שירת המוחטה של רוגל אלפר .

המין והגועל מתערבבים ברומן הלא משעמם של רוגל אלפר, ומרינה צווטאיבה מקסימה בתרגום רינה ליטוין

הרומן החדש של רוגל אלפר , "ג'וז בלוז" (חרגול/עם עובד), הוא אמנם גס מאוד, אלים מאוד, דוחה מאוד, אבל בהחלט לא משעמם. אז נכון שכבר בפיסקה הראשונה אנחנו מתוודעים לאסתריקה, שיש לה "פה מושלם, פה של מוצצת , קראו לזה בתיכון",  וממש כאן ועכשיו היא שוכבת - סליחה, "מזדיינת", כמובן. לאלפר אין מילים שהן פחות מ"הזדיינות" ו"זיון", ילד גדול.   ועם מי היא שוכבת? נכון, לא ניחשתם: עם זלמן במקרה זה (מין שם כזה), שכבר היה לה איתו עסק בעבר. גם אז הם "הזדיינו":"הכוס שלה היה שרירי ועמוק, רטוב ורחב ומתרחב" (רגע, "שרירי" או "רחב ומתרחב"? כנראה גם וגם).   ועכשיו הם נפגשים שוב אחרי כך וכך שנים, והיא כבר נשואה ואם לילדים, שאיזשהו עובד מכבסה צעיר ויפה ,שאי אפשר כמעט לתקשר איתו, ליבה בה איזושהי חרמנות עצומה, שהוליכה אותה לפרוץ מתוך חיי הנישואים שלה ולמצוא מחדש את זלמן וכו' וכו'. תוך כך מקפיד רוגל אלפר לתאר לנו ,למשל,  איך אשתו החוקית של זלמן , קוראים לה מגדה,   תפסה אותו יורק מוחטה של גרעיני אבטיח. הסצינה המשפחתית הזניחה הזאת מתוארת על ידי אלפר בדייקנות עליונה :"ואז , באינסטינקט ספוג בתחושת אשם שמקננת בו מאז נפטר ממוחטת גרעיני האבטיח - שנייה לפני שמגדה רואה את המוחטה אך מאוחר מכדי לעשת משהו בנדון ולמנוע את תוכחתה המדממת - הוא מבחין ברוק האדומומי שלו ניגר מהקורה הירוקה". שירת המוחטה.

אלפר גם לא יחסוך מאיתנו לעולם תיאורים כגון:"היא שילשלה נוזל מעיים שקוף-צהבהב , דמוי מים" , וגם לא הפלגות מטאפוריות כגון הרגע שבו נער המכבסה, שעליו התחרמנה עד זה לא כבר, שותה וודקה, שטיפות ממנה ניתזות לתוך הפרימוס, והוא הופך במהרה לכדור אש ומת, כמין משל להתחרמנות הגדולה אליו , שדעכה בה הרבה קודם (ואז שילשלה כזכור).  וכל זה , גבירותי ורבותי, קורה רק בפרק הראשון של הרומן הזה, שכולם בו עלובי עולם פחות או יותר, ואי-אפשר לזהות בו כמדומה אפילו טיפת עדינות אחת, אבל עדיין

אי-אפשר לומר שסבלנו בקריאה. יש משהו מבדר בעולמו של אלפר,  ששני הנושאים שמרתקים אותו יותר מכל הם מין וגועל (וגם אלימות וכיעור בעצם), וייתכן אפילו שגם מין הוא סוג של גועל בעיניו, ולהיפך. 

מרינה,רינה,מאיה

לפני כשלושה חודשים מתה בירושלים מאיה קגנסקיה, אינטלקטואלית אמיתית  שהגיעה אלינו מרוסיה ופירסמה בחוברת "חדרים" בעריכת הלית ישורון את המסה הזכורה ההיא על מרינה צווטאיבה, מגדולות השירה הרוסית במאה העשרים, אחת המסות הספרותיות המרעידות והמופלאות ביותר שפורסמו אצלנו אי פעם, המספרת בסיומה על התאבדותה של המשוררת בימי המצור והמצוק של סטאלין. אי אפשר לא להיזכר במסה הזאת כשאנחנו פותחים את "להט אדום"  (הוצאת הקיבוץ המאוחד) , ספר תרגומיה היפה של רינה ליטווין לכמה משיריה ומסותיה של צווטאיבה, השייכת לזמן אחר בשירה, הזמן שבו שירה היתה מוזיקה, וחידוש בשירה היה תמיד חידוש מוזיקלי, כעין החידושים שאנחנו מכירים מעולם הרוק של ימינו. צליל חדש, לשון חדשה.  דור קוראי השירה של היום (יש כאלה?) אולי לא יבין מה פשר הרעננות הנועזה והפרועה, שהביאה איתה צווטאייבה, כשתיארה למשל באירוניה אמיצה ואופיינית פרידה אדישה כביכול מן האהוב שלה ומייסורי היחסים ביניהם. שימו לב לקסם החרוזים המוזיקליים (נכון, זה מזכיר מאוד את רחל),   שרינה ליטווין היטיבה כל-כך לתרגם (גם אם המקור המוזיקלי הרבה יותר פרוע וחדשני) :"מה טוב! לא בגללי אתה סובל, / מה טוב: לא בגללך אני קודחת,/ וגם כדור הארץ לא נופל/ ולעולם לא ייעלם לנו מתחת./ מה טוב לי, שאפשר להשתולל - / ללא משחק מילים - סתם ככה, / לא להסמיק בגל מחניק בגלל/ ספק חיכוך של יד ביד בפחד."  כשתקראו את מסתה של קגנסקיה (שכונסה גם בספרה "דמדומי אלים", הוצאת ידיעות אחרות/ ספרי עליית הגג) תבינו איזה חיים עצומי יופי וטרגדיה עומדים מאחורי השורות הקלילות האלה.  

השורות הכי יפות בעברית

אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת לִי אוֹתָם בַּחַלּוֹן הַמְסֹרָג/ שֶׁל יָעֵל, שְׁנֵי אֶשְׁכּוֹלוֹת בּוֹעֲרִים בְּמוֹרַד הַכַּרְמֶל

יצחק לאור שונא אמנם את המדינה, אבל את הארץ הוא דווקא אוהב.כאן הוא נזכר במישהי בשם יעל ("לחבר שלה ,אני חושב, קראו מיכאל / או סוהיל") שגרה במורד הכרמל ואשכולות ענבים אדומים השתרגו בסבכה שמעל מיטתה.איזה יופי.  כן, אנחנו גם ארץ הגפן.  מתוך השיר "אהבת הארץ" (מתוך "אוהב ימים",  הקיבוץ המאוחד).