אם המשטרה חוקרת את הרבנים שציטטו הלכות הריגת גוי מתועבות , למה שלא תחקור אותי באשמה שציטטתי את המצווה (שפג תוקפה תודה לאל) בעניין דין מוות להומואים?
גם אם "תורת המלך", ספרם הרבני של הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, מצטט הלכות ותפיסות מטומטמות ומתועבות , וגם אם הוא מסכים אולי (ואולי לא) עם חלקן במשתמע, עדיין היו סופרי ישראל צריכים להיות הראשונים שייצאו נגד רדיפת הפרקליטות והמשטרה בעניין זה, ויגנו על חופש הביטוי של המחברים ושל כל מי שנתן "הסכמות" לספר. כי מי שרודף סופרים (והרבנים האלה הם בהחלט סופרים ואינטלקטואלים אמיתיים) פותח פתח לשער הגיהנום הקרוי "צנזורה על ספרים" וצנזורה על רוח וצנזורה על מחשבה. שני הרבנים ניסו בסך הכל לברר בירור אינטלקטואלי מעמיק בעניין דעת ההלכה - כלומר, חקירת כתבי הקודש ודעת הרבנים לדורותיהם - ביחס להריגת גויים. עניין נורא, נושא נורא, ובכל זאת , נושא. האם הם קוראים להריגת גויים חס וחלילה? ממש לא. האם הם מכריזים מטעמם כי מותר להרוג גויים? ממש לא. אפילו המשפט החמור ביותר בספר, המתיר כביכול להרוג ילדי גויים, איננו אלא ציטוט מקור רבני אפל כלשהו:" "ועל כל פנים אנחנו למדים שיש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו". כלומר, מדובר בסברה, דיעה בין דיעות רבניות , שהושמעה אי-פעם בהקשר כלשהו, ומחברי הספר בסך הכל מצטטים אותה, גם אם אינם מסתייגים ממנה מייד ובעליל, כמתבקש. האם יעלה על הדעת שאיזשהו חוקר משטרה בוק יושיב מולו את מחברי הספר וישאל אותם למה התכוונו, והללו ינסו להצטדק? האם החוקר יהיה למשל בעל הסמכה רבנית? האם יידע בכלל איך לשאול ומה לשאול ואיך להבין בכלל מה שיענו לו?
אבל אם רודפים את הרבנים, צריך לנהוג מנהג שווה בכולם. אני ,למשל, דורש מהמשטרה לחקור אותי באשמה של הסתה לרצח, כפי שהיא חוקרת את מחברי הספר "תורת המלך" וכפי שהיא חוקרת את מי שנתן "הסכמה" לספר, הרב דב ליאור. האם חטאתי בהסתה לרצח? חס וחלילה, אבל בהחלט ציטטתי הרבה יותר מפעם אחת את מצוות התורה הקובעת כי מי שמקיים יחסים הומוסקסואליים דינו מווות:
"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" האם קראתי בכך להרוג הומואים? חס וחלילה. ובכל זאת, חשבתי שחשוב לצטט את המקור התנ"כי, כדי להביע את התיעוב האלוהי מההומוסקסואליות.
אני דורש מהמשטרה לחקור אותי גם בעניין מה שקרוי בחוק הפלילי "פגיעה ברגשות דת" (שדינה מאסר) , וזאת משום שנתתי "הסכמה" (כמבקר ספרות) לשירה של יונה וולך "תפילין", שבו היא מבקשת ממישהו (כנראה האהוב שלה) להעביר רצועות תפילין על הדגדגן שלה. וזהו ללא ספק כפשוטו, ביזוי ופגיעה ברגשות דתיים. אז נכון שאי אפשר כבר להעמיד את יונה וולך לדין , אבל בהחלט אפשר להעמיד אותי לדין. כי אם המשטרה יכולה לחקור ואף להוציא צו מעצר נגד הרב דב ליאור באשמה שנתן "הסכמה" לספר המברר את דין ההלכה בעניין הריגת גויים, למה אי אפשר לחקור את "ההסכמה", שאני נתתי לשיר הזה? אגב, למה אי אפשר לחקור את כל נותני "ההסכמות" לתלמוד הירושלמי למשל הכולל את ה"סברא" המפורסמת "הטוב שבגויים הרוג"? ולמה אגב אי אפשר לחקור את כל מי שנותן "הסכמות" לתנ"ך עצמו, המצדיק לפעמים (ועוד בשם אלוהים) השמדות עם נוראיות , טוטאליות ("לא תחיה כל נשמה" וכו')?
בקיצור, הפרקליטות והמשטרה טיפסו כאן על עץ גבוה מאוד ומטומטם מאוד. השאלה היא אם יוכלו לרדת ממנו. כנראה שלא.
אקו"ם