כוכב שבתאי .

יעקב שבתאי,  מי שהוכתר כגדול הסופרים הישראליים, מת בדיוק באותו יום ובאותה שעה שבה התחיל סיפור האהבה בינו לבין אשתו עדנה 31 שנה קודם לכן , בהליכה בכביש שבין  קיבוץ מרחביה לבית שאן. וזהו רק אחד התאריכים המיסטיים הקשורים בחייו ובמותו  של הסופר, שהיה קשור בטבורו לתנועת העבודה , ששנא את הימין, שחטף התקף לב בגיל 37 בדיוק באחד במאי, ש"זכרון דברים" שלו הופיע בדיוק ביום נצחונו של בגין ב-17 במאי 1977 , ושמועד מותו ,  ב-4 באוגוסט 1981,  הוא בדיוק היום שבו הצליח בגין להקים את ממשלתו השנייה , שאושרה למחרת בכנסת.  באותה שנה, שנת מותו,  גם נולדה בתו מיחסיו עם דליה גוטמן, אז מפיקה מרכזית בערוץ הראשון. מה יכולים לומר לנו כל התאריכים האלה? ומיהו יעקב שבתאי באמת, מעבר לכל הדימויים התקשורתיים וההסוואות הספרותיות? מסע אל שבתאי האמיתי וזכרון הדברים האמיתי

כשמדובר בסופר פולחן ובספר פולחן - וכאלה הם ללא ספק יעקב שבתאי ו"זכרון דברים" שלו - צריך לפעמים "לטאטא את הערפל" כביטויו של אבידן, כדי לראות את הדברים בבהירות. וכן, לפני הכל , צריך לומר שיעקב שבתאי (1934-1981) הוא אכן סופר נפלא. ועכשיו אפשר להמשיך לדבר, ואפילו למנות כמה ממיגבלותיו. ב-4 באוגוסט, ימלאו שלושים שנה למותו של מי שהוכתר כסופר הישראלי הגדול מכולם -  בראשונה על ידי דן מירון, ב"ידיעות אחרונות", שנה אחרי הופעת "זכרון דברים" , שהוגדר על ידו  כ"צומת הכי חשוב בסיפורת הישראלית". מאז בעצם לא היה מי שעירער על ההכרזה. האם שבתאי הוא אכן הגדול מכולם? האם "זכרון דברים" הוא אכן רומן המופת של הספרות הישראלית, ומאיזו בחינה? אנחנו ננסה לענות ,בין השאר, גם על השאלות האלה. אבל בניגוד לשבתאי (המתחיל את "זכרון דברים" בסוף, בהתאבדותו של גולדמן, שאחר-כך מופיע  בהילוך חוזר לאורך כל הספר, והוא אחד משלושת גיבוריו המרכזיים),אנחנו  לא נקדים את המאוחר.

ונתחיל בכמה תאריכים.  כי כמו קשר התאריכים "המוזר", כפי שהוא מוגדר על ידי צזאר, אחד מגיבורי "זכרון דברים"  במשפט הפותח את הרומן  - "אביו של גולדמן מת באחד באפריל , ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר"  (ואנחנו נוסיף, שבתאי עצמו קיבל התקף לב באחד במאי 1971 , כשהיה בן 37) - גם לעדנה שבתאי, אלמנתו של יעקב שבתאי, יש עניין עם תאריכים, והיא נוהגת לספר , כי  "זכרון דברים" הופיע  בדיוק ב-17 במאי 1977, יום המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון, כפי שהיא מזכירה עוד תאריך גורלי וכפול משמעות : אותו ה-4 באוגוסט שהיה לא רק  תאריך מותו של שבתאי ב-1981 (וגם היום שבו הצליח בגין להקים את ממשלתו השנייה, שהוצגה למחרת בכנסת) אלא גם בדיוק היום והשעה (!)שבהם התחיל על פי הספירה שלה סיפור האהבה בינה לבין שבתאי, כשהלכו לא במשעולים  בין דגניה לכינרת אלא בסמוך: בכביש מרחביה -בית שאן בליל ה-4 באוגוסט 1950. שבתאי , אומרת עדנה,  מת ממש באותה שעה ובאותו יום בחודש:  באחת ומשהו בלילה ב-4 באוגוסט,  31 שנים מאוחר יותר.

זה נשמע אולי כמו המצאה, אבל באופן מפתיע, מדובר בתאריכים שניתנים לאימות. "זכרון דברים" אכן הופיע בהוצאת סימן קריאה ב-17 במאי , יום המהפך,  וזו עובדה, ועל ספר שנתן יעקב שבתאי לעדנה - ב-1951, כתוב "לעדנה, כעבור שנה... כן תרבינה, יענקלה". רק השעה והרגע נותרו בלתי ממוסמכים,  בערפילי הזמן ההוא, בלילה ההוא , ורק עדנה שבתאי יודעת את השעה ההיא.  אבל המשמעות הסימלית של הדברים ברורה וכבר עמדו עליה לא מעטים:  הופעת  "זכרון דברים" היתה גם חתימת פרק שלטונה של תנועת העבודה לגווניה (מפא"י- מפ"ם- הקיבוץ המאוחד וכו') בחיינו.  כתיבת הרומן שמנציח את ימי תל-אביב של האצולה הישנה,  כולל הדירה המיתולוגית במעונות עובדים ברח' פרוג עם האבא פועל הבניין,  מסתיימת במקרה ביום שבו בגין עולה לשלטון. אותו בגין המושמץ שוב ושוב ברומן הבא  שכתב שבתאי "סוף דבר" , שאותו כבר לא הספיק להשלים.

אופיינית העובדה הלא שולית שבין כל עשרות ולמעשה מאות גיבורי "זכרון דברים", שהופיע ב-1977 - אין אפילו מזרחי אחד, נדמה לי, אפילו לא כדמות שולית. בוודאי לא כאחד הגיבורים או גיבורי המישנה. אתם מבינים, מאות דמויות,  ואפילו לא מזרחי אחד לרפואה! לא היו כנראה מזרחיים בתל-אביב עד שהליכוד עלה לשלטון... ב"סוף דבר" ,לעומת זאת, שנכתב במהלך ארבע שנים הבאות, עד מותו,  כבר מופיעות כמה דמויות מזרחיות, וכולן מושמצות ברמה זו או אחרת. החל מפקידת הבנק "המרוקאית", שמאיר, גיבור "סוף דבר" ובן-דמותו של שבתאי,  מתחרמן עליה ומתנשא עליה ועד הטיפוסים "המזרחיים" האלימים המתעללים בנערה מפוחדת אחת באמשטרדאם (כן, הם מתלחשים ביניהם בעברית). לא נעים.

ובענין תאריך האהבה ותאריך המוות הזהים לכאורה  - הארבעה באוגוסט , בשעה אחת ומשהו בלילה - השאלה היא מה נועדה לסמל זהות התאריכים הזאת, שנשמעת באמת כאיתות אלוהי או מיסטי.   האם היא באה לרמוז לנו למשל - מטעם אלוהים ששבתאי לא האמין בו,  או מטעם עדנה אלמנתו -  כי שבתאי נענש על חטא כלשהו הקשור באהבה זו? והרי ידוע ,למשל, סיפור חייו הכפולים והגלויים של שבתאי בשנותיו האחרונות, כשקשר האהבה בינו לבין דליה גוטמן (אז מפיקה בכירה ברדיו ובטלוויזיה) הוליד בת משותפת, שנולדה ממש בשנת מותו, כפי שסיפרה לנו , בין השאר, אביבה לורי בכתבה מענייינת במיוחד שפורסמה ב-2007 במוסף "הארץ" במלאת שלושים שנה להופעת "זכרון דברים"; או שאולי התאריך הזהה להדהים של האהבה והמוות נועד לומר לנו כי חייו ומותו היו אחוזים בחייה של רעייתו (שהיא אגב ממש לא הדמות הקרויה "רעיה" ב"סוף דבר"  שהיא דווקא רעיית חברו, אבל היא כן במידה רבה אביבה, אשתו של מאיר, בן דמותו של שבתאי)? לאלוהים ולעדנה שבתאי הפתרונים. אגב, לזכותה העצומה והנדירה של עדנה שבתאי, ייאמר, כי היא התנגדה כל השנים שיעבוד במישרה קבועה, ובכך הצילה את כתיבתו. אשה גדולה.

על כל פנים, אם נחזור לתאריכים, כל הקשה בגוגל תוכיח לנו שאכן שבתאי מת בדיוק ביום שבו הצליח בגין להקים את ממשלתו השנייה החדשה. באותו ערב, מספרת עדנה,  עוד הספיק שבתאי לכבות את הטלוויזיה שהראתה את בגין המכריז שהצליח להקים ממשלה חדשה. ושבתאי הגיב ואמר:"אלי הביתה הוא לא ייכנס", וכיבה את הטלוויזיה. ובאותו לילה מת. שבתאי שנא אותו ואת הימין במיוחד, כפי שיודע כל מי שקרא את "סוף דבר", בו מושמץ בגין שוב ושוב (ב"זכרון דברים" העניין הפוליטי הרבה יותר מתון, אבל בהחלט נוכח) .

ה-4 באוגוסט מופיע באופן גורלי ומיקרי גם במחזהו של שבתאי "נמר חברבורות" , שנכתב ב-1972-3 שבו בנאום של הגיבור פינק, שמקים קרקס בתל-אביב, הוא מודיע "היום, האביב, הרביעי באוגוסט , יום אבן הפינה , הוא יום של בשורה וחרדה לארץ הזאת". הנבואה ניתנה מסתבר גם לבעלי קרקסים הזויים בתל-אביב.   

עליזה, "הפקידה המרוקאית"

אבל נעזוב את המיסטיקה של התאריכים, ונחזור, למשל, לעניין הנשים בחייו. שבתאי תואר לא אחת כ"חביב הנשים"  וכמקסימן אמיתי, וזה בוודאי נכון ברמה מסויימת, אבל גם בעניין זה כדאי לנסות לדייק, ולא להיתפס לדימוי הדון-ז'ואני הכוזב, המלווה לפעמים את דמותו.  אחת הדרכים לעשות זאת היא לקרוא  על ההתאהבויות והאהבות בחייו, כפי שהן נחשפות גם מבעד לחיי שלוש הדמויות המרכזיות ב"זכרון דברים" (שגולדמן הוא הכי שבתאי מתוכן) וגם מתוך דמותו של מאיר ב"סוף דבר". ומאיר הוא ממש בן דמותו של שבתאי, גם אם בוודאי לא אחד לאחד.  

 נכון שלא מדובר באוטוביוגראפיות ישירות, ונכון שכל אחת מהדמויות בשני הרומנים (וגם בסיפורים)  מולחמת מכמה סוגי זיכרונות ומכמה תוספות בדיוניות , אבל אי אפשר לטעות למשל בדמות הראשית של "סוף דבר", מאיר,  והנה , שבתאי האמיתי, כלומר, שבתאי בדמות בן-דמותו מאיר מ"סוף דבר", הוא אדם מתוסכל למדי מבחינה מינית, שכמות האוננויות שלו ברומן שווה לפחות לכמות הזיונים שלו, ודי לקרוא כמה שורות ילדותיות למדי מתוך "סוף דבר" כדי להבין במה מדובר:"באי רצון נזכר באינטרוויו עם סימנון שהתפרסם לפני שנים באחד העיתונים, ונחקק בזיכרונו , שבו גילה כי שכב עם כעשרת אלפים נשים. זה היה הפרט היחידי שזכר מהאינטרוויו ואשר בגללו הוא נשאר תקוע כקוץ בזיכרונו, ושוב עטפו אותו ריגשי עליבות ותבוסה". תגידו: אוקיי, כשהמדד הוא עשרת אלפים נשים, מי יודע לכמה ספירות נשים הגיע גיבורו  או גיבוריו של שבתאי?    אבל גם למקרא "זכרון דברים" וגם למקרא "סוף דבר" ברור שהיחסים עם נשים , בשני הרומנים, רחוקים מלהיות סיפור של הצלחה.

חייו המיניים של גיבור "סוף דבר"  עשויים בעיקר מהחמצות, הזיות מיניות, נסיונות חיזור שלא נענים ומעט מאוד מעשים מיניים בפועל (טוב, בסוף הוא שוכב עם הרופאה הפרטית שלו המבוגרת ממנו). זה כולל את יחסיו של הגיבור מאיר עם אשתו אביבה (שאינה זהה באופן מלא עם עדנה שבתאי, אבל בוודאי שדמותה מהלכת בדמותה של אביבה). גם כאן, כמו במקרה סימנון,  עוסק מאיר בהשוואה שכופה עליו תקשורת ההמונים: "ואמר לעצמו שהוא שוכב איתה פחות מדי, הרבה פחות מהממוצע, על כל פנים על פי מה שקרא בדו"ח של ג'ריס וג'פרי קייט".

אגב, האובססיה העיקרית של גיבור "סוף דבר", ביחס לאשתו אביבה , היא איזושהי בגידה שלה בו עם מישהו שהכירה ארבעים דקות קודם לכן, ומאיר איננו מפסיק להתענות בגינה (כפי שצזאר, אחד משלושת גיבורי "זכרון דברים" ,המורכב מהרבה דמויות ממשיות ובדויות,  מתענה בגלל בגידה חד פעמית שבגדה בו אשתו, לאחר אינספור בגידותיו בה). האם יש לכך יסוד בחייו של שבתאי עם עדנה? זו השאלה שלא שואלים אף אחת, כמובן, גם לא את עדנה שבתאי, והיא גם לא עונה עליה. "טוב, אני לא אשאל אותך את השאלה שבטח לא תעני עליה ביחס לאביבה", אמרתי לעדנה, והיא אישרה שאכן לא תענה לשאלה שלא שאלתי אותה. אבל על פניו, ועל פי התיאור המשונה ב"סוף דבר"  (מעשה בגידה , שהתחיל ארבעים דקות קודם לכן, וגיבורנו זיהה במקרה במכונית שעל פניה עבר. נו, באמת) , זה נראה מופרך למדי. 

על כל פנים, כשאנחנו קוראים בהמשך "סוף דבר" על נסיונותיו הגימנזיסטיים  של גיבור הספר לחקות את "התנוחות המיניות" המוצעות לו בספרי הדרכה מיניים מסוג "חדוות המין",  אנחנו מבינים שגיבוריו של שבתאי , כאן וב"זכרון דברים" כפי שנראה בהמשך, אינם מבוגרים ממש מבחינה מינית. נכון יותר לומר שמדובר בסוג של מתבגרים בעלי קשיים ריגשיים ברורים ביחס לנשים. כוחו של שבתאי בהקשר זה הוא פשוט בעצם הווידוי. בנכונות המוחלטת , האמיצה, לספר על הכישלונות החוזרים ורודפים את גיבורו מאיר, החל מן המגע המבוהל מדי עם רעייה (אשת חברו), החמצה שהוא לא מפסיק להתענות בגללה:"חשב על רעיה, ההירתעות שלו אז מלעשות את כל רצונו מיררה את מחשבותיו ונהפכה בדעתו לא רק למשהו תמים מגוחך, אלא גרוע מזה - להחמצה המכלה את החיים עצמם ולאות לדלותו של כוח החיים המפעם בו. והרי היא כל-כך השתוקקה אליו". גם עם "הפקידה המרוקאית" מהבנק, עליזה,  לא הולך לו. יחסיו איתה מתחילים בהתנשאות אשכנזית חרמנית:"בחן בגניבה את פניה הרעננות עם השפתיים הבשרניות והמגרות ועם הבעת השיעמום והתיפלות, דווקא החציפות והתיפלות הזאת ובעיקר הוולגאריות משכו אותו, משהו משל כוכבנית  או נערת מקהלה זולה היה בה , מאלה המופיעות בצילומי עירום מגרים בעיתונים מצויירים, הפטורות מכל מעצורים של מוסר והשכלה ועידון תרבותי". כשכל התארים המשפילים האלה - חוסר מוסר , חוסר השכלה - מזוהים עם ה"מרוקאיות" , זה נשמע ללא ספק כחלק ממנטאליות גזענית אשכנזית, שנטען כי העיפה את מפא"י מן השלטון ביום שבו סיים שבתאי לכתוב את "זכרון דברים". אלא ששבתאי  לפחות לועג כאן גם לעצמו. ההנחה הפאתטית שמאיר מניח שיצליח להשכיב אותה (מאחורי זה עומדת כנראה המחשבה  שמרוקאית תקפוץ בתודה למיטתו של האשכנזי) ,מתגלה כמובן כהבל מוחלט,  כי עליזה ממש לא מתפעלת ממנו, וכשהוא מתחיל איתה , היא לא מגיבה , "הבעה משועשעת וקצת מזלזלת היתה על פניה", מייסר מאיר את עצמו.   לזכותו של שבתאי ייאמר שהוא לא עושה לעצמו , או לגיבורו, שום הנחות, ועומד מול כישלונות חייו בחזה חשוף, כולו התלבטויות וספקות ואי-בטחון וייאוש, גם אם ייאוש המלווה לא אחת בהומור.

פעם לא קראו לזה אונס

ואם נאמר: אוקיי,כאן מדובר בשבתאי או בבן דמותו המבוגר, החולה, אבל הדון-ז'ואניות שייכת לנעורים. הנה גם המספר בן ה-23 בפאריס (מתוך הסיפור "הרפתקאת אהבים" ב"הדוד פרץ ממריא") ,  כולו מעונה מציפייה לאשה שלא מתממשת:  "כך חלף הזמן, מלא ציפיות ועלבון ודבר לא התרחש". אחר-כך בכל זאת קורה משהו.  המספר מחליט למצוא זונה, הלוקחת בשכרה סכום נכבד והולכת איתו לבית מלון, אלא ששם , כשהבחורה הגרומה מתפשטת, מתגלה שמדובר באיש שהתחפש לאשה, והמספר נבעת:"כהרף עין אחוז מיאוס ובעתה נוראה, נחלצתי וניתרתי מעל המיטה". בשנות השבעים עוד היה מותר לומר דברים כאלה.   

ומה שיפה בשבתאי כאן, ויפה תמיד, היא הענווה. גם אצל פנחס שדה,למשל, נמצא קטעים מסוג זה, אבל פנחס שדה נוטה לברוח מן הכישלונות אל איזושהי פיסגה רוחנית מגאלומאנית. אצל שבתאי זה נשאר בתחום הכישלון המשועשע, ולפעמים בתחום הכישלון האמיתי, הרציני, הלא מנוחם, וכל זה מעורר אליו אהבה. ואולי זו היכולת העיקרית של שבתאי : לעורר אהבה.

בקיצור, כדאי מאוד להבחין ולהבדיל בין יעקב שבתאי , על פי הדימוי התקשורתי המצטבר שלו, לבין שבתאי האמיתי, כפי שהוא עולה במישרין מתוך כתביו, שהם, ולא שום עדות ביוגראפית חיצונית, מיטיבים  לתאר אותו בכל ממדיו ועומקיו, מסגירים את חולשותיו ומאירים את הישגו הגדול , האמיתי, בתיאור ובשימור הזיכרון, התקופה, התל-אביביות ההיא.

רוח התקופה, אגב (והתקופה היא שנות השישים, הייתי בה, וגם אני חטאתי, למרבה הבושה והצער), מתבטאת גם ביחס להשכבת נשים בכלל. אותו צזאר (בעיקרו הוא מזוהה עם אדריכל תל-אביבי מסויים , לא עם שבתאי, אבל הוא בהחלט חברו הטוב)  מתואר ב"זכרון דברים" במפורש כמי ש"לפעמים נהג בתקיפות ואפילו בכוח, משום שדעתו היתה שכמעט כל אשה תיכנע לכוח,  ונשים לא מעטות אף מצפות שיאנסו אותן, ואמנם בדרך כלל השיג צזאר את מבוקשו, אם כי לא פעם אחרי מאבק ממושך". אתם מבינים? על פי פשוטו של התיאור, מדובר בעצם במעשי אונס, גם אם אז הוגדרו אחרת.  משה קצב וחנן גולדבלט, שצמחו בשנות השישים,  הורשעו כמדומה על פחות מזה.  הממזרים שינו את הכללים.

אז נכון ששבתאי האמיתי מזוהה במידה רבה (אבל בוודאי שלא באופן מלא)  עם דמותו הבדויה של גולדמן ב"זכרון דברים"  , והרבה פחות עם דמותו של צזאר (גם אם חלקים מהביוגרפיה המשפחתית של שבתאי מועמסים כאן על דמותו של צזאר) , אבל עובדה היא שגולדמן "משועשע ומגורה" מן הסיפורים של צזאר, גם אם, ייאמר לזכותו, הוא מסתייג מהם במידה מסויימת , אבל רק בינו לבין עצמו,  "בגלל חוסר האחריות וההתחשבות" של צזאר בנשים. עם זאת,  ברור לגמרי שאף אחד מהם לא חשב אז על האירועים האלה במונחים פליליים, כפי שיאה להם במושגי ימינו.

אפילו הדימוי התל-אביבי של שבתאי ושל הרומנים שלו , כאילו היה שבתאי הדמות התל-אביבית האולטימאטיבית, הוא מופרך במידה רבה: נכון ששבתאי נולד בתל-אביב וגדל בתל-אביב וחי את תל-אביב עד קצה הנפש, אבל השהות הממושכת שלו בקיבוץ מרחביה במשך עשר שנים מכריעות וארוכות , מימי הנח"ל בגיל 18 ועד שחזר לתל-אביב בגיל 28,  אחרי שכבר היה נשוי ואב, הפכו אותו במידה לא-מעטה למי שנכון לתארו גם כקיבוצניק שרוצה לבלוע את העיר הגדולה (וכן, בעיקרון,גם את הנשים בה, כמו צזאר, למרות כל המעצורים). והתיאור הזה נאמן לאמת  לא פחות מתיאורו כתל-אביבי הקלאסי האופייני , שגבולות המולדת שלו הם תל-אביב, אפילו לא מעבר לירקון.

השינויים הנוראים שחולל הזמן

בכלל, די לבחון כמה מביטויי ההערצה כלפי שבתאי כדי להבין על איזה כן גבוה הונחה דמותו וכמה קשה להוריד אותה לקרקע הממשית. עדנה שבתאי למשל מצוטטת כמי שאומרת עליו (על פי אביבה לורי): "סשה ארגוב היה אומר עליו ששלמות זאת הדרגה הכי נמוכה אצל יענקל'ה. כמו שאמרה בת שבע ב'כתר בראש' (אחד ממחזותיו): 'אני מדברת רק עם מלכים ומעלה'. יענקל'ה היה מתחיל רק משלמות ומעלה". נו, באמת. מה שאצל שבתאי היה הומור משובח (קצת בנוסח ניסים אלוני במקרה זה), הופך כאן כמעט לפארודיה של הערצה, המרחיקה אותנו מאוד ממושאה. יעקב שבתאי היה ההיפך ממושלם, וזה חלק מגדולתו הוודאית. גם מה שאומר דן מירון על "זכרון דברים", כאילו "כל הסיפור הישראלי סופר כאן מחדש", הוא לגמרי  מנופח. נכון ש"זכרון דברים" מתאר ומספר על פי דרכו הייחודית והמפוארת הוויה תל-אביבית וישראלית שלמה, עשויה מאינספור פרטים וסיפורים, חלקם אמיתיים וחלקם בדויים, אבל האם "החים כמשל" של פנחס שדה (שכולו אמת והעולה לדעתי על "זכרון דברים" בגלל מוטת הכנפיים הרוחנית והדתית שלו, הנעדרת לחלוטין אצל שבתאי) עושה פחות מזה?

כלומר, מול כל המחמאות העצומות, הנסיון להבין את שבתאי באמת ולשפוט את "זכרון דברים" באמת, כרוכים  בקושי גדול. גם הקושי האופטי והטכני ששבתאי גוזר על הקורא שלו ב"זכרון דברים" (שכולו כידוע פיסקה ענקית אחת, ומשפטים ענקיים מרובי פסיקים, הנמשכים על פני עמודים שלמים, לפני הנקודה המיוחלת שלא באה, בלי שום אפשרות לנוח לשנייה ולהירגע, וזה הגימיק  הגדול, המוצדק לגמרי מתוכו), מוסיפה ללא ספק למיתוס שלו, אבל עלולה כמובן להרחיק אותו מהקורא שלא יודע איך לגשת לזה. ואנחנו , אוהבי שבתאי, הרי לא רוצים שגורל "זכרון דברים" יהיה כגורל "ימי ציקלג" או "יוליסס" .  הרי גם על "יוליסס" נאמר שהיא היצירה הכי גדולה שנכתבה במאה העשרים (במקרה זה, ת.ס.אליוט, בדיוק כמו דן מירון, חולל את התהילה) , אבל אף אחד הרי לא קורא את "יוליסס" וגם לא את "ימי ציקלג" . כי הרי אי אפשר באמת לקרוא את הספרים האלה, אבל הרי את שבתאי ו"זיכרון דברים" שלו דווקא אפשר וכדאי לקרוא, כי  שבתאי במהותו , גם ב"זיכרון דברים" , הוא בעיקרו סופר פשוט ומקסים. די שנחלק את הפיסקה הענקית האחת, שהיא הרומן הגדול , לפיסקאות קצרות יותר (ואסור לעשות את זה) ,ודי שנחלק את משפטי הענק המתפרשים לפעמים על פני עמודים שלמים למשפטים קצרים יותר (וגם את זה אסור לעשות), כדי שיצוץ אלינו סופר פשוט ביסודו, ממש כמו בסיפורי "הדוד פרץ ממריא",  עם הרבה מאוד ברק מהרבה סוגים, אבל גם  בעל מיגבלות רוחניות ונפשיות מסויימות שאפשר לסמן אותן, החל מהפאנאנטיות כלפי הימין בנוסח קיבוצי מפ"ם , דרך

אי-האמונה באלוהים (כל הצד האלוהימי שלו מאוד לא מפותח) ועד

לאי-היכולת שלו (ולמעשה, של כל הגיבורים הגבריים ברומנים שלו) להגיע לקירבה אמיתית עם הנשים בחייהם. שיחות הנפש של כל החבר'ה האלה ב"זיכרון דברים" , אם בכלל,  הן תמיד ביניהם , בין הגברים. אמת נפשית מדברים רק עם החבר'ה , לא עם האשה (קצת כמו ב"רמזור"). והתאהבות אמיתית אין כאן  בכלל. רק התחרמנות קיצונית, המיתדמה לגעגוע ולאהבה.   

כדי לגשת לקריאה ב"זכרון דברים"  , צריך להבין מה מהותו ואיך להתחכם לקושי שיוצרים הפיסקה אחת ומשפטי הענק. והרי גם אין שום עלילה מרכזית ב"זיכרון דברים" אלא המון סיפורים וזכרונות ועלילות, המתבוללים זה בזה,  וכל עמוד טוב מבחינה זו כמעט כמו כל עמוד אחר וכל קטע מיייצג כמו קטע אחר. ואם רק "נתרגם" את שבתאי הקדחתני ונטול הנקודות ורב הפסיקים, לפיסקאות ולמשפטים קצרים יותר, יהיה הרבה יותר קל לכאורה לקרוא אותו. אבל ממש אסור לעשות את זה. כי חלק גדול מעוצמתו של הרומן מונח באופן שהוא אוחז בנפשנו וסוחט אותה בגלל האורך האינסופי של משפטיו. כלומר, האורך הוא המסר. הפיסקה האחת היא המסר (לכן צדק שבתאי לחלוטין כמובן כשהתנגד לדרישתו של אברהם יבין לחלק את הרומן לפיסקאות),  כשהאפקט המוזיקלי שנוצר הוא אפקט של קינה ארוכה, יללה ארוכה על הזמן המסתתרת מאחורי כל מה שמסופר ונזכר ב"זיכרון דברים".  זה כולל את גולדמן שליווה את הדוד לזאר בהלווייתו ,ו"הבחין פתאום ובמרוכז בשינויים הנוראים שחולל הזמן בחזותם של הקרובים והמכרים". זה כולל גם את המיתות המשונות שמתים כמה מגיבוריו. מבחינה זו הגיבור המרכזי של הספר הוא הזמן. ואם תרצו, הזמן האבוד ההוא. אז נכון שיש כאן אינספור סיפורים וכולם מדובללים זה בזה, אבל כל סיפור לעצמו וכל קטע לעצמו הוא בעצם פשוט למדי. כי שבתאי הוא סופר פשוט למדי, כפי שיודע כל מי שקרא את סיפורי "הדוד פרץ ממריא" הנפלאים. 

אהרן שבתאי היה החלוץ  

ובאמת, כתיבת הפרוזה של שבתאי היתה למעשה , בין השאר, מרפא נגד הזמן המכלה הזה , כמוסת זיכרון מול השיכחה,  וכאן כדאי אולי לחזור להתחלה ולשאול את עצמנו  איך קרה שמי שחי כעשר שנים בקיבוץ מרחביה ,מגיל 18 עד גיל 28,   וכתב עד אז בעיקר פזמונים ליטראטיים יפים ("אהובתי שלי ליבנת צוואר" וכו') , נהפך משעה שחזר לתל-אביב , לפרוזאיקן שהחומר העיקרי שלו הוא  חייו וזכרונותיו?

ניתן לזהות שני שלבים פורצי דרך במהלך הרוחני והספרותי המהפכני הזה בחייו הכתיבתיים של שבתאי. הראשון הוא נקודת פתיחה שכמעט אף אחד לא מכיר:  שירי "חדר המורים" של אחיו הצעיר אהרן שבתאי, שהחלו להתפרסם בראשית שנות השישים, ועמדו בשורש כתיבת הסיפורים הקצרים של יעקב שבתאי (הסברים מייד) , והשני הוא התקף הלב, שחטף שבתאי ב-1971, ואחריו פנה למעשה לכתיבת הרומנים הגדולים , מתוך החלטה מודעת, שעליה מספרת אלמנתו, לכתוב משהו מז'ורי, מסכם, שיכיל הכל, כי הזמן קצר.   

נתחיל בסיפור הבלתי מוכר לחלוטין על השפעתו הספרותית העמוקה של אחיו הצעיר אהרן שבתאי עליו. מעטים מכירים שירה,  ומעטים מכירים את ספר שיריו הראשון הבלתי רגיל ביופיו של אהרן שבתאי "חדר המורים" (הוצאת עכשיו) ,  שהופיע לראשונה ב-1966, ושירים מתוכו התחילו להתפרסם שנים קודם לכן (למשל הסידרה הנפלאה "יציאת מצרים"  בחוברת "עכשיו" 9 משנת 1963). כל מי שיקרא בשירי "חדר המורים" של אהרן שבתאי יזהה את אותו סוג זיכרון המפעיל גם את יעקב שבתאי. אם אהרן שבתאי כותב, למשל,  ב"חדר המורים" שיר על מות סבתו שרה פומרנץ:"ביום החמישה  במרץ נותרה על השולחן בחדר הקטן/ מפה ולנעלי לבד ריקות, טס לפמוטים ופמוטים" וגו', הרי יעקב שבתאי יכתוב על אותה סבתא ב"סוף דבר", למשל: "חזרה והתעוררה בו הידיעה, שאם יפנה לדוב הוז ויחצה את גורדון תופיע סבתו בפינת סמולנסקין בנעלי הבית החומות, העשויות לבד, ובשמלה הביתית האפורה" וכו'. תגידו, אוקיי, אז מה כאן הרבותא?  הם הרי היו אחים, והיתה להם אותה סבתא עם אותן נעלי בית העשויות לבד. נכון. אבל מי שהחליט שחומר הזיכרון הזה הוא שירה, מי שהחליט שזיכרונות ילדותו הם המחצב שממנו יעשה את שירתו, הוא אהרן שבתאי, הצעיר מאחיו בחמש שנים. זוהי החלטה חשובה מאין כמוה, מכריעה מאין כמוה, ואין ספק שיעקב שבתאי בא במובן זה בעקבותיו. אהרן אישר אגב שהוא ואחיו דיברו על העניין הזה. כלומר, שיעקב היה מודע לחלוציותו של אהרן שבתאי בנקודה מכרעת זו. משעשע אגב שגם השפעת גומלין הפוכה התקיימה בין האחים. שנים אחרי שהתפרסם "סוף דבר" למשל שבו מתענה גיבור הספר, מאיר, בין השאר, על זיונים שהחמיץ או מימש באופן חלקי מדי (ר' הקטע על המגע עם זו המכונה רעיה שצוטט קודם) , אנחנו קוראים אצל אהרן שבתאי , שנים מאוחר יתר,  צער גדול על אותם סוגי החמצות מיניות. עם אותה אובססיה מתמשכת, אחרי שנים, על אותו עניין. הנה למשל, קטע מתוך "הלב" , ספר הסונטות (שחלקן נפלא)  של אהרן שבתאי, שהופיע ב-1995 , ובו מבכה שבאי (אהרן) את ההחמצה המינית שהחמיץ עם אחת אנה טרפלט :"שלושים ואחד חורפים עברו כמעט/ ועדיין רוחי מדוכדכת/ על שהיססתי כשאנה טרפלט השתופפה מעלי/ וציוותה שאלקק לה. אני מניאק אולי, /אבל מאז לשוני מתארכת / ככל שמשולש השיער האדמדם/ מתרחק- - -". מין שני אחים כאלה, דומים בהרבה מאוד מובנים רוחניים ונפשיים זה לזה, כולל התאווה המתוסכלת לנשים (גם אם אהרן שבתאי מגדיר את אחיו יעקב כ"חביב הנשים").  אבל במובן החלוצי המרכזי הזה ,שעליו דיברתי (גילוי הזיכרון והחיים הפרטיים עצמם כמחצב האמיתי של השירה והספרות) , דווקא אהרן הצעיר היה הראשון. אין ספק.

מכות קשות בחגורה

ובשנת 1971, כאמור, כשהיה בן 37, ועישן שתיים וחצי קופסאות "טיים" ביום, חטף יענקלה שבתאי התקף לב (וכן, כאמור, זה קרה ב-1 במאי, שוב מין תאריך מלחיץ כזה). בלשון הרופאים גרם ההתקף לנזק של ארבעים אחוז לליבו של שבתאי, והכריח אותו לקחת תרופות עד סוף ימיו. כלומר, לשארית עשר השנים האחרונות בחייו (להזכירנו, הוא מת בגיל 47). ואכן,  אין ספק שחלק מההוויה הנפשית הייאושית של "זכרון דברים"  ו"סוף דבר" נובעת ישירות מהמפולת הבריאותית הזאת בחייו. כבר בעמוד הראשון של "זכרון דברים"  יש שניים שמואסים לחלוטין בקיום, החל מגולמן ש"לא יכול היה לשאת את הוויית הקיום" ושאף ל"מעבר לצורת חיים אחרת" (ועל כן התאבד) ועד לצזאר ש"ויתר על הכל" וראה את החיים כ"מפלה מעיקה ונטולת פשר". וכולם, כמובן, במידה זו או אחרת, כמו מאדאם בובארי, הם שבתאי עצמו, שהתקף הלב היכה בו בגיל צעיר כל כך, והיווה את קו החיצוי האמיתי בחייו.

די בציטטות המעטות שהבאתי , כדי להבין כמה שבתאי אנושי, כמה מקסים בחום הטבעי שלו , כמה מוכן להקריב את נפשו ואת כבודו למעננו. לא כאותם הסופרים ששומרים כל הזמן על פאסון. וכמה פשוט בעצם. ומחוספס וחכם ורגיש ונדיב ובעל הומור.  

לכן, מבחינת מורשת שבתאי, יש סכנה גדולה בדימוי של "זכרון דברים"  כרומן שברח אל איזשהו מופת נדיר ובלתי קריא , בשעה שצריך לחזור ולומר: חבר'ה , שבתאי הוא סופר פשוט. צריך רק לדעת איך לקרוא בו.

ומומלץ לקרוא תחילה את סיפורי "הדוד פרץ ממריא", קובץ סיפוריו הראשון והקריא מאוד ברובו של יעקב שבתאי, הכולל שיאים כמו "סרוויס צ'כי" המרעיד , הכלול רק במהדורה המאוחרת יותר, שהופיעה כבר לאחר מותו. שבתאי נמנע כנראה מהכללתו בקובץ המקורי בגלל "אלימותו העריצה" של האב המתוארת בו. זה האב  המכה את בנו - דהיינו, את שבתאי עצמו - מכות רצח , בחגורה, רק משום ששיחק בלי רשות ושבר בטעות את מכסה הקומקום בסרוויס הצ'כי היקר.

אותו האב, שיש בו גם מידות טובות כמו יושר קיצוני ונדיבות כלפי אחרים (וזה חלק מן המורכבות שלו ושל האבחנות של שבתאי בכלל) ,  יחזור ויופיע בהסוואות שונות גם ב"זיכרון דברים", שם ידביק לו שבתאי גם הריגת כלב במכות פטיש. בכלל, כמעט כל גיבורי "הדוד פרץ ממריא", אם לא כולם ממש, יחזרו ויופיעו ב"זיכרון דברים",  גם אם מתוך קוצר הנשימה המחניק והצפוף של כל הזכרונות כולם, התוכפים זה על זה ברומן הגדול,  בניגוד לנינוחות הכתיבתית הבסיסית של הסיפורים הקצרים ב"הדוד פרץ ממריא". 

אחרי שהקורא המיועד התנסה בקריאה התענוגית הפשוטה ב"הדוד פרץ ממריא", הוא יכול לגשת לקריאת "זכרון דברים" ,אך מתוך הבנה מוקדמת כי הפיסקה האחת הענקית ומשפטי הענק לא מחייבים אותו להגיע אל סופם (איפה הוא?) או לקלוט את קשרי הקשרים בין הדמויות המופיעות בהם.  אפשר ומומלץ להפסיק לקרוא בכל  נקודת קריאה , אפילו לפני פסיק כלשהו (לך תמצא נקודה בספר הזה, לא פשוט).  ולחזור איכשהו לאותו עמוד כשנחזור לקריאה. ממילא לא נזכור בדיוק איפה הפסקנו מבחינת העלילה, כי אין עלילה, אלא הרבה עלילות, שאפשר ליהנות מכל אחת מהן  לחוד,  כפי שאפשר ליהנות בכל עמוד מההתבוננויות והדיוקים וההתנסחויות והברק.  זה כל העניין כאן. ספרות נמדדת בקסם שבו מצליח הכתוב להדביק אותנו. וממש לא כדאי שנייסר את עצמנו במבחני בקיאות.  הקריאה ב"זכרון דברים" היא אכן מקסימה הרבה פעמים. אבל רגע, האם באמת חשוב לזכור מי זה בדיוק הדוד לאזר, למשל?  אה, רגע, זה לא  ההוא שמת בסופו של דבר בבית השימוש? לא , זה דווקא היה בש. ומי מת אחרי שביקש מהבן שלו לסדר לו זיון עם בת 18? זה ארווין (האבא של צזאר, לא?). אז מה אם אנחנו מתבלבלים לפעמים בין דמות לדמות. והרי הסופר עצמו בכוונה סיבך הכל כדי שלא נמצא את ידינו ואת רגלינו (אחרת הוא היה מקל עלינו באמצעות פיסקאות למיניהן ונקודות למיניהן וכו').  מה זה חשוב מי בדיוק מת ואיך: חשוב שהזמן צוחק על כולנו. וחשוב שיש ברומן הזה  אינספור קטעים מעניינים. בכלל, עיקר כשרונו של שבתאי הוא ביכולת לעניין את הקורא שלו. ואפשר להדגים מכאן ומכאן. מכל עמוד.  הנה  למשל השיח הטראגי-קומי הבא , המופיע ב"זכרון דברים".  מסופר לנו באותו קטע  על קאמינסקיה, השכנה הזנותית והשיכורה, שהתאבדה, ובין השאר מצוטט אבא של גולדמן שטוען שהתאבדות היא בכלל "מעשה אסור, גם מבחינת החוק הפלילי", אבל אז מתערב אחד השכנים ואומר: "בבקשה, שיתבעו אותה לדין". את המתאבדת, כמובן. ולחילופין (אני מדפדף באופן מיקרי לגמרי) ,  מעניין ודוחה בטימטומו , אבל עדיין מעניין,   משהו שאומר נהג מונית כלשהו, המתפאר בתחילה שהוא "יכול להשכיב כל אשה" אבל אחר כך מכריז שהוא "שונא את ריח הגוף של נשים" (יש טיפוסים כאלה), וצזאר עונה לו נכוחה ש"יש נשים ויש נשים". כל אלה דברים לא מורכבים כלל, אבל רבי-עניין, ממש כמו משפטים מבריקים אחרים שאומר המספר עצמו שוב ושוב, כגון האבחנה הבאה על הטיפוס המכונה בש:  "הוא הכריז על עצמו כעל החכם היחיד בדורו ובכל הדורות , ונטל על עצמו את תפקיד השוטה " (מזכיר לי קצת את עצמי, אם תסלחו לי). וכל אלה הם כמובן רק רסיסים מכישרונו הגדול של שבתאי.  

בסופו של דבר, כדאי לקרוא את "זכרון דברים" בפשטות הקדחתנית שבה נכתב. וממש לא מתוך יראת כבוד מיותרת, שעלולה בהחלט לקלקל את הקריאה. אין כאן יותר ממה שיש כאן, ומה שיש כאן הוא החיים עצמם על כל תעלוליהם וגורלותיהם. תקראו בעצמכם. זה לא בשמים, וזה מה שיפה כל-כך.

בימים אלה,אגב,  מוצגת בתיאטרון החאן הצגה תענוגית במיוחד בבימויו של מיקי גורביץ על פי מחזהו התנ"כי של יעקב שבתאי, "אוכלים" , המספר את סיפור העושק והנבלה של אחאב ואיזבל  כלפי נבות היזרעאלי (נילי רוגל יפהפיה ומדהימה בתפקיד איזבל) לכו תראו איך שולח שבתאי לשון ארוכה מתוך הקבר ולועג,למשל, ל"מאסטר שף", המככבת בימים אלה, יחד עם כל תכניות האוכל הבלתי נסבלות, בפריים טיים שלנו. כי גם במחזה של שבתאי אוכלים ואוכלים ואוכלים  ומכסים על מעשי העושק והזוועה מסביב. סופרים גדולים לא מתים באמת אף פעם וגם אי אפשר לקבור אותם ואת המחאה שלהם. הרי זה כל העניין.