ברית המילה החדשה - הסיפור האמיתי

איך מַלְתִּי את בְּנִי כהלכה - ללא כאב, ללא סכין, ללא מוהל - במילים בלבד

דווקא משום שאני מאמין באלוהים באופן מוחלט, דווקא משום שאני מאמין בתנ"ך באופן מוחלט, אני יודע שאפשר לקיים את מצוות התורה בכל מיני דרכים, כי "שבעים פנים לתורה" וכי "הפוך בה והפוך בה דכולי בה".  את בני בחרתי למול בדרך הרוחנית , ובניגוד למה שאמנון לוי אמר (במישדר "פנים אמיתיות" בערוץ 10  שהוקדש לי במוצ"ש שעבר) דווקא כן עשיתי ברית מילה לילדי, אבל בדרך הרוחנית, ברוח הפסוק "ומל ה' אלוהיך את לבבך ולבב זרעך לאהבה את ה' אלוהיך". ואיך מלים לב? עושים ניתוח לב פתוח? לא, מלים לב על ידי הסרת העורלה, הרעלה, הכיסוי המבדיל בינינו לבין אלוהים. מלים לב כשמבינים מה זה "למול", שפירושו הוא להיות מוּל, חשוף, מול אלוהים, בלי העורלה (הרעלה, הכיסוי)  המכסה את הלב. להאמין באלוהים.  ואכן כל ילדי  מאמינים באלוהים, תודה לאל. להלן סיפור ברית המילה החדשה, כפי שעשיתי לבני הראשון לפני 29 שנים, כדי שיהיה ברור לחלוטין שלא מדובר בהתרסה נגד המצוות ואלוהים, אלא בנסיון לפרש את המצוות בקומה חדשה, אחרת, כדי שאפשר יהיה לחיות איתן בשלום וכדי שאפשר יהיה לקרב כמה שיותר אנשים לאהבת אלוהים והתנ"ך והמצוות, גם אם בדרך אחרת.  

הסיפור:

ביום השביעי בחודש ניסן (הוא ז' בניסן, והזיין שב"ז' בניסן" איננו מיקרי, כפי שתוכלו להיווכח מייד), ב-31.3.82 - נולד, לאשתי שלומית ולי, בן, אח לבשמת ולאביגיל.

   וביום השמיני, הוא יום ברית המילה, על פי התורה, קיימנו, על דעתי ועל דעת אשתי - את ברית המילה, בלי לחתוך בבשר הילד - בלי מוהל ובלי רבנים, בחברת שלוש-עשרה חברים וחברות. שתינו מעט יין, ואכלנו קצת פירות ואגוזים, ודיברנו, והבאנו את התינוק לחדר, ואני, האב המקיים את מיצוות המילה, אמרתי לקהל שבננו ייקרא יואל משה, יואל על שם אבא של שלומית שמת ארבע שנים קודם לכן, ומשה - משום שאחותו אביגיל בת הארבע שלמדה על פסח בגן, בחרה במשה, ומילת שמו של בני היתה המילה הראשונה, שקיימה לדעתי את מצוות ברית המילה (כן, גם אני יודע את ההבדל בין "מילה" בלי יו"ד ועם דגש בלמ"ד ובין "מילה" עם יו"ד ובלי דגש, אבל לעניין זה עוד אחזור), כי אמרתי את מילת השם של בני ביום השמיני, ומילתי נגעה בבשרו, משום שהוא היה בחדר בטווח שמיעה כשקראתי לו שֵׁם, מילה. וזו היתה מילת הבשר. ואחר-כך קראתי את הכתוב ב"דברים" פרק ל', ובעיקר כדי לקרוא את פסוק ו': "ומל ה' אלהיך את-לבבך ואת-לבב זרעך לאהבה את-ה' אלהיך". 

   ועכשיו אנסה להבהיר.  הנה קודם כול  מיצוות המילה כמקורה,  הפסוקים המפורשים מן התורה בעניין ברית המילה (בראשית, פרק י"ז, פסוקים י' עד ט"ו):

"זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך הימול לכם כל-זכר: ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם: ובן  שמונת ימים ימול לכם כל-זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת-כסף מכל בן-נכר אשר לא מזרעך הוא: הימול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את-בריתי הפר:"

   ובכן, יגיד מי שאיננו מנוסה לא בקריאת שירה ולא בעקרונות התורה שבע"פ: הרי אלה דברים מפורשים לחלוטין: "ונמלתם את בשר עורלתכם", "והיתה בריתי בבשרכם" , וכן : "וערל זכר אשר לא ימול את בשר עורלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמה". אבל כאן צריך להזכיר מצוות מפורשות אחרות: למשל, "שן תחת שן ועין תחת עין" (ועל פי התורה שבע"פ, כידוע לכול, אין זה עין תחת עין, אלא ממון, כידוע). וכן: "וקצותָה את כפה" (למי שנגעה באשכי  גבר תוך כדי ריב בין שני אנשים ניצים)/  והנה, רק בסעודיה ובאיראן נוהגים עדיין לקצץ ידיים. ועוד ועוד ועוד.

   אין לי ברגע זה ויכוח עם מי שרואה בתורה "אוסף של חוקים חשוכים" וכו'. מי שאיננו מבין את אלוהיותה של התורה, את נפלאותה המוחלטת כשירה וכמילים, צריך להתחיל באל"ף-בי"ת  של הבנת אלוהים וקריאת שירה ושמיעת עברית, כי אחת ההוכחות המוחלטות בעיני לאלוהיותו של הטקסט התנ"כי הוא פשוט "חיתוך-הדיבור" של העברית בתנ"ך. זו עברית של אנשים שדיברו מפי אלוהים. לי אין ספק בכך. אבל לא אעסוק בעניין זה עכשיו. מה שקובע לענייננו (וענייננו הוא מיצוות המילה, כאמור) הוא העקרון הרוחני: העובדה שמיצוות מפורשות ופשוטות בתורה נהפכו בתורה שבע"פ למשהו אחר. משהו נפלא ומדוייק לא-פחות ואולי אפילו נפלא ומדוייק יותר מן הפירוש המיידי, הפשוט, של המילים. וצריך לחזור ולהזכיר, כי אלה שהתעקשו לקרוא את המילים כפשוטן, אלה הקראים, גורשו מקרב היהודים.  תנו לחומייניסטים הנוקשים ובערי-הלב לקרוא את המילים כפשוטן, אנחנו נקרא אותן כיהודים גמישים , חכמי חיים ורחמנים ומאמינים באלוהים, הזוכרים את דברי אלוהים בפי הנביאים: "חסד חפצתי ולא זבח"*. וכן "מה אלוהים דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד" וכו' וכו'.

   וברוח זו, היא רוחה האמיתית של ההלכה, עלינו לקרוא את המילים. אין זה אומר שעלינו לבוא אל המילים כמתחכמים (וכבר כתבה דליה רביקוביץ' באחד משירי האהבה הנפלאים שלה: "המתחכמים ייבלו כפקועות"). עלינו לקרוא את המילים כפשוטן כל עוד הן מתקבלות על נפשנו כפשוטן, אך בַּמקום שבו אינן מתקבלות על נפשנו (כלומר, ברגע שאיננו מבינים אותן, בעצם) עלינו לשרות עם הכתוב, עד ש"נעקור הרים" כאותם חכמי תורה נפלאים שבכל הדורות, שעקרו הרים ובנו מיבנים נפלאים של היגיון, כדי לבחור בחיים ובטוב ולא במוות וברע, ולעולם בלי לפרוש מן התורה, הטוב המוחלט, דברי אלוהים חיים. לכן צריכה ההליכה על-פי התורה להיות הליכה על-פי-הטוב המוחלט. ואין טוב מוחלט אלא זה שבעינינו, שהרי נאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" (דברים ל, ט"ו), ובהמשך, בפסוק י"ט: "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים").

   והנה בעניין מיצוות המילה כתוב כאמור, "ב"דברים" פרק ל': "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". ועכשיו אני שואל אתכם: הנה כתוב בפירוש: "ומל ה' אלוהיך את לבבך". נו, ועכשיו, איך מלים לב? עושים ניתוח לב פתוח? לא, כאן נעשינו כולנו גמישים ופרשניים וכו'. כן, גם אני יודע, "לב" זה במשמעות נפשית, רוחנית, וכו'.

   ובכן, מי הגיד לכם כי "הבשר" שכתוב עליו במיצוות "ומלת את עורלת בשרך" חייב להיות אותו איבר דווקא? למה לא הלב? והרי צריך לזכור שהלב הוא איבר בשרי לחלוטין. והנה, כתוב עוד: "ומלתם את עורלת לבבכם ועורפכם לא תקשו עוד" (דברים י', ט"ו) וכתוב עוד: "הימולו לה' והסירו עורלות לבבכם" וכתוב עוד: "כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי-לב "וכו'. כלומר, הלב הוא איבר המיועד למילה ולהסרת העורלה, על פי התורה עצמה. לכן, אנחנו יכולים לבחור באיזה איבר מאברי גופנו ובאיזה אופן לקיים את מצוות המילה. 

וחשוב לזכור עוד כי המילה "מול" בעברית פירושה מצד אחד נימול, ומצד שני מנגד. כלומר, כשאנחנו מסירים את עורלת הלב (היא הרעלה ,היא הכיסוי המבדיל בינינו לבין אלוהים) אנחנו מול אלוהים, חשופים לאלוהים, ללא כיסוי. והמילים האלוהיות, אותו מקרא קודש, הוא שהופך אותנו לרוחניים, לפתוחים לאלוהים.

כלומר, המילים הן שיכולות לעשות את מלאכת ברית המילה, להפוך אותנו מבשר לרוח, להסיר מאיתנו את העורלה. 

והנה, אם תפתחו את הקונקורדנציה המוסמכת ביותר, היא הקונקורדנציה של מאנדלקרן (הוצאת "שוקן"),  תיראו כי הגירסה המרכזית לגבי שורש המילה "מילה" היא "מ.ל.ל" (מובאת באותה קונקורדנציה יחד עם שני שורשים אפשריים נוספים: "נ.מ.ל" ו"מ.ו.ל"). ממש כמו המילה "מילה" במשמעות דיבור. אבל מה לנו שורשים ובלשנים, כשאנחנו באים להתיר לעצמנו לפרש.  די בקירבה הבסיסית בין המילה "מילה" ו"מלה" כדי להצדיק כל פירוש מְקָרֵב, בלי להתעניין במיוחד בשורשים. כשחכמינו דרשו את "יציאת מצריים" כ"יציאה מן המיצרים" למשל (וזו דוגמא אחת מדוגמאות ללא ספור) הם לא חקרו בשאלה אם שורשי המילים "מצריים" ו"מיצרים" זהים. וגם אני יודע ש"מילה"  במשמעות ברית מילה כותבים עם יוד ו"מילה" - כתב-ודיבור - כותבים בלי יו"ד (ויש דגש בלמד) וכו'. אבל צריך לשמוע גם לנפשנו, ובנפשנו המילה "מילה" כמוה כמילה "מילה".

   זאת ועוד: "למול את הבשר", "להסיר את עורלת הבשר" הרי זאת ההארה, זאת השירה. בכלל, למלל את המציאות, למלל את הבשר , את  החומר, להפוך אותם למילים,  הרי זו כל תאוות המשוררים. לכן משורר שאינו כותב הוא פעמים רבות כל-כך אדם במצוקה, פשוט מכיוון שעצם הכתיבה, עצם המילול, הוא החסד של

ביטול הגשמיות, של הפיכת הבשר לרוח. ורוח האדם היא מילותיו. (ובשר ללא מילים הוא "בשר עצוב", כדברי מאלארמה בתירגום הארולד שימל: "הבשר עצוב ככה זה. ואני קראתי את כל הספרים".)

   ונחזור רגע לעניין מילת הלב ולשאלה איך מלים את הלב: אפשר להדגים זאת במשל קטן על רישום בפנקס. אדם המעדיף לפטור עצמו מן הזכירה רושם בפנקס, ואז איננו צריך לזכור. כך החיתוך בבשר: מי שחותך בבשר לצורך ברית המילה כאילו רשם בפנקס את בריתו, ומעתה איננו צריך לזכור ולשים את ליבו. אבל מי שאיננו רושם את זכרון הברית בבשרו ממש, על-ידי חיתוך, הוא יצטרך לזכור, אם ירצה לקיימה, את הברית בלבבו (וכל מה שקורה לנו, כולל זכירה, קורה לנו בבשר. לכן זכירת הברית בלב היא זכירת הברית בבשר, כי הלב הוא בשר). כלומר, הדרך למול את הלב, ככתוב בספר דברים ל', היא לפתוח אותו לאלוהים באמצעות הסרת הרעלה, היא העורלה, המכסה בינינו לבין  אלוהים. כי צריך כמובן להסיר את העורלה: את האטימות, את הגסות, את הכיסוי, את הקהות. וזה מה שכתוב "הימולו לה'  והסירו עורלות לבבכם".

בן שלושים למילה

מדוע נשמרה מיצוות המילה, (כפשוטה החיתוכי על-ידי מוהל) יותר מכל מיצווה אחרת? ובכן, יש לכך כמה וכמה סיבות . ואני מדבר ברגע זה על נקודת הראות החילונית: כלומר, על השאלה, מדוע מקפידים כל הישראלים החילוניים להזמין מוהלים, שיחתכו לבניהם (הערה מאוחרת: הדברים השתנו בשנים האחרונות, כשהורים ישראליים - יש אומדים אותם בעשרות ויש במאות ויש באלפים -  נמנעו מברית המילה המסורתית ואף התאגדו בעמותה מיוחדת לעניין זה).

ובכן, לשאלה מדוע נשמרה ברית המילה דווקא כפשוטה המסורתי לאורך כל הדורות?  יש לכך, לדעתי, חמש-שש סיבות עיקריות:

א)    מיצווה זו נעשית לא על בשרנו, אלא על בשרו של מישהו אחר, ולו גם אותו "מישהו אחר" הוא בננו בן שמונת הימים. חלק ניכר מן ההורים עדיין לא יוצרים קשר ריגשי אל תינוק בגיל הזה, וממילא  הם מנוכרים למדי לכאב שגורמת לו סכין המוהל (שהוא אולי כאב נורא ואולי כאב לא-נורא - הרי אין מי שזוכר ויודע  מה אירע לו בגיל שמונה ימים כשחתכו לו) - אבל נשער נא בנפשנו, רק נשער, מה היה קורה, אילו היינו מצווים על מיצוות המילה-על-ידי- מוהל לא על בשר בננו בן שמונה הימים, אלא על בשר עצמנו בגיל שלושים שנה, נגיד. (וצריך לזכור כי המוסלמים כורתים את עורלת בניהם בגיל שלוש-עשרה שנה!). כלומר, הבה נאמר כי כל אדם מישראל היה מצווה לכרות בממש, על ידי מוהל או מנתח את החלק הידוע בציבור כ"עורלה", וזאת על עצמו ובשרו, בגיל שלושים. האם גם אז, לדעתכם, היו מאה אחוז מן הישראלים החילוניים מבצעים את המיצווה? רגע, תנו לי להיזכר בכמה שמות: אורי אבנרי היה עושה את זה? יוסי שריד? עברי לידר?

   טוב,  אני צוחק, כמובן. אבל אין ספק:  אילו היתה מצוות המילה, כפשוטה, חלה על בני השלושים, היא היתה מתמסמסת ומתגשמת - במיקרה הטוב -בערך כמיצוות השבת לגבי הישראלים. כלומר, רוב הישראלים היו מקיימים אותה בערך כמו שהם מקיימים היום את השבת. בוודאי לא יותר. וכנראה  הרבה הרבה פחות (וגם על מיצוות השבת, אגב, נאמר בתורה כי מי שלא יקיימה "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". ממש כפי שנאמר על מיצוות המילה. ובכן, בעינֵי מי שקורא את המילים בעניין השבת כפשוטן: כמה נפשות נותרו בעם ישראל, שעדיין לא נכרתו?)

סיבה נוספת, מקבילה בעוצמתה לראשונה, להשתמרות מיצווה זו, נעוצה בחשש העז והאמיתי מפני "מה שיקרה לילד בין חבריו כשיגדל". כלומר, החשש להיפגעות הנפשית על-רקע השונות בצורת האיבר וכו'.

ואכן, מי שחושב או חושש  שילדו יהיה חשוף מדי לפגיעה נפשית בעניין זה, כדאי שיעשה ברית מילה רגילה, בנוסח הרגיל. כי גם לדעתי הפגיעה בבשר, כל בשר, עדיפה על הפגיעה בנפש, כל נפש, ולכן כל מי  שחשבון חייו מעלה כי הפגיעה בנפש ילדו, שלא-נימול-על-ידי סכין, עלולה להיות גדולה מדי, עד בלי יכולת להגן על הילד מבחינה נפשית - אותו אדם, מוטב לו, כאמור, שיזמין מוהל ויכרות בממש את העורלה. 

   מצד שני, צריך להזכיר כמה דברים: ראשית, גם אברהם אבינו, כשמל את ילדו ישמעאל בראשונה, היה יחיד בסביבתו. גם הוא, מדעת, חשף את בנו יחידו (ואז היה זה בנו יחידו) ל"פגיעה פסיכולוגית" וכו' וכו' - דווקא בגין הסרת העורלה. ושלא בעניין ברית המילה, קיימות, כמובן, דוגמאות בולטות למעשים חלוציים מסוג זה, שנעשו באיזשהו אופן על חשבון הפגיעה החברתית בילד : הנה, אליעזר בן יהודה, למשל: הוא דיבר עם ילדיו עברית בלבד - בסביבה עויינת לחלוטין לדיבור-בעברית, ובתו דולה סיפרה בטלוויזיה, כי בשנותיהם הראשונות, רק חיות-מחמד ארחו להם למשחק ולחברה -והנה היא גדלה להיות אשה מקסימה, כפי שיכול היה להיווכח כל צופה בטלוויזיה, ונראה גם שילדותה היתה מאושרת בעיניה. כלומר: אין זה בטוח בכלל, כי הנוסחה האחת והוודאית לגדל "אשה מקסימה" או "איש מקסים", או כל מה שהורים רוצים שילדיהם יהיו, היא דרך הרגילוּת ואי-הקושי ואי-ההתמודדות.

   ולבסוף, אם זו טעות, הרי זו מסוג הטעויות הניתנות תמיד לתיקון פיזי לפחות. לחתוך הרי אפשר תמיד (למרות שברור  שחיתוך בגיל מאוחר יכול להיות הרבה יותר בעייתי מבחינה נפשית).

   ובסופו של דבר, השאלה היא אכן מה בלתי-נסבל בעיניך. בעיני, למשל, בלתי-נסבל הוא לחתוך בבשר-בני, אם אני משוכנע, כפי שאני אכן משוכנע, שמותר לא לחתוך ושעדיף לא לחתוך - גם, ובעיקר, מנקודת המוצא הרוחנית הדתית (שהיא כמדומה הנקודה המכרעת כשמדובר במעשה שמוצאו רוחני-דתי).

הסיבה השלישית במעלה קשורה, כמובן, להנחה הנפוצה ש"ברית מילה זה טוב מבחינה רפואית". שזה מונע זיהומים ודלקות וכו' וכו'. אני לא בא להתווכח בעניין זה. אני לא יודע. אומר רק שקיימות גם אסכולות רפואיות אחרות בעניין זה. העובדה היא שהאקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים יצאה בשעתו בחריפות נגד נוהג החיתוך.   ואגב,  לבד מישראל, ארה"ב היא היחידה בין ארצות המערב בה נהוג לבצע את הסרת העורלה  ברוב התינוקות. בדרך כלל, ביום השני (!) להיוולדם. מיסכנים. בקנדה, גרמניה המערבית ובריטניה, לעומת זאת,  ניתוח המילה נדיר, ובסקנדינביה הוא כמעט בלתי-ידוע. כמובן, אינני מנסה לקבוע או להציע הלכות רפואיות או חברתיות בעניין זה. אני רק מנסה להביא את תמונת המצב האובייקטיבית והשלמה. 

   הסיבה הרביעית להשתמרותו של מנהג החיתוך קשורה, כמובן, בפחד הנפשי, במחשבת-הנפש האפלה, כי מי שיש לו "זין אחר" הוא בהכרח "אדם אחר". ממילא מתקשה כל אב להסתגל למחשבה שבנו יהיה "משהו אחר" ממנו, משום שיהיה לו איבר אחר.

   הסיבה החמישית במעלה להשתמרותו של נוהג-החיתוך קשורה מסתמא לרגש האשמה, הבושה וכו' וכו' בכל הנוגע ל"אותו איבר" (פרוייד כבר אמרנו?). כלומר, להתנגד לחיתוך פירושו "להעלות את הזין על המפה", וזה בדיוק מה שרוב בני האדם מהססים לעשות.

   הסיבה השישית קשורה בהנחה הלאומית, לפיה "זה מה שעושה אותנו יהודים". ובכן, יש להזכיר בעניין זה שתי עובדות: א) גם המוסלמים נימולים, למרות שהם מקיימים את נוהג החיתוך בגיל שלוש-עשרה שנה. כלומר, אין ייחוד יהודי בעניין זה, ואין הבדל מבחינה זו בין הבוגר היהודי לבוגר המוסלמי. ב) בשנים האחרונות (מדובר על שנת 1982 והשנים הקודמות לה) הפך חיתוך זה לנפוץ במיוחד  בארה"ב, למשל , שם עובר אותו באופן אוטומטי כל תינוק, אלא אם כן הוריו הצהירו בפירוש על התנגדותם לחיתוך זה. כלומר, הטענה בדבר "הייחוד היהודי" בעניין זה אינה עומדת בפני עובדות-היסוד של ימינו. בוודאי לא במזרח התיכון.

רעבים וצמאים למילים 

חשוב לי לומר, מכל מקום, כי בעיני עצמי אינני קורא להפר (ונכון, מי אני שאקרא להפר או לא להפר?) את מיצוות התורה, כל מה שאני אומר הוא שאפשר לקיים את המצוות ברמת הלב והרוח. וכך, את ברית המילה אפשר לקיים באמצעות חיתוך ואפשר לקיים באמצעות מילים, ומי שאיננו חושב שאפשר לקיימה באמצעות המילים, שיקיימה באמצעות חיתוך. כי חשוב בכל מיקרה  לקיים את המצוות כך או אחרת ("סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם", אמר קהלת*).

מה שברור מבחינה דתית הוא שרק בידינו, בידי העבריים, המקור המוחלט, האור המוחלט: התורה בעצמה, בעברית. אנחנו יכולים לפרש "למול" במשמעות שאני מציע, כי אנחנו עבריים, ורק אנחנו מכירים את הקשר בין המילה "מילה" במשמעות הסרת העורלה לבין המילה "מילה" במשמעות דיבור.

   לכן נאמר בתלמוד כי לא היתה שעה קשה לישראל כשעה שבה תורגמה התורה. לכן, צריך לחזור לעברית ,כי רק בתנ"ך בעברית מונח המפתח שיכול לשחרר את מאמיני התנ"ך לעמיהם ולשונותיהם (כל מאמיני ישו ומאמיני מוחמד, שקיבלו שניהם את התנ"ך כדיברי אלוהים חיים, בלי לדעת מה באמת כתוב בתנ"ך העברי) מן השגגות האפלות שנלכדו בהן כשקראו את המילים המתורגמות כפשוטן התרגומי. זו, אגב, הסיבה העמוקה ביותר לכך שישראל מעוררת ריתוק עצום כל-כך בעולם. בגלל התנ"ך, בגלל ההבטחה כי "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ולא יכולה לצאת תורה (כלומר, פירוש לתורה) ממקום אחר, כי כדי לפרש את התורה, צריך לקרוא את התורה, בעברית. אבל בינתיים, כמו שהיתה בוודאי מעירה בנקודה זו, בחומרה ובספקנות, האמא היהודייה "לפני שאתם משחררים את העולם, שחררו את עצמכם", וקודם כל מן הסכין ומן החרב, ואולי גם מן הסכין והמוהל  על בשר בננו הרך. כי לא לסכין אנחנו צריכים, למילים אנחנו צריכים, למילים הנכונות, מילות אלוהים, וזה מה שכתוב: "הנה ימים באים נאום אדוני יהוה והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא - צמא למים כי אם לשמוע את דברי יהוה" (עמוס, ח', י"א). כן, "השלחתי" עם חי"ת, אגב, למי שתוהה. מלשון שליחה ושליחות.

על כל פנים, לצאת משלב-הסכין, אפשר רק כשעוברים לשלב המילים, כי רק אנשים שאין להם מילים, משתמשים בסכין. והברירה היא, כאמור, בין סכין לבין מילים, ולא רק בהקשר לברית המילה (גם הסכין המונפת בין עמים מונפת - קודם כל ובראש בראשונה - בגלל מילים שנקראו כפשוטן, בדרך פשטנית מדי, נוקשה מדי, מטומטמת מדי, לא יהודית וגמישה דיה). לכן, העיקרון השולט של לשון השירה (כלשון טעונה משמעות וכו') הוא עיקרון חיוני לסיכוי העתיד שלנו, ודויד אבידן כתב: "לשון השירה היא לשון העתיד".

   אבל כמובן כדי להיות צמא לדבר אלוהים, צריך קודם כל להאמין באלוהים, ובין אלוהים ובין רוב הישראלים ניצבים קודם כל הדתיים והרבנים. מרוב רבנים ודתיים, לא רואים את אלוהים. ולכן חלק גדול מן הישראלים מגדיר את עצמו כ"לא-מאמין" .  לכן , כדי שלא יסתירו את אלוהים, צריך להזיז חלק מן הרבנים הצידה (איך אמר הרצל? להשאיר את אנשי הצבא בקסרקטינים ואת אנשי הדת בבתי-הכנסת).

 (שירים)

אלוהים הוא רב חסד

אֱלֹהִים הוּא רַב חֶסֶד

עִם אֱלֹהִים הַכֹּל מֻתָּר

עִם הָאָדָם דָּבָר לֹא

אוֹ הַרְבֵּה פָּחוֹת

לָכֵן שְׁמֹר עַל מִצְווֹת הָאָדָם

וּפְחַד רַק מֵאלֹהִים

אוֹ שְׁמֹר עַל מִצְווֹת אֱלֹהִים

וּפְחַד מֵאָדָם

מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים

הוּא בִּבְרִית חֲדָשָׁה

הוּא לֹא צָרִיךְ לִשְׁמֹר שׁוּם מִצְוָה

חוּץ מִמִּצְוַת וְאָהַבְתָּ

אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ

בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נָפְשְׁךָ

וּבְכָל מְאֹדֶךָ

אֲבָל תַּגִּידוּ

מָה עַל

הַמִּצְווֹת שֶׁכָּתַב

אֱלֹהִים בְּפִי

נְבִיאָיו?

אוֹתָן יֵשׁ לִשְׁמֹר

בְּלִבֵּנוּ לְזָכְרָן

וּלְשָׁמְרָן

("נָתַתִּי אֶת

תּוֹרָתִּי בְּקִרְבָּם

וְעַל לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָה")

וּקְרִיאָה בְּמִצְוָה

אוֹ זְכִירָתָהּ

כָּמוֹהָ כְּקִיּוּמָהּ

כָּאָמוּר בְּמַסֶּכֶת "זְבָחִים":

כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת אָשָׁם

כְּאִלּוּ הִקְרִיב אָשָׁם

כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת חַטָּאת

כְּאִלּוּ הִקְרִיב חַטָּאת

אבל העברית

אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

עַל

שָׂפוֹת אֲחֵרוֹת

אֲבָל הָעִבְרִית

הִיא שָׂפָה אֱלֹהִית

עֵבֶר

הָעִבְרִי עוֹבֵר מֵעֵבֶר לַמִּצְווֹת

הוּא עוֹבֵר עַל הַמִּצְווֹת

אֲשֵר עַל כֵּן הוּא עִבְרִי