:"כל-כך הרבה  הצפות של מתיקות במוח היו לי בשעות הארוכות שהיינו ביחד. הוא ידע שירה וציטט שירה ודיקלם שירה, משוררים מכל הצבעים ומכל המינים,

משוריים "קטנים" ומשורים "גדולים", נהדרים אחד אחד. שורות על "עצי הלימון והזית" (מתוך שיר של צ'סלב מילוש, תארו לכם, עשרות שנים לפני שהקורא העברי התוודע למילוש באמצעות תירגומי ויינפלד ועשרות שנים לפני שמילוש קיבל את פרס נובל לספרות, אני הכרתי את שירו על קמפו די-פיורי בתרגום ברונובסקי)   ושורות ימי ביניימיות על "הדר הדמים" ועל "זהב הייסורים" ושורות של יסנין בתרגומו:    

היו שנות סופה וּמַפֶּלֶת,

שנות גבורה עליונה וייסורים

אך תמיד זכרנו תכלת

הכפר בו השארנו נעורים.

התמכרתי לחלוטין להשפעתו (של ברונובסקי).

ברונובסקי לימד אותי הרבה דברים. לא רק שירה. אחרי שהיכרתי אותו, התחלתי להסתדר נפשית עם העובדה שנולדתי בפולין (עד גיל מאוחר למדי שיקרתי שנולדתי בארץ. למעשה ,הובאתי לארץ עם הורי כשהייתי בן שלושה חודשים). עד שהכרתי אותו רציתי כל הזמן להיות שייך, שייך ל"עם השייכים", כביטויו של אבידן (ששנים אחר-כך אימץ אותו גם בן ארצי):"חברה בגבעתיים, חברים בפלמחים / הוא שייך לעם השייכים". מברונובסקי למדתי איך להפוך חריגיות להצלחה ואי-שייכות ללהיט חברתי ו"יוצאות דופן, לזוהר לא רגיל. ברונובסקי דיבר במבטא פולני דשן, בלי כל נסיון "לעברת" אותו. הוא הכריז שהוא מכוער, ונהג לצטט שורה אחת של בודלר בתרגומו:"אלוהים, תן לי את העוז להסתכל על עצמי בראי". פעם,בשיעור צרפתית, היה נידמה לי שהוציא מפיו מערכת שיניים קידמיות,תותבות (למעשה,נראה שפשוט נפלו לו הכתרים משתי שיניו הקידמיות), וחשף שני שורשי שן משחירים. ברונובסקי נכנס למה שניראה כזעם מטורף. הוא דפק על השולחן וצעק שהוא "לא יכול יותר". ולא הקיפה אותו כל דחייה. הוא היה מקסים לחלוטין. המורה לצרפתית קמפוס רעד, רעד ממש, ברונובסקי הוצא מן הכיתה, וקמפוס רמז שהוא חולה רוח, אבל הוא היה מקסים לגמרי."

זהו, זה היה ברונובסקי, גאון אמיתי, ואני הייתי הרבה זמן בגלות החיקוי שלו.

אחר-כך חלה התנתקות ביני לבינו ,ריב,עויינות, שנמשכו יותר משלושים שנה, עד למותו, שהתרחש בעיצומה של מריבת עיתונות בינינו. פעם, בנוכחותו של אברהם יבין, ששימש אז כעורך המוסף לספרות של "הארץ", התנפל עלי ברונובסקי בדחיפות ובצעקות. פעם אחרת,כשחלה וטילפנתי אליו להגיד לו שהוא בעיני האיש הכי חכם שאני מכיר (והתכוונתי לזה במובן מסויים. ברונובסקי היה בוודאי האיש המשכיל ביותר שהכרתי), הוא ענה לי:"ואתה האיש הכי מלוכלך שאני מכיר".  בדיחת-אמת שכבר סיפרתי אותה כמה פעמים. עם זאת, הוא עצמו הודה בשיחה ל"העיר", שכבר איננו זוכר על מה בדיוק רבנו מלכתחילה.

אולי לא מיותר לבסוף להזכיר מה עשה ברונובסקי בחייו הבוגרים, כשרבים כבר עמדו על מהותו העילויית שלו.  ובכן, עיקר חשיבותו הממשית של ברונובסקי ועיקר השפעתו התרבותית והרוחנית נבעה מכתיבה שבועית רצופה במשך כשלושים וחמש שנה, תחילה במוסף הספרותי "משא" של "למרחב" (לשם אני הבאתי אותו, כשהמלצתי עליו לאהרן מגד, אז עורך "משא",  שסיפר פעם את הסיפור הזה ) ואחר- כך במוסף הספרותי של "הארץ". ברונובסקי פירסם אלפי מאמרים (!), ופתח לפני ישראלים רבים את תרבות אירופה והתרבות העולמית בכלל. גם בפולמוסים התרבותיים שלו היה ברונובסקי במיטבו, אף כי מכיוון אחר :חריף ומעליב, שנון ואירוני, ולפעמים בולע את הקורבן בחנופה.  אוסף מאמריו השלם (בתקווה שייצא אי-פעם, עם מפתחות) הוא אנציקלופדיית דעת נפלאה של הספרות העולמית לדורותיה, ובעיקר ספרות המאה העשרים. לכך מצטרפים גם תרגומיו המרובים, בהם למשל שירי קוואפיס וסיפורי ברונו שולץ.

דוד אבידן: "השפה העברית היא אחוזתי הפרטית"

"מי שטקטי מדי - לא פורץ, כי זה לא כל כך טקטי לפרוץ /לעומת זאת, זה מאוד אסטרטגי"

דוד אבידן, מתוך "ספר האפשרויות", הוצאת "כתר"

אבידן עצמו תיאר פעם ברשימה שפירסם ב"תרבות מעריב" את פגישתי הראשונה איתו:"יום אחד נחת על שולחני בכסית נער כבן חמש-עשרה שהפגין בקיאות מפליאה בשירה.". ואכן, היתה לי אז בקיאות יוצאת דופן בשירי אבידן, וזה היה כנראה מקור קיסמי העיקרי בעיניו. מאז, במשך שנים ארוכות, עד מותו בשנת 1995 ביליתי עם אבידן מאות שעות, בכסית, בביתו, בדיסקוטק מנד'יס, במסעות אל.אס. די.

מה היה אבידן? הוא היה קודם כל ולפני הכול משורר מלוטש עד גמירה, בעל עברית משוכללת עד הקצה(המורה שלו ללשון עברית בתיכון שלווה בתל-אביב היה פרופ' חיים רוזן, אחד מגדולי בעלי הלשון בעברית החדשה,  והציון של אבידן בלשון עברית בבגרות,כפי שהתפאר לא אחת, היה עשר). אבידן נימנה ,למשל, עם המשוררים המעטים שידעו לנקד. אבל אין זה אומר שמקור גאונותו היתה ידיעת העברית שלו, אלא שבטחון השפה שלו היה אחד ממקורות כוחו הנפשי. גם הווירטואוזיות המשוררית שלו לא היתה מוקד גאונותו המרכזי. אבידן היה אמנם משורר משוכלל ומקצועני מאוד,ששלט באמת שליטה מדהימה בכל דגמי השירה. פעם ,למשל, ישבנו איתו בקפה "פינתי" אני ומוקד ועוד כמה חברים ואבידן שירשר  על מפיות השולחן במשך כשעה ,במהירות וירטואווית, עוד ועוד דגמי שירה בנוסח עמיחי, זך,אלתרמן. כלומר, המציא על המקום,בשניות , שירים בנוסח המשוררים המרכזיים האלה, ומה שיצא לו היה מקצועי בתכלית ומבדח. אבל כאמור, גם בזה לא היה העניין. אלא במה? הייתי אומר שמקור כוחו העיקרי היה באומץ המופתי שלו לחצות גבולות, לדרוס מוסכמות, להפר כל שלווה ("הרחוב היפה-היפה ייעצר לבסוף בדרכו./ השלווה, אטומה וקשה, תיחתך כמו חלה לאורכו/ והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי, מברקו" כתב בשיר הראשון הפותח את ספר שיריו הראשון). מין תיכנות נפשי פנימי , שהניע אותו למרוד תמיד, להרוס תמיד (וקודם כל, לעצמו) : "להפוך את הכול לסרט/ ואחר כך לשרוף את הסרט", כפי שכתב בתסריט לסרטו "מין".

מתוך נטיית ההרס העצמי שלו, היה אבידן גם בדרן לא-נורמלי. כזה ששום פוליטקלי-קורקט לא יכול לאלף אותו. כך חיבר,למשל, שיר פורנוגראפי מאקאברי ,שעיקרו הוא בדיחת שואה מוטרפת לחלוטין. מישהי  מצצה לו בפולקסוואגן גרמני, שהזכיר לאבידן בצורתו את צורת הכיבשן, ומאחר שגמר לה בפה (והשחית כך מטבע הדברים מיליוני תאי זרע יהודיים), הוא מאשים בהשחתה הזו את הכיבשן הגרמני המוסווה בצורת חיפושית הפולסוואגן.  הנה איפוא שיר הפולסוואגן, הכיבשן והמציצה של אבידן. אכן בידור לא נורמלי:

דוד אבידן / לרחוץ את המכונית ולהחנות מול כסית

למצוץ אבר יהודי

זה מֶצֶץ-קֶצֶץ

ועכשיו בפולקסוואגן

זה מֶצֶץ-פֶּצֶץ

פרו ורבו

ומלאו את הרכב

שֶׁכֶב בלי חֶשֶׁב

חֶשֶׁב בלי קֶשֶׁב

לגמור עניינים

להשאיר בִּפְנִים
כָּל הַגֶרְמָנִיּוֹת וְכָל הַגֶּרְמָנִים

גרמניה היא אחרת

כשהיא מוֹכֶרֶת

וגרמניה היא אותה

כשקונים אותה

ובכלל, מישגלים
על גלגלים

זה רֶצַחְעַם

בלי לשפוך דם

כיבשן קטן וחסכוני

מכשיר מיני

לשימוש המוני

(מתוך "שירים שימושיים", הוצאת לוין-אפשטיין)

אבידן היה מגלומן אמיתי. הוא דימה את עצמו בכל מיני דימויי משיח("משיח משיח/ אתה בצרה/ילד רומנטי/יתום מופרע"), ניבא שיקום מן המתים ("עכשיו אבידן דוד/גוזר על עצמו שיכחה/ וקם מחדש מן המוות/בעוד אלפיים שנה"), וראה את עצמו כסוכן רוחני שנשלח  מן החלל ("תשדורות מלוויין ריגול").

גם במגלומניה הזאת היה ערך פורץ גבולות, ערך של הליכה בגדולות, לא פחות מזה, ועל כך הרי כתב אבידן עוד בצעירותו:"אז מוטב כבר שנלך בגדולות/ מוטב כבר שנלך בגדולות".

כך גם עצם כתיבת השירה נראתה לו כמעשה אלוהי במידה רבה: "שירה נכתבת לאלים, לא לאנשים./ קוראי שירה הסוברים אחרת / ימצאו כנראה שותפים לדיעה/בין עכברושי תת-הבמות". מי שאיננו מבין את אלוהיות השירה זהה כאן בעיני אבידן ל"עכברושי תת-הבמות". 

מעבר לזה הוא פרץ כמה וכמה מחסומים בשירה העברית (וברוח הישראלית): הוא פרץ אל הדיבור וחידש את החרוז ופרץ אל הבדיחה ואל המין ואל  המיסטיקה  ואל הסמים (הוא היה הראשון בשירה הישראלית שכתב במפורש על חוויות הסמים שלו ב"דו"ח אישי על מסע אל.אס.די"). הוא תיעד בשיריו עלבונות שהעליב, תחתיות ייאוש שהגיע אליהן, אימוני הג'ודו שעבר ("נעים למות/באולם התעמלות"). הוא תמיד חשב שהחשמל הרוחני האמיתי נמצא בדיסקוטקים בתל-אביב , ולא בספרות. ובכלל, הוא נטה תמיד למרוד בגורלו כמשורר ("התואר משורר מעולם לא קסם לי", כתב בהקדמה ל,שירים בלתי אפשריים") ושאף "לבטל את הגבולות בין לשון השירה ללשון הפעילה בכלל".  הרבה לפני שאביב גפן שר "אנחנו דור מזויין" , כתב אבידן הימנון דורי מסוג דומה:"מה שמצדיק יותר מכל/את הבדידות, את הייאוש הגדול/את הנשיאה המוזרה בעול/ הבדידות והייאוש הגדול/היא העובדה הפשוטה, החותכת/שאין לנו בעצם לאן ללכת". דור מזויין. והרבה לפני יאיר לפיד ומכוני הכושר עסק אבידן באינטנסיביות באימוני גוף, ושנא את הזיקנה. בכל המובנים האלה ובהרבה מובנים אחרים היה אבידן חדשן גדול, גאוני. כעין רוח העלומים הניצחית של השירה ושל העברית.   ואין ספק שכל עוד תתקיים השירה העברית (והיא תתקיים לעד) תתקיים גם שירתו.

מבחינתי, הוא היה האדם שפתח לפניי אלף דברים ובעיקר עניין אחד. בזכות מסעי האל.אס. די שלקחתי לראשונה איתו, ניפתחו לפני השמיים וראיתי מראות אלוהים. בחיי.

יונה וולך:  תפילין על הדגדגן  

יונה וולך היא אולי המשורר/ת היחיד/ה בשירה הישראלית שניתן לומר עליה שהיא משוררת אלוהית, וזו גם עיקר משמעותה הרוחנית העצומה  לרוח הישראלית ולתרבות הישראלית: היא עוררה את אהבת אלוהים בארץ, כפי שאף אחד לפניה ואחריה לא עשה בתרבות הישראלית. פעם, באחרית הימים, כשהארץ תימלא דיעה את ה' כמים לים מכסים, תובן משמעותה המופלאה של יונה וולך בתהליך ההארה הגדול הזה.

לא היה אף משורר ישראלי בדורות האחרונים שהיה לו קשר נפשי ישיר

כל-כך, אינטימי כל-כך ,עם אלוהים  ("לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים/ לעולם לא יעבור עוד קולו תחת חלוני" - שימו לב "לעולם לא יעבור עוד" - משמע :  קודם הוא עבר). זהו אלוהים איטימי לגמרי מעבר לכל סימלי הקדושה, ולכן גם יכלה להרשות לעצמה , רק היא, לבקש להעביר את התפילין מעדנות על גופה ועל הדגדגן שלה בשיר המפורסם ההוא שעורר את הסערה ההיא:
אני אניח תפילין

אתפלל

הנח אתה גם את התפילין עבורי

כרוך אותם על ידי

שחק אותם בי

העבר אותם מעדנות על גופי

חכך אותם בי היטב

בכל מקום גרה אותי

עלף אותי בתחושות

העבר אותם על הדגדגן שלי

גם יונה וולך פרצה את גבולות השפה והדעת, אף כי בכיוון שונה מאשר אבידן. וולך הירשתה לעצמה מה שאבידן אף פעם לא הירשה לעצמו:"לתת למילים לעשות" מה שהן רוצות . אבידן היה תמיד, עם כל פראותו העקרונית, אדם הנתון למשטר עצמי ולשוני עמוק. לשונו תמיד נראתה מצוחצחת ומלוטשת לתפארת, גם כשהשתולל במשחקי רחוב ("אז אוסקוט יה חרא/ מוואדי מוסררה/ אני הַשַּׁמֶּנֶת/ אתה הַבְּרָרָה", כתב אבידן באחד משירי "תשדורות".    איזה שורות גזעניות מצחיקות ומטורפות). יונה וולך לעומת זאת הניחה לעצמה ללכת עם העברית כמו רוח אלוהים, כמו מדיום:

תן למילים לעשות בְּךָ

תן להם

 ועל העברית היא אמרה את המילים הכי נפלאות בעולם:

העברית היא אשה מתרחצת

העברית היא בת שבע נקייה

העברית היא פסל שלא פוסל

וכך, על העברית ועל כנפי הקודש של ההשראה הגיעה למקומות הכי גבוהים שמשורר עברי כלשהו בדורות האחרונים הגיע אליהם.

אני עצמי לא יכול לצערי להתפאר ביחסים קרובים איתה. ממש לא.  יחסיי עם יונה וולך היו בעיקרם מעטים ורעים. היא ממש מישהי שהחמצתי בחייה בצורה בל-תיאמן, אבל כן, החמצתי כמעט לגמרי, אין מה לעשות. רק אחרי מותה גיליתי אותה ממש, בהשראת קריאה גדולה, ולא שלא שיבחתי אותה בחייה כמה פעמים ושבחים לא מעטים אולי. בהחלט כתבתי פה ושם ופירסמתי פה ושם רשימות והערות על יופיים של כמה משיריה המוקדמים, אבל לא עמדתי כלל,אני חייב להודות (והודיתי בכך מזמן) , על אלוהיותם ועל מלוא גאוניותם. רק אחרי מותה הבנתי מי עברה כאן בארץ, כמו אש אלוהית, כפי שהגדירה את זה בערך הלית בפתח ההקדמה למבחר שיריה שערכה.  

היא היתה לגמרי ידידותית ומאירת פנים אליי בראשית היכרותנו, אבל אני התכווצתי כפולני קטן, זהיר ומהוסס. יונה וולך היתה ההיפך מכל מה שאמא פולנייה יהודייה היתה מאחלת לבנה, ואני כמו פוץ, כמו אידיוט, סתום בלום, הפנמתי את האזהרה הזאת. יונה היתה הולכת בצעדים גדולים ומהירים , הליכה משונה ביותר ובלתי נשית ביותר. היא היתה מדברת בניגון פרטי שולט משלה, רחוק מכל איזושהי עדנה נשית מתבקשת , ומתגפפת בעליצות אדנותית משונה (או ככה זה נראה לי) עם מוקד ,למשל. נדמה לי, אם איננה טועה (אידיוט אני, אידיוט), שהתביישתי לצאת איתה לרחוב, כשאיכשהו ניראינו יחד ביציאה מקפה ורד או משהו כזה.

פעם התנשקנו, נשיקת פה מתוקה. לא יותר מזה. היא היתה מהבחורות היחידות

שלא רציתי לשכב איתם. משהו בה היה לגמרי שתלטני ובלתי אפשרי בעיני. הוי, היום, אילו רק היתה מגלה שמץ עניין בי, הייתי שותה אותה בצמא כל היום.

ופעם נסעתי לבקר אותה במנזר נוטרדם בירושלים, שם התגוררה באחד החדרים המושכרים, והיא הראתה לי שיר שכתבה , מודפס במכונת כתיבה. שיר מופלא כדרכה (כל שיריה, בלי יוצא מן הכלל מופלאים, אבל אני, מה לעשות, הבני את זה רק לאחר מותה. עם זאת, אני היחיד הסבור כך היום: גם גדולי אוהביה - כמו מנחם פרי, או מאיר ויזלטיר - סבורים ששירתה המאוחרת לקויה. אני בטוח שגם שירתה המאוחרת אלוהית, וכתבתי על זה עם מותה ערב סוכות ב- 1985 ).  והנה , את השיר ההוא (ששמו "לא דרכו אדם כעוף, הד". נדמה לי שאז לא היה לו שם) ,  שהראתה לי מתי שהוא בחדרה במנזר ב- 1964 או 1965  אני, בטיפשות אינסופית,  הצעתי ליונה וולך לתקן. אלוהים, כמה אידיוט הייתי. השיר התפרע במשפטיו המופלאים, במופרעות תחבירית יפהפיה , אבל אני לא קלטתי:

לא דרכו אדם כעוף, הד,

מבוך מואר, פיכפוך עמוק,

נואשים מתאוצה , מכל פינה , ידיים

נוֹקְשׁוֹת אַמָּה ואצבע,

ברוחב לב נשים כבדות, זהב,

פֶּרַח כל שִׁפְחָה, זֵרים שופעים

במעלות של עץ, נחל רועש, שפעת

לימלום של כוח מעוטר, שוטף

מכל פנים, פנים אחרת, מכל זֵר

שאחריו, לא פנים אחד, ניראה

צורה שמשתכללת, בסרט נע,

מתחיל היללה, שלא יֵלֵךְ אָדָם

לָכוּד, במסדרונות מעודנים,

דוּגמה של חלונות מרחבים

סגורים, מוקף נשים צבעוניות,

נושאות כלים של אֵבֶל.

איזה שיר גאוני, איזו שפעת מילים ונפש, "ברוחב לב נשים כבדות זהב", ממש כמו שכתוב כאן:"שפעת לימלום של כוח מעוטר", ואני, לכוד בפולניותי, לא הבנתי מה לפני. מסתמא הפריעה לי אי התיקניות של הלשון ("מתחיל היללה") ושל התחביר ("לא דרכו אדם כעוף") ואגב לא רק אני. גם נתן זך, בספרו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית"  תקף את שירה של וולך הקרוי ,"לא חיה בכלל", שיר דומה במהותו. גם לזך הפריעה עצלות הלשון המקסימה:"לא חיה בכלל/ אֵילו מיתווים בערפל סמיך/ קצף נע ברוח אביב/ עצלן לימס ולשמור מתיקות" וגו'.

ואחר-כך, ב-1966, כשמאיר ויזלטיר הוציא עם יונה וולך וכל החבורה את "פשיטא" (ופירסם גם שירים שלי), ותקף את נתן זך בגסות מוחלטת, אני יצאתי להגן על זך, בגדתי ברעַי מ"פשיטא", ותיארתי את ויזלטיר ויונה וולך (ברשימה ב"משא" של אהרן מגד) כמלך הגרוטאות ואשתו או משהו כזה (אבל ציינתי, ייאמר לזכותי, ששיריה של יונה וולך באותו גיליון-שירה "יפהפיים", אבל יונה לא סלחה). ושנים אחר-כך , כשיחסינו כבר היו חסומים לגמרי, נפגשנו בדירתו של ויזלטיר ברח' ריינס 12 בת"א, על הגג, ומשהו שאמרתי הכעיס את יונה עד כדי כך שהתחילה לדחוף אותי עד למעקה הגג הנמוך במרפסתו של ויזלטיר. הייתי על סף נפילה. כבר סיפרתי על זה.

זו היתה מין מלחמה בין "מסודרי הלשון" (זך ואני תלמידו) נגד "פרועי הלשון" והפרועים בכלל (וולך, ויזלטיר, הורביץ). השפויים נגד המשוגעים. ואני ברחתי מן השיגעון. לא הבנתי אותו. אבל רק יונה וולך היתה אלוהית באמת. ורק היא יִילדה במובן המשוררי ("אני הבתולה הקדושה/ האם אתה שומע אותי?") את המשיח שיבוא אחריה, מתוך רחמה הרוחני: "בגלגול אחר אבשלום יהיה/ אהובי ". איך החמצתי אותה בחייה ואיך לא החמצתי אותה אחרי מותה.