שני משוררים גדולים נפגשים השנה בתאריכי הולדתם ומותם: שלושים שנה למות אורי צבי גרינברג ומאה שנה להולדתה של לאה גולדברג. הוא חי את האומה והשאיר לנו צוואה רוחנית ופוליטית שמהדהדת עד היום. היא חיה את עצמה ונפשה ושירי האהבה (ובעיקר המחסור באהבה)  הם עיקר שירתה. אותה מזמרים וקוראים לילדים, אותו מכבדים, אבל לא ממש קוראים. אין שונים מהם, ובכל זאת, יש ביניהם מכנה משותף ציוני ורחב. שניהם שייכים לזמן האבוד ההוא שבו לא היה חשוב מן השירה בחיינו, ושניהם ידעו עברית מצויין עוד בגולה במזרח אירופה (כי ידעו אז ללמד עברית). הוא התחתן עם אשתו הראשונה של אחד המעריצים הכי גדולים של שירתו , מרדכי שליו (אבא של צרויה שליו). היא התאהבה במשורר אברהם בן יצחק, בלי שהיה מגע ביניהם

אמנם אינני מכיר בארץ צומת רחובות בשם גרינברג-גולדברג, על שם אורי צבי גרינברג  ועל שם לאה גולדברג, אבל הרי זה בהחלט לא מן הנמנע שיש צומת כזו (סליחה, כזה). הרי על שם שני המשוררים הגדולים האלה כבר קרויים פה ושם רחובות בארץ, ואני עצמי מכיר שכונות ברחבי הארץ (בגן יבנה, למשל) שרחובותיהן  קרויים על שם משוררים , וממילא ייתכן שצומת כזה יתקיים בעתיד, אם איננו מתקיים כבר עכשיו. אבל אני מדבר כמובן על הצומת הרוחני והמשוררי, שבו נפגשים שני המשוררים, והוא קודם כל צומת השנה הזאת, 2011, שבה מלאו מאה שנה להולדתה של לאה גולדברג ושלושים  שנה למותו של אורי צבי גרינברג.  מה משמעותם בחיינו היום? מה משמעות השירה שכתבו?  איך מקרין זמן המשוררים ההוא על הזמן שלנו? מה אומרת לנו השנה הזאת על השנים ההן שבהן פעלו? ומה מצב השירה בכלל והקוראים  בכלל ביחס לשני המשוררים האלה? האם ייתכנו אצ"ג וגולדברג בימינו, ומה נשאר מהם היום, מעבר לשטר הכסף שעליו עתיד להתנוסס , כפי שבישר לנו נגיד בנק ישראל, דיוקנה של לאה גולדברג (אבל לא דיוקנו של אורי צבי גרינברג)?

לא נתפתה לומר שהם ייצגו שני הפכים מוחלטים, שהרי בכל זאת יש כמה מכנים משותפים בין שני המשוררים הגדולים האלה. שניהם היו משוררים עבריים ציוניים, שנולדו במזרח אירופה וידעו עברית מצויין עוד לפני שעלו לארץ (איפה, איפה החינוך העברי הנפלא ההוא של גליציה וליטא של ראשית המאה העשרים?). שניהם היו מרכזיים בהוויית השירה של זמנם, ושניהם נותרו משמעותיים, כל אחד על פי דרכו, גם בימינו. ובכל זאת, למרות המכנה המשותף הרחב, הם היו שונים מאוד זה מזה, כמעט הפכים גמורים, ודי לזכור משפט אחד שאמר אורי צבי גרינברג - "למשורר עברי בימינו אסור לכתוב סונטות", וכך הסביר בין השאר את רוחב שורותיו הפרוזאי הלוהט ברוב שיריו, כי איך אפשר לכתוב סונטות לאחר הטרגדיות של העם היהודי במאה העשרים -    מול הווייתה השירית של לאה גולברג שהירבתה לכתוב סונטות -  כדי להבין חלק מן ההבדל ביניהם.

ואפשר למנות כמובן המוני הבדלים נוספים: הוא היה גבר-גבר, אדום שיער, לוהב, אקסטרוואגנטי, לוחמני. חייל קרבי בשוחות מלחמת העולם הראשונה, שאת שם ספרו "אימה גדולה וירח" לקח משדות הקטל הנוראים ההם, כשירח גדול האיר על ערימת הגופות.  היא היתה אשה - קודם כל, אשה - מופנמת, דיכאונית לא מעט, שונאת מלחמה. הוא חי את חיי האומה עד תום, עד קצה הנפש. ולא היה אירוע מרכזי בחיינו שלא התגלגל אצלו לשיר, ואילו  היא היתה נתונה בעיקר רוב ימיה לייסורי אהבתה או בדידותה ולמחסור העמוק באהבה. וכמעט אין זכר ישיר בשיריה להוויית האומה. הוא האמין באלוהים באופן מוחלט,  הזדהה עם הנביאים ולא היה חשוב בעיניו מכתבי הקודש.  היא קראה לאלוהים להתנצל על הרעה שעשה לאדם ("ירד למטה לנשק רגלי אדם/ולבקש את סליחתו") , והידהודי התנ"ך (שמשון הגיבור, אסתר המלכה) מעטים מאוד בשיריה. אנטיגונה דיברה אליה יותר. הוא היה בימין העמוק. היא היתה בשמאל המתון. הוא היה נשוי ואב לחמישה ילדים. היא היתה ערירית כל חייה. ובכל זאת, היא כתבה שירי ילדים מקסימים. הוא כתב קצת טקסטים לילדים, ששום ילד לא יכול להבין. הוא הוכתר  כ"גדול השירה העברית החדשה" (על ידי דן מירון, למשל, שטעה) , ואילו היא זולזלה על ידי אותו דן מירון (ששוב טעה קשות בעניינה). גם זך זילזל בה. אבל ברור מי אפקטיבי יותר בחיינו היום,  וזה לא המשורר החי. וכן,  הוא, אורי צבי גרינברג,  נולד 15 שנה לפניה (ב-1986) ומת עשר שנים אחריה, בן 85.  היא לעומת זאת היתה בת 59 שנה במותה.  מעט ורעים היו ימי שני חייה (1911-1970), גם אם חייתה עדיין מעבר למה שחיו המשוררות האחרות הגדולות שלנו (רחל ויונה וולך מתו שתיהן בנות 41). ועוד משהו: את אורי צבי גרינברג ואת  משפחתו היכרתי היטב למדי בנעורי,כששירתו הילכה עלי קסם גדול.  את לאה גולדברג לא היכרתי בכלל. ולא ראיתי אותה מימי מקרוב, גם אם הייתי מאוהב תקופה מסויימת בשיריה (בעיקר ב"אהבתה של תרזה די מון"). ועדיין שניהם משוררים מרכזיים בחיי הקריאה שלי ובחיי הנפש שלי גם היום, ובעצם מאז ועד היום. ואגב, החרוז האשכנזי "גרינברג-גולדברג" איננו מיקרי. ובניגוד לתביעתו של סילבן שלום, לייצוג עדתי יותר מאוזן בשטרות הכסף שלנו, מה לעשות שכל המשוררים המייסדים שלנו באו ממזרח אירופה?  האחד היה גרינ-ברג (הר ירוק) והאחת היתה גולד-ברג(הר זהב). ולשניהם היה מגע מפותח עם הירוק של הטבע ועם זהב המסורת. העברית והעולמית.

עוד מעט אחזור לכל אחד משניהם ולשיריהם ולסיפור האישי שלי עם שירתם, אבל תחילה אגיד משהו, חייבים להגיד משהו, על עצם מעמד השירה בימינו ועל עצם העובדה שאני מדבר וכותב על שני משוררים, שאם יש להם קיום פעיל בימינו, מעבר לאילוצי תכנית הלימודים בספרות בבתי הספר , הרי הוא איננו מתקיים בדרך כלל בספרי השירה שלהם עצמם, אלא מחוץ להם: לאה גולדברג בשיריה המולחנים ובספרי הילדים שלה, ואורי צבי גרינברג בקצת הקשרים פוליטיים שבהם הוא מוזכר מפעם לפעם. לעומת זאת, קוראים ממשיים, ובוודאי קוראים צעירים של שירתם הכתובה, הם מעטים מאוד בעצם, להוציא סטודנטים לספרות , ששירתם היא חומר הלימוד שלהם.  מה זה אומר עלינו? מה זה אומר עליהם? מה זה אומר על מעמד השירה?

כי צריך להבין את העיקר: בזמן השירה הלוהט שבו כתבו שניהם , היתה השירה מדורת השבט האינטלקטואלית של הציבור, סייסמוגרף הנפש הכי רגיש והכי משמעותי. ואגב, המוספים הספרותיים אז היו הרבה יותר נרחבים ממוספי הספורט. תארו לכם. היום זה ממש להיפך. כשביאליק הגיע לארץ, הוא התקבל בלהט גדול כאחד ממנהיגי האומה. כשאלתרמן הוציא את "כוכבים בחוץ", הוא חישמל את האוויר. לא היתה טלוויזיה, לא היה אינטרנט. לא היה קולנוע ישראלי. הבידור עוד לא נחשב כמשהו המאיים על מעמדה של הספרות. והשירה היתה לב ליבו של השיח הספרותי. היא היתה הכי יוקרתית. הכי כזאת שנושאים אליה עיניים. איך אמר בודליר: "המשוררים הם מלכי העולם". מי היה אז בפיסגת התרבות הרוסית אם לא מאיקובסקי וייסנין? מי מלך בתרבות האנגלו-אמריקאית  אם לא אליוט ועזרא פאונד? ומי כתב שירה אנטי-נאצית אפקטיבית ביותר אם לא ברטולט ברכט, שגלה מגרמניה?

קטע קצר מדברים שכתב חתן פרס נובל גבריאל גרסיה  מארקס באוטוביוגרפיה שלו על מעמד השירה אז, יכול להמחיש את התמונה הפנימית של התקופה ההיא, גם אם ההקשר במקרה זה הוא קולומביה, ארץ מולדתו:"קשה לתאר עד כמה חיינו אז בצילה של השירה. זאת היתה היסחפות מוחלטת. אופן קיום שונה, כדור אש שהיה מצוי בכל, בכוחות עצמו- - - לא רק האמנו בשירה ונהרגנו עליה, אלא ידענו בלי ספק - כפי שכתב המשורר לואיס קרדוסה אי ארגון - ש'השירה היא ההוכחה המוצקה היחידה לקיומו של האדם'. העולם היה שייך למשוררים. חידושיהם היו חשובים לבני דורי יותר מאשר החדשות הפוליטיות- - - " (מתוך "לחיות כדי לספר" של גבריאל גרסייה מארקס, תרגום טל ניצן, הספריה לעם/עם עובד). הבנתם? לא הבנתם. מי שלא חי את התקופה השירית ההיא , לא יוכל להבין.

אורי צבי גרינברג סבר תמיד שהשירה היא השארת הנפש. אבל מה נשאר מכל שירתו, שכמעט איננה נקראת היום? עוד ננסה לומר שדווקא משהו מהותי מאוד נשאר מתוכה. לאה גולדברג לעומת זאת חשבה ששירה היא סוג של תופעת טבע, ובתשובה לשאלה "לשם מה נכתבים שירים ליריים במאה העשרים ?", כתבה את השאלה הרטורית המפורסמת בשירה "תשובה": "ומה לעשות  בסוסים במאה העשרים?/ ובאיילות?/ ובאבנים הגדולות/ שבהרי ירושלים?". משמע, שירה היא חלק מהטבע, גם אם אין מה לעשות בה. ואגב, המפתח להשבת השירה הגדולה של אורי צבי גרינברג ולאה גולדברג לחיינו הוא קודם כל בהבדלה בין הטוב והרע שבהם (כי שניהם כתבו גם שירה מצויינת וגם שירה גרועה) ומתן הטוב המזוקק של שניהם באוספים קצרים והכרחיים שיילמדו בבתי הספר ויופצו  בכל דרך אחרת. בכלל, השירה העברית החדשה משוועת לתנ"ך משלה. תנ"ך השירה העברית  החדשה, הכולל רק את השירים הנפלאים ביותר.  אלפי השירים של אורי צבי גרינברג מעיבים על העשרות המעטות  שיכולים להמשיך ולהדהד בחיינו הספרותיים. ומבחינה זו אלפי שירים ועשרות אלפי שורות הם הרבה פחות מעשרים שירים,נניח,  שאותם נוכל להוליך אל עבר הנצח. כך לאה גולדברג: מאות השירים הליטראטיים שכתבה מעיבים על העשרות הנפלאים באמת (שחלקם הולחן להפליא וכבר קנה את מקומו בנצח). זה אגב יתרונה הגדול של השירה על הפרוזה. מי יקרא עוד מאה שנה את הרומנים הגדולים של תקופתנו? אין אף רומן עברי אחד ששרד את מאה השנים האחרונות. אבל את ביאליק ורחל עוד קוראים ושומעים. כי כן, את השירים , הקצרים הרבה יותר מטבעם,  אפשר להוליך דרך הדורות, מה שאין כן את הפרוזה, ממש כפי שאתי אנקרי וברי סחרוף הוליכו ממש לתוך ימינו אלה את יהודה הלוי ואת אבן גבירול שכתבו לפני אלף שנה בספרד.     

גדולת אצ"ג : הרבה מעבר לשירים

את אורי צבי גרינברג היכרתי אישית כשהייתי בן 16 או 17 בערך. זה התחיל, אני זוכר, בשיר ענקי שפירסם ב"הארץ". כידוע, במשך שנים, נהג "הארץ" לפרסם בחגים את שיריו ארוכי השורות של אצ"ג על פני עמודים שלמים. תארו לכם עמוד וחצי , למשל, של "הארץ" במתכונתו הגדולה שכולו שירה של אצ"ג.  ואז קראתי את שורות הפתיחה הבאות (החרוזות, לעומת רוב השיר הענקי ההוא הכתוב בפרוזה שירית)  מתוך חטיבת השירים הקרויה "מסכת המתכונת והדמות/ לסעיף סלע עיטם", שהממו אותי ביופיין. תרשו לי לצטט מן הזיכרון:

שִׂימוּ לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה:  לֶשֶׁם ,שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה

אֲשֶׁר אוֹרָהּ שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר הַחוּץ שֶׁל הַחַמָּה

וַאֲשֶׁר נוֹטֶה לַעֲרֹב וְהִיא דַּמְדָמִית בְּרִדְתָּהּ

בְּפִרְכּוּס כְּנָפַיִם מַטָּה אֶל עַפְרוֹתֶיהָ הַחֲשֵׁכִים

וְטַל לֵילִי אֵינוֹ יוֹרֵד עָלֶיהָ, כִּי בָּא מִמֶּנָּה

כגיזת הַצֶּמֶר הִיא בְּדִּמְעָה, כִּי בְּדֶמַע אֶרְאֵנָה:

אֵי בִּמְבוֹא יערותיה בָּא נָמֵר עֲדֵי כְּלוֹת  זַעַם

שֶׁנָּשַׁך עַצְמוֹ לָמוּת

הוּא מַתְכֹּנֶת לָהּ וּדְמוּת.

כעבור שנים גיליתי כי אורי צבי גרינברג עשה כאן שימוש בפיוט תפילה ידוע, והשורות "שימו לב אל הנשמה: לשם, שבו ואחלמה/ אשר אורה שבעתיים כאור החוץ של החמה" (שאומרות לנו בעצם שהנשמה שלנו זוהרת יותר וקורנת יותר מכל שמש, ואיכותה היא איכות אבני הקודש של הכהן הגדול בבית המקדש: לשם, שבו ואחלמה) כלל אינן שלו. אבל ההמשך כמובן לגמרי גרינברגי: על הנמר שנושך עצמו למות, מתאבד על האמת שלו.

באתי אליו לשיכון הווילות ברמת גן (שיכון ותיקים שבו התגורר, לאחר שקיבל מגרש מעיריית רמת גן) מאוהב בשירתו הגדולה. זה היה בית גן צנוע ופשוט ברחוב המרגנית בשיכון ותיקים, שם גר עם אשתו עליזה, משוררת גם היא  (ואשה יפה עד היום, אם לשפוט על פי הפעם האחרונה שראיתי אותה). אני מקווה שתסלח לי אם אזכיר כאן את סיפור אהבתה שהתפרסם ממילא לאורי צבי גרינברג. היא היתה נשואה לחוקר הספרות מרדכי שליו (כן, כן, אביה של הסופרת הלוהטת צרויה שליו), שהעריץ את שיריו של אצ"ג. והנה, מן המיפגש המשולש בין מרדכי שליו ואשתו עליזה לבין אצ"ג התפתח סיפור אהבה בין אצ"ג לעליזה, אשתו של מרדכי שליו, שהתגרשה מבעלה והתחתנה עם אורי צבי גרינברג. מי אמר שהיה משעמם פעם?

היכרתי את אורי צבי גרינברג  ב-1965 בערך. ברוב הבתים לא היה אז טלפון.  אתם יודעים. ויום אחד פשוט התדפקתי על דלתם (זה מה שהיה נהוג אז אם רצית לבוא למישהו, והיה בזה יתרון מהותי), נער מעריץ. הם קיבלו אותי יפה מאוד. הייתי אז, בגיל 17, מבקר ספרות ב"למרחב" וב"ידיעות אחרונות",ולאורי צבי גרינברג היה בהחלט מה לומר לי. הוא היה איש לא גבוה, ג'ינג'י, מחוספס , רזה וכפוף מעט במראהו, ששיעשע אותי במנהגים הפשוטים שנהג. אני זוכר אותו מתעצבן למשל שוב ושוב על רעשי דלת ההזזה בין הסלון למרפסת הגן, שכל פעם שנפתחה השמיעה את הקול שמשמיעה דלת הזזה, וזה פחות או יותר שיגע אותו כל פעם מחדש.  אני זוכר שיר נעורים שציטט לי בעל פה (שאחר כך מצאתי אותו בכרך שיריו המוקדמים, שערך דן מירון ): שיר בעל עוצמה גדולה באמת שכתב בעודו נער, ויש בו שמץ של נבואת שואה ("מן הגן זורמת  אַמַּת דם"):

שְׂעִירֵי שְׁחוֹר בלילה בצרו פרחים.

סחפם סער פרא אל הים.

ידעתי זאת. אני בחלום חזיתי:

מן הגן זורמת אֲמַת דם...

ואני השכמתי קום בִּזְהַב השחר,

ולא ידע איש זולתי סוד הפז,

ותהי הארץ שטופת זהב כולה -

והקיץ גז...

מן הפגישות איתו שנמשכו במהלך השנים, אני זוכר תפזורת של תמונות ומשפטים, כשהלהט העיקרי שלו היה ללא ספק להט פוליטי. על שירה כמעט לא דיבר. על פוליטיקה כן. כל הזמן. על רפיסות המנהיגים. על הפקרת הר הבית לערבים. על המנהיגות שאיננה מבינה מה עומד לפניה ואיננה מבינה את עוצמת ישראל. ועוד דיבר למשל על דנטה (אותו הכיר כנראה מתרגומי ז'בוטינסקי): "קשה לי להגיד את זה על משורר גוי, אבל דנטה היה משורר אלוהי", אמר. ועוד דיבר למשל על הנסיעות לחלל שהתרבו אז , ולעג לתקווה למצוא חיים מחוץ לכדור הארץ: "לא ימצאו שום דבר", קבע. מי שמבין את המעשה האלוהי בכדור הארץ שלנו שנבחר מכל הכוכבים , מבין שאין סיכוי למצוא משהו אחר בעולם אחר. אז מה אם הכוכב שלנו הוא צדדי וקטן, גם אנחנו, עם ישראל, עם קטן שנבחר מכל העמים. דווקא הוא ולא אחר. לאורי צבי גרינברג לא היה ספק בכך. ולאלתרמן, שחתם אז על כרוז ארץ ישראל השלמה, קרא אורי צבי גרינברג באהבה גדולה:"הזמיר". אני זוכר גם דיבור חשוב  של אשתו, עליזה טור מלכא, שהסבירה לי כמה לימודי התנ"ך האוניברסיטאיים מקולקלים, והזכירה בין השאר את פרופ' טור סיני, שחשב שהפסוק "מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִיחַ" מתוך ספר איוב הוא פסוק שגוי ("כי הרי אין למים ריח" הסביר טור סיני, והציע להחליף רי"ש בדל"ת ולקרוא "מדיח", מלשון הדחת מים. כלומר, השפרצת מים, על פי מקור ערבי כלשהו), ועליזה טור מלכא יצאה מהאולם, כי לא יכלה לסבול יותר :"מה, הוא לא מבין שיש למים ריח?".  כמה שנאה, ובצדק מוחלט, את האקאדמיזציה של התנ"ך באוניברסיטאות.

בסופו של דבר אם לצטט את עיקר הבשורה של אורי צבי גרינברג, זו היתה ההבנה העמוקה שניסה להנחיל שאין כמונו עם נבחר לאלוהים, שאין כמו העברית ואין כמו ארץ ישראל ואין כמו ירושלים ("כל העולם לא כדאי לנו באין כבוד מקדש ירושלים") ואין מבלעדי אלוהים ("מעטים מאוד מאמיניך", כתב באחד משיריו, ואצ"ג היה ללא ספק אחד מהם). הוא גם רצה שננהג באומץ גדול מול העולם, שנספח, שנתנחל, שלא נסגיר את הר הבית לידי הוואקף הערבי, שלא נפחד משום דבר. לי,כמבקר, הציע הצעה אחת שקיבלתי מאז ועד היום: לא לדבר בלשון כללית, אלא לנקוב בשמות. אם אני אומר שמשקרים אצלנו, להגיד בדיוק מי משקר. אם אני אומר שמזייפים, להגיד  מי מזייף. שמות, שמות ,שמות. קיבלתי בשלמות את העצה המצויינת הזאת.

אמריקה זה כאן

כששאלו פעם את ברי סחרוף (לפני כשנה, בראיון בגלי צה"ל ) למה בחר להלחין את שירי אבן גבירול, הוא ענה:"פעם כשהייתי צעיר, חשבתי שאמריקה זה באמריקה. עברו שנים עד שהבנתי שאמריקה זה כאן" כלומר, אם תרשו לי לתרגם לעברית: אין גדול יותר מן התרבות העברית לדורותיה. כאן, בתולדותינו, בשורשינו התרבותיים, בכתבי הקודש שלנו, מונחת  הגדולה שאין כמוה בעולם (אתם הבנתם את זה , כל הזמרים הישראליים האנגלו-אמריקיים שקמו לנו פתאום ושרים באנגלית?). 

אורי צבי גרינברג הבין את זה הרבה לפני ברי סחרוף, וכאן בעצם מונחת עיקר גדולתו. בשיר שהוא אחד החשובים והיפים בשיריו, "שיר העוּגָבָר" (גם הוא שיר מחורז, בניגוד לרוב שיריו, שהמילה "עוגבר", עוגב-גבר, היא ליבו) , המופיע בספר "רחובות הנהר", מתאר אורי צבי גרינברג את כל המהלך הנפשי והרוחני שעבר, החל מהתמכרות צעירה לאירופה, לאירופאיות, ל"שדרות תפוחים בלבלוב האביב" (מה שקרוי "יפהפיותו של יפת"), דרך צימאון לא מוגדר לאיזושהי גדולה ("וים ברהבו לי אומר: /לך בגדולות. הסר פה מגג תבן נמוך" - כלומר, קריאה פנימית בהשראת הים הגדול לפרוץ את התקרות הנמוכות הכפריות של בתינו אל עבר איזשהו גודל ושמיימיות), ועד להבנת ייעודו המרכזי כמשורר עברי, "באוהלו של שם".  זה מתחיל בהבנת מידרג הסולם האלוהי בעולם הזה. מה גבוה ממה: הציפור גבוהה מהיער, אבל מעל לציפור מונחים השמים והזוהר השמימי שלהם, וגבוה מעל גבוה מעליהם הם הגעגועים שלנו (בלשון אצ"ג: הכוסף, הכיסופים, שהם הגעגועים הרוחניים). אלה מגיעים למקומות הכי גבוהים. אין גבוה, אין רחוק, אין עמוק מהגעגועים הרוחניים שלנו:

הבט אל היער ולמעלה ממנו - העוף:

ולמעלה ממנו - עיגול הנגוהות, וממעל

לנוגה - הַכּוֹסֶף עולה, רק הַכּוֹסֶף עולה:

רק הַכּוֹסֶף יכול ומגיע לשם אין-בלתו.

ולאן מכוונים הגעגועים  הרוחניים שלנו? הם מכוונים לאלוהים ולבית המקדש בירושלים (ובעיני,  לא למשמעות  המאוסה של הקרבת קורבנות וכו', אלא למשמעות של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כלומר, בתוך לבבם). אורי צבי גרינברג מגלה את ייעודו, וייעודו הוא לנגן על העוגב הקדמון של בית המקדש את געגועי הנפש הניצחיים שלנו לאלוהים ולציון. כלומר, בעצם להעמיד במרכז חיינו את אלוהים וציון והתנ"ך והעברית וכל העניין כולו:

העוגב הקדמון של מקדש אלוהיך בהר,

הוא הכלי לניגון זה הכוסף, היה עוגבר:

אתה ועוגב המקדש - כגיבור ושלטו.

ואמרתי : אמן, כי אכן לי נודע הדבר.

מה חסרתי עד כה בניגון הכלים:

בנם של אבלי ציון אין בלתם-אבלים

בנם של קדושי אלוהים אין בלתו באלים:

שני מיני אדם בעולם: נימולים - ערלים.

הֱיֵה עוגבר, הנופים אפלים

בניגון כלות נפש לפאתי שחרית תַּגִּיהֵם! 

את ההבדלה הגזענית לכאורה בין "נימולים" "ערלים" אין להבין כפשוטה(שהרי גם הערבים נימולים, ואין מי ששנא את הערבים יותר ממנו:"זאבי ערב בציון" הוא קרא להם). הנימול כאן הוא האדם הרוחני

היהודי בניגוד לכל שאר העולם הערל. נימולות במובן זה היא הרוחניות שהוארה מבפנים ׁ(והיא  בהחלט לא שייכת רק ליהודים חס וחלילה) :"הנופים אפלים. בניגון כלות נפש לפאתי שחרית תגיהם". להגיה (כלומר, להאיר, לשפוך נוגה) על  הנופים האפלים ולהגיה אותם באור העברי, הציוני, היהודי, האלוהי, להזכיר לעצמנו שאנחנו העם הנבחר (כן, כן, מה לעשות)  - זהו עיקר ייעודו כמשורר. ובמקביל, לתקוף את השמאל, את בעלי השכל הקטן והמחשבה הקטנה, המוגבלת, המפוחדת :"השכל ההוא הקטן כאפרוח רופס הוא". תמיד משעשע לקרוא את השמצותיו על השמאל:

אין זאת כי אפשר לשנות מהלך הירדן

אך אין לְיַשֵּׁר את המוח אשר התעקם

אפשר לעשות הר למישור , וּבִצָּה לשדה לחם

אך אין לרפא סוציאליסט יהודי מתחכם

כשפרצה מלחמת ששת הימים וחזרנו לשטחי ארץ ישראל שהיו כבושים (כן, פעם כינינו ככבושה את ירושלים שהיתה בידי חוסיין. את הכותל הכבוש. את הר הבית הכבוש. היום זה להיפך), אי אפשר היה שלא להיזכר באורי צבי גרינברג שניגן את הגעגועים האלה בחיינו הרבה קודם. למעשה, מלחמת ששת הימים היתה המלחמה שהוא ניבא, שהוא רצה, שהוא ניסה לקרב: "אני רואה את סיעת אווירוני מעל הר הבית", כתב בחזון, שנים לפני מלחמת ששת הימים.  ואין דבר שהוא שנא יותר מן המנהיגים הקוראים להבלגה מול הרצח הערבי (במקרה זה פרעות שהתרחשו אז בתל-אביב) כפי שכתב למשל ב"ספר הקטרוג והאמונה":

והנה בא לביתי הבכיין הנמהר

ויגד: בשולי תל אביב הרוגים.

ובתים בוערים... היישוב במיצר - - -

אמרתי: אמן, אכן קם הדבר

שניבאתי עליו בשירת הימים

שנבחתי עליו בין דמים לדמים.

אין נוחם בפי. הרועים המרמים

עודם עלי כס - ולרגלם הדמים.

"הרועים המרמים" הם מנהיגינו כמובן. אלה שרוצים לנהוג ב"תבונה" ב"הבלגה", ואצ"ג מסתכל נדהם וכאוב ב"בחורי תל אביב"  שאתמול נשאו את אלונקות הרוגינו מן הפרעות הערביות  והיום הם מלקקים גלידה ("שנהרג - ייקבר, והנשאר - הרי חי!", כפי שכתב באירוניה מרה):

תמול רגמו ערביאים את אַחַי ודקרום.

תמול כיתשו ערביאים פני אחי, כְּבֵית בַּד

והיום נשאום בחורי תל אביב- - -

אני חתמתי עינֵי הנושאים - במבט.

ובערב ראיתי בְּאֵלֶּה עֵינַי

את אלו שנשאו הרוגים,

מחזיקות גביעי גלידה  לפיהם.

כך זה, הרהרתי, אצלנו נוּגִים!

אורי צבי גרינברג לא אכל גלידה. הוא כאב את כאב האומה עד תום. כאב באמת. התייסר באמת. 

וברור מה הוא היה אומר,למשל,  על מטחי הטילים מעזה: לתקוף, לתקוף , לתקוף. לא לחזור וללקק גלידה אחרי שילדינו נהרגים. זאת הצוואה הרוחנית שלו, שממשיכה להדהד בחיינו, הרבה מעבר לשירים עצמם בנפלאותם.

גדולת לאה גולדברג: חלום נשיקה מתאדה

אורי צבי גרינברג אהב ללכת בגדולות, שירי רוחב עצומי מידות, פורצי דף,  ייעוד ענקי. לאה גולדברג הלכה בהיסוס כואב. שירים קטנים, שלא פרצו שום מסגרת ספרותית, אבל פרצו מאוד מבחינה נפשית ואנושית.  האתגר היה לפעול על פי החוקים, לא מחוץ לחוקים. לכן כתבה בסוגות קלאסיות שירים קלאסיים, בחרוזים : סונטות, כליל סונטות, שירי אהב"ה (תבנית של שתיים עשרה שורות - "אהבה" בגימטריה). דברים כאלה. החידוש היה מונח במילים עצמן, בתוך החרוזים, בתעוזה הגדולה בתוך המילים הקטנות הבהירות.  אורי צבי גרינברג היה מיואש לפעמים, אבל בוטח לגמרי בייעודו האלוהי. לאה גולברג לא עסקה כמעט בכלל באלוהים. אורי צבי גרינברג כתב מעט מאוד שירי אהבה. אף אחד מהם , ככל שאני זוכר,  איננו מכוון לדמות ממשית וקונקרטית. לאה גולדברג, כמו כמעט כל הנשים וכמעט כל המשוררות (יונה וולך היתה לגמרי יוצאת דופן בעניין זה) , עסקה בעיקר באהבה ובשירי אהבה ובגעגועים לאהבה ("אני הלכתי אז/ כאילו מישהו אוהב אותי מאוד"). שירים שוברי לב. במבחן הקריאה כפשוטה (את מי קוראים יותר), לאה גולדברג ניצחה בינתיים. את רוב שיריה ניתן לקרוא. אורי צבי גרינברג הפסיד. את רוב שיריו, כמעט אי אפשר לקרוא. הם גדולים מדי, מעבר למידת אדם, הם בלתי מובנים בחלקם בקריאה מיידית. הם כתובים בעברית שאיכשהו נראה עליה בחלקה שתורגמה מיידיש (אצ"ג היה כידוע גם משורר יידיש בראשיתו, ובין השאר ערך שני כתבי-עת ביידיש: "אלבטרוס" ו"די וולט"). ולמרות עוצמתם הרטורית הגדולה, לא נראה שקורא צעיר כלשהו יוכל לעקוב אחרי רובם.

החידוש הגדול של לאה גולדברג היה המשכה הנועז של מסורת הווידוי וההקטנה בשירת הנשים העברית, מרחל ואילך. גם לאה גולדברג,  כמו רחל, ידעה לעמוד מול עצמה באכזריות עצמית נדירה.  כבר בספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", היא כותבת את השורה הבלתי נשכחת:

אַתְּ אִשָּׁה לֹא יָפָה, בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם.

תארו לכם כמה אומץ וחוסר זיוף וחוסר התחנחנות יש כאן : עומדת לפנינו אשה צעירה, משוררת צעירה, ומה שהיא באה לספר לנו (ובעיקר לעצמה)  זה שהיא לא יפה. מעניין אגב שאת השיר הזה היא לא כללה במבחר שיריה "מוקדם ומאוחר" , שערכה בשנות השישים. כי אתה יכול להיות אמיץ ולהיחשף בגיל 22, אבל אחר-כך כשאתה נדרש לעמוד מחדש מול עצמך, אתה מוותר. אין כוח להגיד שוב (כשאתה כבר בן 40, נניח)  שגם בגיל  22 היית לא יפה.

שירי הווידוי ושורות הצער העצמי הם עיקר תוכנו של ספר שיריה הראשון. היא מספרת בו על בדידות , צער ובכי על עצמה, ועל פחדי הערב, שבו שוב תהיה לבדה עם עצמה:

אני יודעת את פירוש המילה 'ערב'.

והיא נוסכת תוגה אל ליבי המוחרד,

כי זוהי השעה שבה דלתי נסגרת,

והיא תיפתח רק ביום המחרת

ובהמשך: "ספרי צנח, חלונותי קרים/ ולי לא טוב - - -". רק אשה אולי יכולה להטיל את עצמה ככה עלינו. כי מה נעשה עם "לי לא טוב"? והנה היא נותנת לעצמה דין וחשבון אכזרי על מי שנטש אותה לטובת בחורה צעירה יותר, יפה  יותר , כחולת עין יותר ובעיקר שמחה יותר. הנה כך היא כותבת כבר בספרה הראשון ,בשיר "האחרת",  על האשה האחרת, למענה נטש אותה האהוב:

העליבני ויילך. לו לא איכפת

אם נוגה אני ובודדה הערב.

כבר פתר ליבו: יום המחרת

שערים יפתח אל האחרת.

ראיתיה מרחפת במחול

צעירה גמישה ומנצחת

במבט עיניה הכחול

צחקה שממה זורחת

בַּמַרְאָה מולי פה רחב ומר.

על המצח קמט דק נמתח.

רק עתה אבין מדוע הוא אמר:

'לי לא טוב איתָך'.

אנחנו קוראים ואנחנו נדהמים מן המכות העצמיות הישירות. שום הנחה לעצמה. שום פינוק. שום שקר עצמי:"במראה מולי פה רחב ומר". והיא מבינה בדיוק למה הוא נטש אותה למען מישהי שמחה יותר וחתיכית יותר, גם אם אישיותה של "האחרת"  היא "שממה זורחת", לדעת גולדברג. אבל כאלה אנחנו הגברים. אוהבים את הריקניות והשמחות (והיפות).

ספרה הראשון נשאר גם היום אחד מספרי שיריה הטובים ביותר, אם לא הטוב שבהם. לישירות הגדולה הזאת הגיעה על פי רוב שוב רק בשיריה המאוחרים ביותר.  הרבה שנים לפני שפרץ הפמיניזם לחיינו היא מגלה אחווה מוחלטת לאחיותיה הנשיות המקופחות, הרמוסות, וגם אם היא משכילה פי כמה מהן, אין בדבריה אפילו טיפת התנשאות אחת. רק שותפות גורל מרה עם הזונות ועם החולות: 

יש רבות כמוני: בודדות ונוגות,

האחת כותבת שירים, השנייה מוכרת בשרה,

השלישית מרפאה ריאתה בדווס,

וכולנו שותות בצמא את הכוס המרה.

וכולנו יודעות:

בקרני בוקר סתיו הנובלות

יש חלום נשיקה מתאדה ועולה ... לא אלינו,

וכולנו פותרות

חום עולם בעיני אימהות

ותינוק אין איתנו

וכולנו פוגשות בפתחי חדרים עזובים

שיממון אפל וקר. 

איזה אביב משונה

עוברות עוד שלושים-ארבעים שנה, ולאה גולדברג עדיין באותה תנוחה נפשית, באותו צער בדיוק. עדיין בודדה, עדיין ערירית.  באחד השירים האחרונים שפירסמה בחייה, "על הנזק שבעישון", היא שוב מתארת , בשיר מקסים באירוניה העצמית שלו ובאינטונציית  הוויתור והפיכחון, מצב של בדידות כבדה, אבל הפעם היא כבר מבינה, אחרי כל השנים האלה,  שגם הבכי על עצמה בשירים לא יעזור:

בוקר גשום. לא לקום. לא לעשן, אפילו

לא להרבות בקריאה. איזה אביב משונה!

איזה אביב משונה. חושך בבוקר כאילו...

לא להרבות בקריאה. איזה אביב מתענן!

פעם היית מתאוננת. עזר לך? החיה את מתייך?

הכאב שבגוף, שבשיר, בעיתון, בשיר השירים.

סייג לחוכמה ייתכן. טוב שלמדנו בינתיים

לא להעיר שכנים. לא להטריד חברים.

בוקר גשום. לא לקום. לילה עבר בשקט.

לילה עבר. ועכשיו  - איזה אביב מתענן!

בוקר כמו לילה. זה טוב. רק הדממה חונקת.

איזה אביב כבד! אמרתי לָךְ: לא לעשן.

איזה יופי של שיר כאב. איזו מוזיקה של דיבור. איזה אביב מעונן שפורץ אלינו מן הדף.  ישר אל תוך הנפש. תקריאו את זה לעצמכם בקול, לפי המוזיקה,  ותראו איך אתם מתענגים.

אומרים שסיפור האהבה הגדול שלה (והבלתי ממומש בעליל) היה למשורר הנפלא אברהם בן יצחק (1883-1950), שפירסם בסך הכל שניים עשר שירים בחייו וזכה לתהילת עולם בשירה העברית החדשה ("אשרי הזורעים ולא יקצורו/ כי ירחיקו נדוד", כתב באחד משיריו המפורסמים, שיר בשבח המסעות ונגד הבורגנות). היא עצמה מוכנה להודות תחילה בספרה הקטן  "פגישה עם משורר", שכולו נסב על פגישותיה עם בן יצחק,  רק ב"משהו הדומה להתאהבות" : "נכונה אני להיות על ידו קטנה עד מאוד, לא רק משום שאני מתייחסת אליו אחרת, לא משום שאני אשה ויש כאן משהו הדומה להתאהבות, אבל פשוט משום שאני יודעת תמיד כי יש גדולים הרבה ממני, ונכונה להרכין ראש בפניהם". שוב הענווה הזאת. האושר שבענווה. התחושה הנהדרת (היכרתי אותה בנעורי) שיש מי שיודע יותר ממך , ואתה מתמכר לקסם הדעת שלו. אבל לשאלה אם התקיים ביניהם מגע מיני , התשובה היא לא, כפי שמיטיב לצטט המשורר אלי אליהו ברשימה יפה במיוחד שכתב על הספר ב"גלריה" ב"הארץ". בעניין זה אומרת לנו לאה גולדברג במפורש: "הוא היה אהבתי הגדולה, היחידה, שלא חלפה ולא תחלוף, היחידה שערכה היה מלא... היתה זו האהבה האמיתית שנתנה לי כל מה שאהבה ללא מגע ותשוקה יכולה לתת". אה, אז גם לא היתה תשוקה. אז למי היתה נתונה תשוקתה? היא לא תגלה. רק ב"אהבתה של תרזה די מון" היא מספרת על האצילה המבוגרת שהתאהבה במורה הצעיר של ילדיה. אנחנו יכולים להבין מתוך זה משהו.

ועוד נוגע אלי אליהו בציטוט נפלא אחר של לאה גולדברג מתוך הספר, שבו היא שונאת את חייה היוקרתיים, המסודרים כפרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית,וכמעט מקנאת באלזה לסקר שילר , המשוררת היהודיה הגרמניה הגדולה שחייתה בשנותיה האחרונות בירושלים, משוגעת ועזובה:"העניות הנוראה הזאת, הבדידות המטורפת הזאת של המשוררת הגדולה. האם לא הייתי גם אני חייבת להיות דלה, גלמודה, וכמעט מנודה כמוה, אילמלא עשיתי שקר בנפשי כל הימים, אילמלא חטאתי לאמת, לטוהר, לשירה?... ואני - אנה אני באה לפניהם עם החיים ‘הנורמליים' שלי". כלומר, אפילו אומללותה ובדידותה שלה עצמה נראו ללאה גולדברג כמותרות של בורגנות לעומת הבדידות והאמוללות של משוררים מיוסרים יותר ממנה. במובן זה, מותר לומר, שהיא בחרה אולי בערירות שלה, כחלק מגורל המשוררת, שקיבלה איכשהו מראש.

ודווקא האשה הזאת, שלא היו לה ילדים משלה, כתבה כמה מספרי הילדים הכי אהובים בעברית. איך אומר שמה ישעיהו מפי ה' על הסריסים: "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש - - - -  ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות , שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת". הגנים הרוחניים והנפשיים של לאה גולדברג עברו למאות אלפי ילדים בישראל, שזה הרבה יותר מהגנים הממשיים שאנחנו יכולים להעביר לדורות הבאים  באמצעות ילדינו.  שלא לדבר על השירים שהפכו לפזמונים נפלאים, שזו בכלל אולי המתנה הכי גדולה שיכול משורר לקבל בימינו. ששיריו יתנגנו בפי כל.  כל כך חבל. כל כך כואב שלאה גולדברג לא זכתה לשמוע,למשל,  את חוה אלברשטיין שרה בהלחנתו הנפלאה של חיים ברקני את  געגועיה לטוהר של ההליכה היחפה בשדות:"ומחשוף כף רגלך יילטף בעלי האספסת או שילפי שיבולים ידקרוך / ותמתק ותמתק דקירתם" ואת הלחן הנפלא שחיבר דני ליטאני לשיר האהבה ההוא, "ולא היה בינינו אלא זוהר". חבל שאינה יכולה לראות עכשיו את ילדי הגן הקוראים שוב ושוב, מחדש,  את "איה פלוטו?". אין נצח שירי גדול מזה.