חמישה פרופסורים ועוד ענייני ספרות

על פרופ' זיוה שמיר, פרופ' גבריאל מוקד, פרופ' יגאל שוורץ, פרופ' דן מירון , ולהבדיל, המשורר (והפרופסור) נתן וסרמן - מיקבץ טורי "קו המשווה"

באוגוסט  

הערת פתיחה  : במהלך אוגוסט פירסמתי במדור הספרותי של מעריב כמה טורים, שאני מביא עכשיו במרוכז, בזה אחר זה, לטובת (או לרעת) הגולשים שלא הגיעו לעיתון המודפס. זה מתחיל בארבעה פרופסורים - פרופ' זיוה שמיר, פרופ' גבריאל מוקד, פרופ' יגאל שוורץ ופרופ' דן מירון - ומסתיים במשורר, שהוא גם פרופסור (לאשורולוגיה), המשורר נתן וסרמן, ויש גם משוררת חדשה , מינית (ומקסימה) אחת: לורן מילק ומשורר דתי ומצויין אחד (אלחנן ניר) ועוד כמה עניינים מפה ומשם. קו המשווה. מיקבץ החודש.       

טור ראשון: זיוה של שקספיר

תרגומי פרופ' זיוה שמיר לסונטות שקספיר מליציים מדי ופזמוניים מדי,  והאסופית חוזרת

הטור:

אף פעם לא אהבתי את סונטות שקספיר, שתורגמו עכשיו מחדש על ידי פרופ' זיוה שמיר (תרגומים בעל בתיים, נטולי תיחכום, אם גם קיצביים במובן מעוגל  ופזמוני כלשהו,   חלקם לא רעים, חלקם קלושים , הדגמות מייד) , והועלו באתר מיוחד (תקישו בגוגל זיוה שמיר שקספיר ותמצאו את האוצר). אני יודע שיש מי שרואה בסונטות שקספיר, במקור האנגלי,  את פיסגת השירה, אבל אני תמיד חשבתי שמדובר בסונטות די מכאניות, די משעממות מבחינה קיצבית,  ומיכתמיות מדי באופיין האנושי.

ובכל זאת, אחת הסונטות השקספריות היפות, המבדחות והתיאטרליות ביותר היא הסונטה המפורסמת 130 , שבה אומר לנו שקספיר שאהובתו היא אמנם לא הכי הכי, לא הכי יפה, לא הכי מריחה, לא בעלת הקול הכי יפה, לא הכי בלונדינית,  ובכל זאת הוא אוהב אותה לגמרי.

בתרגום זיוה שמיר זה נשמע מסורבל ונמלץ במיוחד:"עיני אהובתי אינן כשמש/ אלמוג אדום מפיה בששר/ ואם צחור הכפור, שדיה כמש/ ושערה? חבלי שחור על ראשה". מה פתאום "שדיה כֶּמֶשׁ"?! "כֶּמֶשׁ"?! מילה מתחתית תקופת המליצה הירודה?!  ומה זה :"אלמוג אדום מפיה בַּשָּׁשָׁר"?! "פיה בששר"?!לסחוב לכאן את המילה התנ"כית העתיקה , שהוראתה אכן אדום, "ששר", כשבאנגלית כתוב בסך הכל "red"? מה זה?   רטוש מקולקל? מישהו יכול להבין את זה? והרי באנגלית כתוב בפשטות שהאלמוג הרבה יותר אדום משיפתותיה. כמה יפה.

 אני מכיר רק אחד שיצא טוב באמת מתרגום הסונטה הזאת של שקספיר. זהו פרופסור אריה זקס , ידידי הנפלא והמת,שאולי דווקא משום שהיה פרופסור לאנגלית הירשה לעצמו להתפרע לגמרי:"עיני אהובתי לא  זוהרות כַּשֶּׁמֶשׁ, / ארגמן שפתיה מקורו שפופרת פלסטיק ./ שָׁדָהּ כֻּסָּה ביקיני, לא הֻלְבַּן כַּשֶׁלֶג, / שְׂעָרָהּ איננו משי, והיא כן לועסת מסטיק". ודווקא האהובה השיקיספירית הזאת שזקס תירגם לישראלית , היא הכי סקסית: " הפרענקית שלי דורכת על ריצפה" , הוא אומר (היכרתי אגב את הפרענקית הסקסית הזאת, אשתו השלישית של  זקס), ומוסיף: "אבל תאמינו , במיטה היא אלמותית, /או לפחות שווה יותר משקר ספרותי".  גם התרגום של זקס יפה הרבה יותר מכל התרגומים הספרותיים ,כולל תרגומיהם הנאים למדי של זנדבנק וויזלטיר, וכמובן יפה לאין ערוך מתרגומה של שמיר. מה שמזכיר לנו את האימרה המפורסמת שציטטה פעם לאה גולדברג:"תרגום דומה לאשה. אם היא יפה, היא לא נאמנה, ואם היא נאמנה, היא לא יפה". הפרענקית הסקסית של זקס נשמעת לי דווקא גם הכי יפה וגם הכי נאמנה (לרוחו של המקור השקספירי המבודח).

כותרת ביניים: זוכרים את הג'ינג'ית?

חמישים שנה אחרי שהתאהבתי לראשונה בסיפורה של האסופית (הייתי בן 12 בערך , בכיתה ה') אני קורא שוב  בשלישיה הקלאסית  - "האסופית", "אן מאבונלי" ו"אן שרלי" של לוסי מוד מונטגומרי שהופיעו עכשיו מחדש (מאנגלית: טלי נתיב עירוני, איורים : כריסטינה קדמון, הוצאת כתר)  , ואני עדיין מתפעל מן הקלות והחן ועוצמת הרגש שבהם מספרת מונטגומרי את סיפורה של הילדה הג'ינג'ית היתומה, אן שרלי, שהגיעה בטעות לחווה הירוקה (ההורים המאמצים רצו ילד, שיעזור להם בחווה) , והיא יודעת להגיד דברים כמו "אתם מסוגלים לאכול כשאתם שקועים במצולות הייאוש?"  (כשהיא שומעת מפי האם המיועדת, מרילה ,שדוחקת בה לאכול, שצריך יהיה להחזיר אותה לבית היתומים כי היא ילדה ולא ילד). אם הייתם ילדים, הייתם מתאהבים גם.

השורות הכי יפות בעברית

כִּי מַה שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ, הֵן זִמַּרְנוּ יַחַד./ דּוֹרוֹת וָחֹשֶׁךְ, פְּנֵי הַסֵרוּגִין./ וְלֹא שֶׁלִּי עוֹד, לֹא מְפֻעֲנַחַת,/ סְגוּרַת פְּטָמוֹת, אַבְזָם, פִּיּוֹת, בְּרָגִים.

בשולי השורות : הסונטה "היי שלום" של יהודה עמיחי, למשל  (מתוך "שירים 48-64", הוצאת שוקן)  מדגימה לנו איזה טעם חדשני ומתנגן יכול להיות בסונטה ישראלית.   כאן מנסח עמיחי בעצם את קסם הסתום והלא מפוענח, כמו פטמות סגורות (איזה דימוי!), וכמו שיר שאנחנו מזמרים בלי שהבנו , אבל עצם ההזדמרות היא ההבנה. 

טור שני: מוקד הבעיה

גבריאל מוקד נכשל בהטיות אישיות , ואיך העורך הספרותי של "מקור ראשון" כמשורר?

הטור:

אף אחד לא יכול לקחת מגבריאל מוקד את עמידתו בערש צמיחתם של גדולי המשוררים בשירה הישראלית. בין השאר,  הוציא לאור בהוצאת "עכשיו" את ספרי השירה הראשונים של דליה הרץ, של יונה וולך. של מאיר ויזלטיר, של אהרן שבתאי, של ישראל פנקס, ואף קידם את קבלתם. היש מו"לות שירה מפוארת מזו? 

ובכל זאת, עם הופעת אוסף רשימותיו הספרותיות המוקדמות , "בזמן אמיתי",  בעריכת עמוס אדלהייט (הוצאת עמדה/עכשיו), הכולל מבחר מן הרשימות והמאמרים שפירסם לאורך השנים  (על אבידן ועל א.ב.יהושע, על עמוס עוז ועל עמיחי , על שבתאי ועל דליה הרץ וכו' וכו') , אני לא יכול שלא להסתייג מבעייתו המרכזית כמבקר: נאמנות היתר שלו לחבריו ולחברותיו ולבני החבורה הספרותית שלו, ולעומת זאת, רדיפתו המתמשכת אחרי מי שהפכו לאוייביו הספרותיים. בכך הפר מוקד את מצוות היסוד של השיפוט הספרותי והשיפוט בכלל: "לא תכיר פנים במשפט", עקרון מאוד לא פשוט למימוש, ובכל זאת הכרחי לחלוטין. מוקד הכיר פנים גם הכיר, ולטעמי, שיבש לא אחת , ובאופן חמור, את השיפוט הספרותי שלו בגלל היכרויותיו האישיות. עניין זה בולט,למשל, גם באחרית דבר לספרו החדש, שבו מצהיר מוקד שאילנה יפה (משוררת ותיקה המקורבת למוקד ,ובטח לא שמעתם עליה), דווקא היא ולא אחרת, היא "הגילוי החשוב בשירה העברית בשנים האחרונות". לא פחות. ואלה כמובן שטויות קיצוניות. אילנה יפה היא בהחלט משוררת לא רעה, אלא שיש כמוה לא פחות ממאות משוררים אחרים בישראל,  ממש היום , ממש עכשיו. לרומם אותה למדרגת "הגילוי החשוב של השנים האחרונות"  זו פשוט בדיחה מוחלטת  או חוסר הבחנה חמור. לכן, אני לא יכול לצערי להיות שותף לשבחים הנכוחים רק בחלקם ששיבח כאן בשבוע שעבר ידידי רן יגיל את ידידי גבריאל מוקד. תמיד אהבתי את מה שאמר אריסטו:"אפלטון יקר לי, אבל האמת יקרה לי יותר". זוהי אולי משימתו החשובה ביותר של המבקר, וחייבים לעמוד בה. בלי מורא, בלי משוא פנים. 

כותרת ביניים: פעמיים אלחנן ניר   

אלחנן ניר, משורר, הוגה, מורה בישיבה ועורך מדור הספרות ב"מקור ראשון", נימנה עם הזרם הדתי-לאומי שהצטרף לשירה הישראלית בעשורים האחרונים, וחיבר אותה מחדש לכתבי הקודש שלנו ולהכרה הדתית הבסיסית, מתוך איכות אינטלקטואלית יהודית בלתי מתפשרת, גם אם למדנית מדי בלשונה ולכן בעלת אפקט מנכר לפעמים.  עכשיו הופיעו שני ספרים חדשים של אלחנן ניר. האחד הוא ספר הגותי טרחני מדי, עמוס ציטטות ומראי מקום, הקרוי "אם רץ ליבך" ("ידיעות ספרים")  העוסק במעבר המתמיד בין קודש לחול בחיינו, והשני הוא ספר השירים "האש הרגילה" (הקיבוץ המאוחד/ סידרת ריתמוס), המקיים בתוכו סוג של מאבק בין שירה עמוסת לשון לימודים ("חמישה דמים ניראים באיש/ נדים בו בכל לילה/ בוערים/ טוהרים אליו לשונות" - והרי די במילה כמו "טוהרים" כדי לנכר אותנו, שלא לדבר על הסגנון המדרשי כולו) לבין שיר דיבורי

ורב-עוצמה כמו "גג הישיבה", שבו מרשה לעצמו אלחנן ניר לדבר אלינו ממש, ובהשראה אמיתית :"על גג הישיבה בירושלים/ הייתי שוטח עצמי בנרווים הידועים/ ומבקש להתחבר אל נפש האומה, / להבין אותה, להפיח בה רוח, -/ ומה היא רוצה בכל החוצפה שלה שבעקבתא דמשיחא. / ורושם בעיפרון ובכתב יד צפוף/ אחרי השיעור המאוחר: /'להכיר את התוך שבכפירה'". גם כאן יוצא ניר כמובן  מתוך המקור הרוחני הדתי, אבל הוא עושה את זה מתוך שיחרור אמיתי בדיבור, ומתוך פנייה עמוקת נפש לעולם שבחוץ, ולכן מצליח לנגוע בנו. בסך הכל, משורר מצויין במיטבו.

השורות הכי יפות בעברית

מֵיטַב הַלּוֹחֲמִים אָבְדוּ כְּשֶׁנִּקְרְאוּ/ לָשׁוּב לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם.

בשולי השורות : רובי שונברגר מתאר בחמדה גדולה את משחקי המלחמה בילדותו בגבעתיים. לא משחקי מלחמה במחשב.  מתוך "חלקה 9", הוצאת אגודת הסופרים 1994. 

טור שלישי : ותחנף הארץ

כותרת מישנה: החנופה הפלצנית של פרופ' יגאל שוורץ לעמוס עוז , ומה רואה נורית זרחי בעיני התאומות

הטור:

אין גבול לגיחוך, לניפוח, לחנופה , המאפיינים את ספרו החדש של פרופ' יגאל שוורץ על עמוס עוז ("פולחן הסופר ודת המדינה", הוצאת דביר). זה מתחיל בכל מיני הכרזות ילדותיות וחסרות כל פרופורציה על הכריכה (מפי העורכת הילה בלום)  בנוסח "שמו פועל עלינו ככישוף" או "מתייחסים אליו כאל בן אלים או כאל שעיר לעזאזל", נמשך אל עבר נסיון פאתטי למקם את ההערצה הגימנזיסטית הזאת בתוך מינוח פילוסופי מכובד כביכול  ואובייקטיבי כביכול (בנוסח "היחס הדיאלקטי בין התפקיד -    poste   -  של עוז - - - לבין ה'הביטוס' שלו, הסביבה התרבותית שבה צמח" וואהו. מה היינו עושים בלי ה"פוסטה"  ו"הביטוס" שמציע לנו שוורץ מתוך מישנתו של אחד בורדייה?) ומסתיים בקריאה ארכנית בכל מיני מכתבי מעריצים , שעמוס עוז הואיל להרשות ליגאל שוורץ לקרוא ולנתח? מה אני אגיד לכם: אם זה מה שפרופ' שוורץ בוחר לעשות - לקרוא במכתבי מעריצים  כדי להוכיח ש"סיפור על אהבה וחושך" הפך בין השאר ל"חפץ פולחני" ( עובדה,  אחת מכותבות המכתבים ציינה שלקראת סוף הקריאה היא התחילה  "ללטף את הדפים" והאחרת הדגישה שהספר "מונח בחיקה")  - אז זה מה שמגיע לו. אולי כדאי שניתן לפרופ' שוורץ לקרוא את מכתבי המעריצות לאלירז שדה העממי. יש מצב שהמכתבים לעמוס עוז ייכנסו אצלו לפרופורציות. 

אלא שמלבד הפלצנות והניפוח המאפיינים את כתיבתו של פרופ' שוורץ,    הבעייה היא שהבחור ממש לא מסוגל לראות את מיגבלותיו של עוז  , ולכן כל הספר כולו הוא כתב הערצה שפוט ונטול כל ביקורתיות לסופר שזה כמעט עשר שנים (מאז האוטוביוגרפיה המצויינת אם גם הארכנית שלו) פירסם שלושה ספרים גרועים להחליא, החל מ"פתאום בעומק היער"  לבני הנעורים, מין הארי קוטר ממולצץ (לקוסם הבכיר שמה קוראים "נהי"), דרך "חרוזי החיים והמוות" ,ספר שמזייף אפילו את הייאוש, ובאחד משיאיו מבטיחה המעריצה, כי "האיבר שלך הרפוי דווקא חודר אותי עכשיו ומגיע לי כל כך עמוק"; ולבסוף, הכישלון המהדהד האחרון שלו , "תמונות מחיי הכפר", שבו אסף עוז את כל סוגי האומללות ,המדווים , הריחות הרעים, ההזנחה והגועל, מתוך איזה סאדו-מאזוכיזם דוחה במיוחד.  שנדגים משהו מתוך "תמונות מחיי הכפר" כדי שניזכר במה מדובר? הנה דגימת גועל קטנה אחת: "רבים כאן בעלי המום, מגודלי הזפק, רפי השכל , מעוותי האיברים, נעווי הפנים, זבי הריר", ובהמשך, "כולם כאן מולידים עם כולם: אח עם אחותו, בן עם אמו, אבות עם בנותיהם". מאיפה צמח לעמוס עוז הסיוט הזה? לא ברור, אבל ברור שאנחנו סובלים.

עמוס עוז כתב בחייו דפים מפוארים, אבל כל העניין הוא להבדיל בין טוב לרע. הרעיון שפרופ' יגאל שוורץ מחנך את הסטודנטים שלו באוניברסיטת בן גוריון להערצה עיוורת לעוז , עם כל מיגבלותיו ועיוותיו, הוא בהחלט מטריד. מצד שני, אני קורא בדש הכריכה שספר המחקר הקודם של יגאל שוורץ (החלול והמתיש לא פחות מהספר הנוכחי) עומד להיות מתורגם לסינית ולהופיע בסין(!), מן הסתם עוד אחת מיוזמותיו של המפעל הממשלתי המסובסד לתרגום ספרות עברית. מה אני אגיד לכם. בסינית זה בטח נשמע יותר טוב. 

השורות הכי יפות בעברית

רַק בְּקַו מַאזִ'ינוֹ שֶׁל מַדְרֵגוֹת הַבֹּקֶר/ אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת בַּתְּאוֹמוֹת, קוּקִיּוֹתֵיהֶן / מְעִידוֹת שֶׁהִתְגַּיְסוּ לִצְבָא הַיְלָדִים. / מִבַּעַד לְרִיסֵיהֶן הַמְלֻכְסָנִים בְּמַבָּטָן הַמְרֻתָּק , הַנִּפְחָד, / אֲנִי רוֹאָה אֶת בָּבוּאָתִי: הַמְכַשֵּׁפָה מִן הַקּוֹמָה לְמַטָּה,/כְּאִלּוּ בְּיָדִי סוֹד הַחַיִּים.

בשולי השורות : נורית זרחי, משוררת הילדים והמבוגרים הנפלאה, יודעת בדיוק - בהומור,בחוכמה , באכזריות עצמית , וגם בנגיעה בפלא של החיים - איך היא מצטיירת בעיני הילדות התאומות המקסימות שפוגשות בה בבוקר בחדר המדרגות, בחזית ששמה החיים.  מתוך השיר "האגסים הולכים אחורנית" במיבחר שיריה "עצמות ועננים", מוסד ביאליק/הקיבוץ המאוחד.

טור רביעי: לא יעזור

כותרת מישנה: המסה המנופחת של דן מירון על א.ב.יהושע לא תהפוך את "חסד ספרדי" לספר טוב 

הטור:

פרופ' דן מירון הוא אמנם היסטוריון ופרשן משובח של הספרות העברית החדשה, אבל טועה סידרתי בכל מה שנוגע להערכות טעם ושיפוט בהווה, שמקורו הרבה פעמים סנוביזם ספרותי מסוג מכוער במיוחד.  מירון פירסם למשל בשעתו מאמר תוקפני מאוד  בגנות  לאה גולדברג  ("מאמר נאצה רצחני" כפי שהגדיר אותו אריאל הירשפלד), והתנשא בגסות ערלת לב על  גאוניותה הפשוטה של נעמי שמר. מירון גם טעה באופן חמור כשטען שאורי צבי גרינברג הבלתי-נגיש מעיקרו הוא גדול השירה העברית החדשה בשעה שברור שאלתרמן עולה עליו בהרבה. מירון לא הבין את זה, כשם שלא הבין ש"כוכבים בחוץ" הוא ספר שירה מקסים בהרבה מ"שימחת עניים". אז נכון שמירון הכתיר את "זכרון דברים" של שבתאי , אבל לעומת זאת לא הבין מעולם את גדולתו של "החים כמשל" של פנחס שדה (העולה על שבתאי), בין השאר בגלל אי-רגישותו המהותית לחוויה הדתית. אגב, שבחיו ל"חדר" של יובל שמעוני, שגם אותו הגדיר כ"ספר גדול",  מעידים על נטייה כפייתית לספרות מוקשית ובלתי-קריאה מיסודה, גם אם מדובר בסופרים מצויינים כמו גנסין, יעקב שבתאי ויובל שמעוני. 

בולט גם חוסר הפרופורציות המטורף שלו. מירון יכול בלי להניד עפעף לכתוב 150 עמודי מסה על אגי משעול (הלו?! 150?!). כן, כן. ואת האנקדוטות החביבות אך המוגבלות של רופא הלב ד"ר יצחק קורנזון להכתיר בכתרים ספרותיים חסרי שחר. ועוד ועוד. שורת טעויות והגזמות מביכה למדי, שאליה מצטרף עכשיו נסיונו הפאתטי להפוך את הרומן האחרון, המעייף, הליטראטי, המופרך של א.ב.יהושע "חסד ספרדי" למין הישג ספרותי גדול,  וזאת באמצעות מסת ענק המוקדשת לרומן זה  בספרו החדש של מירון "תשע וחצי" (הספריה החדשה), שבו תוקף מירון את המבקרים שרובם השתעמם קשות,  מה לעשות, למקרא  הספר.  האם באמת חושב מירון שפרשנות כזו או אחרת לרומן כלשהו יכולה להפוך אותו ממשעמם למבריק? בוודאי לא כשמירון מתבל את דבריו פה ושם בניסוחי זוועה אקאדמיים מסוג:  "העניינים הנרטולוגיים שנדונו כאן, והוצגו גם במשמעויותיהם המטא-פואטיות,מתחברים למה שנראה כעיקר ה'דיאנויה' (ההגות , התוכן המחשבתי לפי 'הפואטיקה' של אריסטו), הנפרשת למלוא רוחבו של המרחב התימאטי האסתטי-פואטי של 'חסד ספרדי". לזה בדיוק התכוון בשעתו המבקר המנוח וחריף הטעם שלמה גרודזנסקי שטען כי  כתיבתו של מירון נשמעת לפעמים כמו "פרודיה על סגנון למדני".

מכל מקום, שלוש בעיות עיקריות ממאיסות את הקריאה ב"חסד ספרדי". האחת היא הרמיזות  הבלתי פוסקות לספריו הקודמים ולעלילותיו הקודמות של א.ב.יהושע, כאילו היינו כולנו במין מבחן בקיאות סטודנטיאלי ביצירותיו של יהושע (מירון מגדיר את זה כ"דו שיח של קריצות והבנות בשתיקה  בין המספר לבין קוראים יודעי דבר".  אני מגדיר את זה כנארקיסיזם בלתי נסבל). השנייה היא המופרכות המלאכותית של תפניות העלילה ברומן, בשיאן יונק גיבור הספר משדיה הכפריים העצומים של דולסינאה, אהובתו של דון קישוט, ומירון אף מסביר לנו שזוהי בעצם יניקה מ "המבוע", מ"מהמקור הטהור של אמנות הרומן", כאילו שהסמליות העלובה הזאת הופכת את העניין למתקבל יותר על הדעת. הבעיה השלישית היא רמת ההגות האינטלקטואלית והפוליטית  של א.ב.יהושע, הנחשפת באבחנות באנליות למיניהן לאורך כל הרומן, כגון הגינוי ל"מדינה שהופכת למתקן צבאי , במקום להיות מולדת חיה ונושמת". שוב ושוב חוזר מירון על הברור מאליו,  שגיבור הרומן מוזס הוא בעצם א.ב.יהושע עצמו, בהסוואות קלות , ושוב ושוב מגדיר מירון את הדמות הזאת כ"איש חושני-בינוני, צמוד מאוד אל הפיזי והחיוני". אם מירון עצמו מבין שמוזס - כלומר, א.ב.יהושע - הוא אדם בינוני ומוגבל במחשבותיו ובהתנהלותו הרוחנית, איזה עניין יש לו לפענח אותו על פני מאה עמודים עמוסי בקיאויות סטודנטיאליות בנבכי הרומן המתאמץ שכתב?  נדמה שיש כאן ,בין השאר,  הזדהות נעלבת עם בן דורו (מירון בן 77, יהושע בן 75)  שהפסיק להיות רלוואנטי,  ומירון מנסה בכוח להחזיר אותו ואת עצמו למרכז העניינים.

השורות הכי יפות בעברית

צִפֹּוֹר שֶׁעָפָה בַּחַלּוֹן/ הִשְׁתַּקְּפָה פִּתְאֹם בְּלַק הַתְּכֶלֶת/ שֶׁל אַחַת מִבְּהוֹנוֹתַי.

בשולי השורות : אגי משעול כתבה באחד משיריה כי מה שיעמוד לזכותה בעולם הבא הוא אהבת בעלי החיים שלה, ונדמה שגם הציפור הזאת , בשיר אחר, אולי לא במקרה, השתקפה דווקא על בהונה. מתוך  "מבחר וחדשים" מוסד ביאליק/הקיבוץ המאוחד   

טור חמישי : נתן החכם

כותרת מישנה: נתן וסרמן, פרופ' לאשורולוגיה , הוא משורר טוב מאוד, וב"מנשר" פורצת  משוררת חדשה : לורן מילק

הטור:

את שיריו של  נתן וסרמן, משורר ופרופסור, ראש החוג לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית, היכרתי בעיקר מן המוסף הספרותי ב"הארץ", שבו התפרסמו שיריו מפעם לפעם במהלך השנים. לצערי, בחופזי, לא ממש הבחנתי ביופיים הנדיר, גם אם ברור היה תמיד שמדובר במשורר טוב.  רק עכשיו, למקרא ספר שיריו החדש, "ואין העולם מקומו" (הוצאת עם עובד), הבנתי שנתן וסרמן הוא פשוט  מן המשוררים הטובים והמרתקים ביותר בעברית היום, גם אם שירתו האינטלקטואלית מאוד (ועם זאת הווידויית וחריפת הרגש) מדברת בתדר שרק מעט קוראים יכולים לשמוע, וגם אם הוא מוכן להתערב בזהירות על לא יותר ממאה דולר שאין אלוהים (והוא טועה).

מה שאופייני לוסרמן , בין השאר, הוא להגיד דבר פשוט ולפתל אותו אחר-כך בדימויים דקים מכל דק. שימו לב למשל איך מתוארת תכונת המהימנות מבפנים: "אני אדם מהימן. אני חש בברכי את /מהימנותי, זרם סמוי של נוזל לבנבן, טעמו ודאי חמוץ /כלשד  חיטה צעירה, ובו נבגי החשד והחשש". כן, מהימנות היא כנראה עניין חמוץ כלשהו לבעליה. בהמשך מסתבר שהאיש המהימן הזה  חושב לפעמים מחשבות פרועות , וכ"שילדות קטנות שאמן הזהירה אותן שואלות אותי איפה רחוב הפלמ"ח",   המהימנות שלו עצמה רוצה להיפטר מהמהימנות שלה:"מי ששואל /תשובתי מובטחת לו ויהי-מה. רק מהימנותי גדלה בי מורעבת/ ומתלוננת: הגש לי את מאפה המירמה, מה רבים האנשים שהנחיתי ליעדם, תן לי להנחות ילדה אחת אל מעבר לסף תומתה". אני חושב שבשבילו היא אבודה. 

החלק הוידויי בשירתו של וסרמן (ואני מנסה לשלות כאן את הפשוט מתוך הסבך המורכב של המילים) עוסק , למשל, בשבר נישואיו לאם ילדיו, עניין החוזר בכמה וכמה שירים:"לאחר שהחלטנו להיפרד התהלכנו במטבח,/ מלחים מותשים בצוללת שוקעת דמומת מנועים/ מחפשים קצין שישחרר אותנו מן המשמרת",  ובמקום אחר הוא מספר על התכווצות נפשית שהתחילה בבקשה שלה שיסתפר, כמעט כמו דלילה ושמשון :  "זו היתה אי-הבנה. היא לא רצתה למוסרו לאוייביו/ היא רק לא אהבה שהוא מגדל שיער. / בליבה חשבה שתלתלים מחלישים אותו/ והמסרק יענה את הבשר ויעוור/ אך בקולה השקט אמרה דבר אחר/ אתה נראה ילדותי בתלתלים/ לך להסתפר".  (גם דוד אבידן עסק פעם במחזור השירים הנפלא "שמשון הגיבור" בנטייה הנשית הזאת "לספר" אותנו: "תסתפר, תסתפר, אמרה דלילה/ זה יתאים לך, תהיה נפלא/ תהיה יפה מכל הפלישתים, כי אתה מיוחד והם פשוטים/ אבל תסתפר אמרה דלילה , /אחרת אני לכעוס עלולה"). את וסרמן, מסתבר, ההתערבות הנשית הקטנה הזאת בשיער שלו התחילה איזושהי התערערות, כי  "כששבו הביתה נשען על עמודים ונשבר".

עוד אנחנו מתוודעים ליחסים קשים עם האב ("הנה אבא עומד בתמונה הישנה/ לפני שגזרתי ממנה את פניו"). זהו  אותו אב יודע כל המופיע בשיר אחר המתחיל בטיול משפחתי במצדה:"רצונו לרצות את אביו היה חזק ממנו/ אבל מצדה שיעממה אותו כל כך. והאב/ מיגדל שמירה של ידע מושלם ומאורגן היטב/ ידע הכל". זהו אותו אב שמותר לשאול אותו למשל "האם זה נכון שלא כואב לגווע ברעב?", אבל אסור לשאול אותו "מתי תתחדש האהבה?".

גם וסרמן עצמו הוא סוג של יודע כל ( פרופסור או לא פרופסור?), והוא מציף אותנו בין השאר בהרבה מאוד אינפורמאציות (הידעתם למשל שיש עץ בברזיל שאם תחרוט את שימך על הגזע, דם יותז על ידך?),  וגם בהרבה מאוד סיפורים (למשל, על המורה שלו לחיתית שנעלמה יום אחד בפאריס, וידידו היה מאוהב בה). זה חלק מן העונג בקריאה בשיריו.  והעונג הוא הרי כל העניין.

השורות הכי יפות בעברית

תֵּן לִי לִרְאוֹת צִפֳּרִים הֲפוּכוֹת,/ תַּטְבִּיל אֶת אֲחוֹרַי,/ תַּעֲשֶׂה כְּמוֹ בַּעֲלִי.

בשולי השורות : משוררת חדשה, פרועה, מינית, מצויינת, מתגלה באסופה "דיבור" של בוגרי "מנשר". זוהי לורן מילק, שמושפעותה מיונה וולך (כפי שאפשר ללמוד מן המובאה הקצרצרה הנ"ל מתוך אחד משיריה) לא פוגעת בכלל בעוצמתה וברעננותה.