מחלת הרוח של לימודי הרוח ...

 

 

גדעון סער לא יינקה אם לא יתקן את זה. מדובר במחלת רוח חינוכית עמוקה וקשה מאוד, המתבטאת בדרכי הוראת מקצועות העברית , התנ"ך והספרות  בתיכון הישראלי החילוני. שאלה לדוגמא מתוך בחינת בגרות אקסטרנית בתנ"ך (בעניין מצוות התורה בספר שמות , פרק כ"א):"האם החוקים בקטע זה הם קזואיסטים או אפודיקטיים?" לא, זו לא בחינה ברוקחות, זו בחינה בתנ"ך מטעם משרד החינוך. ואחר-כך מתפלאים שהדור הזה התרחק מהתנ"ך. הוא לא התרחק. הרחיקו אותו. בכוח התיפלות המחקרית המשוממת.

 

 

מדובר בטירוף אמיתי, המחלחל זה עשרות שנים לתוך מערכת החינוך הישראלית, ובעיקר במקצועות הרוח. אני אתרכז בהוראת התנ"ך ובקילקוליה, אבל אני חייב תחילה להדגים מתוך תחומים עבריים אחרים, כדי שנבין את עומק ההשחתה הרוחנית ואת ההקשר הרחב של הדברים. הנה מונח לפני,למשל, פירסום רישמי מטעם משרד החינוך והתרבות. הוא קרוי "ספרות", בכריכה כתומה, והוא כולל את תוכנית לימודי הספרות בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים לפרטיה. בסופה של התכנית המפורטת, בעמודים 52-54 החותמים את החוברת, מוצעת לנו רשימה הקרויה "מונחים בספרות".

אני מביא להלן, כדוגמית בלבד, כמה מונחים מיותרים להחליא מתוך הרשימה, ואני מבטיח לכם כי כמעט כל שאר עשרות המונחים מיותרים באותה מידה:

"מטונומיה, אנפורה, אפיפורה, אקספוזיציה, פרישה, היצג, רמז מקדים (הטרמה), סיום סגור, סיום פתוח, איפיון ישיר, איפיון עקיף, מילוי פערים, הראיייה, מספר כל-יודע, מספר-עד, מספר-גיבור, דמות שטוחה, דמות עגולה, פסיחה(גלישה)".

כולם מונחי הבל דוחים, מיותרים, מיובשים, אבל כל מי שמכיר את המציאות הממשית בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים (וכן מתוך בחינות הבגרות עצמן, לשונן ודרישותיהן), יודע כי אלפי מורים ומורות מפוחדות (להוציא כמה יוצאות דופן ויוצאי דופן) הפכו את השימוש ב"מונחים" לעיקר. והן אינן אשמות. המערכת כפתה אותן ואילצה אותן לכל זה מכוח דרישות הבגרות.

 

  הנה  דוגמא קטנה נוספת  מן השטח: ב"יומן תרבות" הוקרנה בשעתו כתבה של עופרה ריזנפלד, שכללה גם קטע קצר, שניות אחדות, מתוך שיעור בספרות על שירו של יהודה עמיחי "אבי". ומה אמרה המורה? "לפנינו שלוש מטאפורות", וזו היתה נקודת המוצא לדיבור על השיר. כי ככה מדברים אצלנו בשיעורי הספרות. איפה המטאפורה? חפש את המטאפורה, ילד! מה זו מטאפורה, ילד.

 

   או מונח לפני שירו הנפלא של יהודה הלוי "יפה נוף משוש תבל", גם הוא חומר לבגרות, שבו מבטיח המשורר לציון, באהבת ציון עצומה, שהלוואי שתלמידי ישראל יושפעו ממנה,  "הלוא את אבנייך אחונן ואשקם/ וטעם רגבייך לפי מדבש ייערב", ואני מעיין בסמוך, מזועזע קלות, ברשימת המונחים המומלצת לדיון על שירת ימי הביניים. שימו לב לרשימת המושגים שאמורים ילדינו לשנן בהקשר זה: "דלת, סוגר, צלע, אקרוסטיכון, שיבוץ, שיר אזור, המשקל הכמותי, יתד תנועה, חרוז מבריח, תפארת הפתיחה, צימוד". ככה אתם רוצים להאהיב את שירת ימי הביניים?! ככה הרי אפשר כמעט רק להשניא אותה. מי צריך את כל זה? למה שתלמיד ישראלי היום יצטרך לשנן מושגים טכניים-פואטיים טפלים-להחריד מסוג זה שלא מוסיפים בדל דעת להבנותיו, אלא להיפך, רק מבריחים אותו מן השיר.

 

   אז מה כן צריך לעשות? איך צריך ללמד, לדעתך, את יהודה הלוי, למשל, ישאל השואל. ואני עונה:  קודם כול, יש להטיל איסור מוחלט, מינהלי, מערכתי על שימוש במינוח כלשהו מן המונחולוגיה הזאת (השימושית אולי לחוקרי שירת ימי הביניים בשלב פוסט דוקטורט ולהם בלבד, אם בכלל). מה שצריך לעשות בפשטות הוא להסביר את המשפטים השיריים, לדבר על רעיונות השיר והכי חשוב: לתרגל עם הילדים את הקראת השיר, בקול. כי קיסמי המיקצב והחרוז והלשון נספגים בעיקר באמצעות הקראה בקול (בעיקר למי שאיננו קורא שירה מורגל). כל-כך פשוט? כן, כל-כך פשוט. דיבור על רעיונות השיר, פירוש כפשוטו של צירופי המילים השיריים-תנ"כיים (וגם חופש מוחלט לתלמידים לפרש ולהציע אפשרויות פירוש), יחד עם הקראה קיצבית ונכונה של השיר, צריכים להספיק לגמרי.

 

   מה שחמור במיוחד (וכל מי שהיה במגע עם תלמידי בית הספר מכיר היטב את המציאות הזו) ששרשרת ה"מונחים" הזאת באה בהרבה מיקרים במקום הבנה כפשוטה וכעומקה של משמעות השורות וקיסמן, ובעיקר במקום יכולת פשוטה לגמרי להקריא את השיר ברהיטות. כלומר, זה לא רק שמאביסים את הילדים במונחים מיותרים וזה לא רק שהשיר הופך לשדה-צייד של מונחולוגיה טכנוקרטית (איפה כאן הצלע, ילד? ואיפה החרוז המבריח? ואיפה יתד התנועה? וכל שאר התבן והמוץ) אלא שהמונחולוגיה הזו מחליפה את הדיבור האנושי, הריגשי, הרוחני של השיר. השיר עצמו, כפשוטו, נשאר סתום בחלקו, זר ומוזר מתחת לשיכבת המילים האקדמיות האופפת אותו.

 

   במקום לאפשר לתלמיד להתרשם בדרך ישירה מיופיו של הטקסט (כאמור, באמצעות הקראה נכונה והפניית תשומת לב, במילים אנושיות לגמרי, לכל היפה והחכם בטקסט ספרותי זה או אחר), כופים עליו לשון-לימודים מייגעת ודוחה. למעשה , לא מאפשרים לו להיות במצב של יחס אמיתי, של שיחה פנימית כלשהי עם הטקסט הספרותי, כי מראש אומרים לו שעל ספרות צריך לדבר לא בלשון בני אדם. לא בלשון הטיבעית שלו. לא בלשון הנפש שלו. משמע, ספרות היא לא לבני אדם.

 

   והרי די במילה "מוטיב" או במילה "מטאפורה" כדי להכניס שיממון יסודי, ניכור יסודי, לכל העניין, שלא לדבר על "רמז מקדם (הטרמה)", "סיום סגור וסיום פתוח" ו"מילוי פערים". זוהי בפירוש הגליית האדם מעצמו ומנפשו ומתגובתו הפנימית לטובת איזושהי לשון שאולה, זרה ומסכנה.

 

   וצריך להבין את העיקר בכל זה: מיטב המשוררים והסופרים כתבו שירה וספרות לאורך כל הדורות בלי שיהיה להם מושג כלשהו על המונחים האקדמיים המיותרים הללו. מיטב הקוראים קראו את הטקסטים הללו בלי שנזקקו לכל תיווך-המונחולוגיה הזאת. כלומר, אף אחד באמת איננו נזקק להתגנדרות המילולית המסורסת הזאת, פרט למפקחים על הוראת הספרות בבתי הספר, הרוצים לצאת ידי חובת תסביך הנחיתות האקדמי שלהם בפני פרופסורים לספרות למיניהם (החונקים עצמם לדעת, מצידם, בתוך המסלול האקדמי "ההומניסטי". ומיותר להזכיר ולציין שמשוררים אמיתיים מבינים בדרך כלל בשירה הרבה יותר מכל פרופסור לשירה, וכבר אמר ת.ס. אליוט, גדול השירה במאה העשרים, כי היחידים שהיטיבו לכתוב על שירה היו משוררים). וכך הספרות עצמה, המיוחדת במשמעותה הרוחנית והאנושית, בעצם טיבעה הרוחני והאנושי  (דווקא משום שלשונה היא לשון החיים, ולא עגה מדעית כלשהי), מזדנבת היום, במציאות החינוכית בארץ, בשולי המקצועות האחרים, כי הספרות המתחזה להיות משהו אחר, "מדעי" יותר, ספרות המתביישת בעצמה ובשפת החיים שלה ובלשון בני אדם שלה,  חזקה עליה שתזדנב. 

 

 

והנה, אני עובר לתנ"ך ומעיין באוסף בחינות בגרות בתנ"ך מן השנים האחרונות. ממש לא ייאמן. אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לכמה שאלות מתוך בחינות הבגרות, כדי שנוכל ללמוד מתוכן עד כמה חילחלה השחתת הלשון והדעת גם אל הוראת התנ"ך וכדי שנבין איך צמח בארץ הדור המנוכר לתנ"ך. שימו לב למשל לשאלה הבאה (כל השאלות מתוך הבגרויות לתנ"ך כפי שנאספו בספרו של יואל גבע המכין לבגרות): "קרא 'שמות' כ"א, פסוקים 28-36, וענה: האם החוקים בקטע הם קזואיסטיים או אפודיקטיים?" לא, זו לא בדיחה ולא פארודיה. אני מצטט במדוייק: קזואיסטיים או אפודיקטיים, זו כל השאלה. אנא, קיראו את זה וחישבו על עומק השערורייה הרוחנית: את התנ"ך המופלא, האלוהי, העברי, המתנה הרוחנית הכי זוהרת של כולנו, מורידים אצלנו לזנות של מינוחים יובשניים מגעילים. אתם מבינים, העיקר זה אם זה "קזואיסטי" או "אפודיקטי"? פיחס.

 

   ועכשיו עוד שאלה מתוך מבחן הבגרות הנ"ל בתנ"ך: אחרי שמובא לפני התלמידים הסיפור האלוהי על גירוש הגר, כל סיפור ישמעאל והגר ואברהם ושרה, העומד עדיין בגרון יחסינו עם הערבים (פרט ליתר כל עומקיו האינסופיים), מופיע לנו הציוץ האקדמי המכוער הבא: "משה וינפלד מגדיר את הסיפור כסיפור אייטיולוגי - הסבר מהו סיפור אייטיולוגי. הסבר מדוע סיפור זה הוא סיפור אייטיולוגי." אין לי מושג מי זה משה וינפלד, אבל אין ספק כי מוקיריו מכירים  תודה למחבר בחינת הבגרות בתנ"ך, שהואיל להכניס אותו לתוך קודש הקודשים של בחינת הבגרות, לצד רש"י.

 

   באמת, כמה דוחים יכולים בני אדם להיות. כמה אטומים ליופי. כמה בלתי-רגישים לכיעור. זה מה שיש לכם לשאול על כל הסיפור האלוהי הזה? למה זה אייטיולוגי? זה העיקר, טומטומים? בואו, אני אתן לכם תשובה לשאלה אם זה אייטיולוגי, ומעניין איזה ציון תיתנו לי, וזאת התשובה: בתחת שלי אם זה סיפור אטיולוגי.

 

 ואגב, החוצפה הזאת של לדחוף לי את השם של "משה וינפלד" ( מי זה בכלל?) לתוך בחינת הבגרות התנ"ך, מראה עד לאיזו רמה של שיקוץ נפשי וטומאה רוחנית הגיעו אצלנו לימודי הרוח, מן האוניברסיטאות ומטה.

   מי כמוני רוצה להחזיר את התנ"ך ואת השירה העברית הגדולה לתוך הנפש הישראלית, אבל כל עוד אוחזות בטקסטים המופלאים הללו ידיהם של חולי-רוח אקדמיים (ואני מדבר כאן על מחלת רוח במשמעותה הרוחנית, התרבותית, כמובן, לא במשמעותה הרפואית), עדיף להציע לתלמידים להבריז, או בלשונו התנ"כית כלשהי של המשורר: ואתה בן אדם קום ברח המדברה.

 

וצריך לומר פשוט וברור: בניגוד לכל המחמאות, גדעון סער נכשל עד כה לחלוטין , כמו כל קודמיו בעשרות השנים האחרונות,  במבחן העיקרי שלו: לרפא את העילגות העברית במערכת החינוך, וקודם כל, להאהיב את התנ"ך על ילדי ישראל. כי בלי התנ"ך וידיעת התנ"ך , אין שום משמעות לחיינו כאן בארץ ואין שום תוקף לידיעת העברית שלנו. בלי הבנת הספר האלוהי הזה, בעברית האלוהית שלנו, אנחנו אנשים חשוכים, קטנים ומוגבלים. אז הנה טיפ קטן לגדעון סער: קודם כל, תפטר את הממונה על הוראת התנ"ך, ד"ר דרורה הלוי, ואחר כך תפזר את ועדת המקצוע בראשות פרופ' יאיר זקוביץ. איתם אין שום סיכוי לשנות שום דבר. אחר-כך תתחיל לעבוד. ותחילה  - על ידיעת הקריאה כפשוטה וידיעת סימני הניקוד כפשוטם. הרי בלי שיכירו את סימני הניקוד והוראתם (וממש לא צריך לדעת לנקד,עניין השמור לנקדנים בלבד,  אלא רק לקרוא מילים מנוקדות) , אין שום סיכוי שיידעו לקרוא תנ"ך. בקיצור, אל תשעה לכל המחמאות עליך. החינוך בישראל, גם תחת ראשותך, שקוע בבוץ עמוק. שמע לאלכס מ"היפה והחנון": "החינוך בישראל חרא!". ותעשה משהו. וכבר הצעתי לך מה. אם לא תאמץ את זה, ואם תלמידי ישראל יישארו בעילגותם התנ"כית והעברית, הלך עליך ועל הקדנציה המבוזבזת שלך.