וידוי ליום כיפור - הגאון שהפך את חיי

היה לו חולי לב וציפורניים ורודות והוא ידע קילומטרים של שירה בעל פה. יורם ברונובסקי , מי ששימש אחר-כך בין השאר כעורך המוסף הספרותי של "הארץ"
והיה אולי האיש הכי משכיל שהתהלך אי פעם בארץ. אילמלי נפגשנו במקרה כשהיינו בני 14 הייתי היום אדם אחר לגמרי

הגאון של הכתה שלי היה באמת גאון, שגם הוכר ככזה על ידי טובי הסופרים והעיתונאים בארץ, בחייו ואחרי מותו. די לראות מה כתבו עליו אחרי מותו , בין השאר,  חנוך מרמרי, רות אלמוג, דורון רוזנבלום,עלי מוהר. מה אמרו עליו , חלקם עוד בחייו,  בנימין תמוז, בני ציפר, דוד ויינפלד. ואני מונה כאן רק חלק קטן מרשימת המוקסמים ממנו.

אבל בחיי הפרטיים הוא היה הרבה יותר מזה. הוא הפך את חיי לגמרי. הוא היה האוניברסיטה הראשונה שלי (בין חמש אוניברסיטאות החיים שאני מונה, על משקל "האוניברסיטאות שלי, של גורקי). הוא האיש, למעשה הילד, שאלמלי פגשתי אותו בגיל 14, הייתי היום אדם אחר לגמרי. בלעדיו, לא היתה שירת המשוררים  הופכת למרכז חיי, ואילמלי השירה הזו , שהתמכרתי אליה בהשפעתו המוחלטת, מה הייתי היום? הרי ראשית הפירסום שלי וראשית התהילה שלי וראשית כל מה שקרה לי , היה בעקבות ההתמחות שלי בשירה. ובלי יורם ברונובסקי (כי זה שם הנער, אם מישהו עוד לא ניחש) לא הייתי אף אחד מכל אלה.

זה היה בהפסקה הראשונה של יום הלימודים הראשון שלי בשנה הראשונה בתיכון "אוהל שם" ברמת גן , שאליו עברתי  אחרי שמונה שנים מאושרות בבית הספר העממי "יהלום" ברמת-גן. ניגש אלי ילד עגול פנים, חיוור, שיער שחור כעורב , בתסרוקת חנונית משוכה לאחור, ושואל אותי במבטא פולני אם אני כותב שירים, כי ככה התרשם ממני מתוך תשובה כלשהי , שמצאה חן בעיניו, שעניתי  בשיעור אלגברה שקדם להפסקה.  אמרתי לו שכן, בערך, כי פירסמתי קצת שירים במדור הספרותי שערך משה בן שאול ב"מעריב לנוער" לצד רשימות עיתונאיות (הייתי כתב נוער במעריב לנוער). "נו, צטט", מבקש הנער. אני מצטט איזשהו שיר שפירסמתי וזכרתי בעל פה, והנער אומר לי :"זה בוסרי לגמרי". טראח. לאן מוליכים את העלבון? זכרתי איזשהו שיר נידח של אלתרמן שקראתי ב"מקראות ישראל", אוסף דברי הספרות העבה שעל פיו למדנו בבית הספר (את השיר של אלתרמן לא למדנו ולא היה סיכוי שילד כלשהו יכיר אותו). ומה דעתך על השיר הזה? שאלתי את ברונובסקי וציטטתי לו , כאילו אני כתבתי , את השיר של אלתרמן . "זה מצויין,אבל זה אלתרמן", ענה לי ברונובסקי. טראח. 

ואז הוא התחיל לדבר שירה ולצטט שירה באותו יום ובכל הימים הבאים. משוררים מכל המינים ומכל הצבעים. משוררים בעשר שפות. וגם שירים שלו. אני זוכר עד היום קצת מתוך מה שציטט לי אז. למשל, בית אחד מתוך שירי ייסנין ,המשורר הרוסי הגדול והמעודן שתירגם (שהתאבד בגיל שלושים ומשהו): "היו שנות סופה ומפלת/ שנות גבורה עליונה וייסורים, / אך תמיד זכרתי תכלת/ הכפר בו השארתי נעורים" . הוקסמתי, נדהמתי, קינאתי, הערצתי. כל כך הרבה הצפות של מתיקות במוח היו לי בשעות הארוכות שהיינו ביחד. התחלתי לחקות אותו. לגמרי. הטמעתי לתוכי את כל אהבת השירה שלו. השירה הפכה למרכז חיי. נעשיתי תלמיד גרוע (כי כל ההתמכרות הפנימית שלי היתה לשירה בלבד). 

כתבתי עליו כמה פרקים ברומן מכתבים אוטוביוגראפי שהוצאתי פעם. הנה קטע אחד המסביר הכל,  חלק מהכל:"באותה שנה, 62, היה הדימוי העצמי שלי כשל לא-אני: הייתי משועבד, תפוס, נע במעגל ההקרנה של יורם ברונובסקי, נער בן-כיתתי, עילוי, יהודי-פולני. היה לו חולי לב וציפורניים ורודות , והוא ידע קילומטרים של שירה בעל פה, כביטוי של אדמונד וילסון על מירסקי. כתבתי שירים בסגנון שלו, דיברתי כמוהו, מכרתי הברקות שלו לאחרים. אפילו קינאתי במום הלב שלו. כנראה הבנתי בפיקחות ילדים נפלאה ולא מנוסחת, שזהו מקור כוחו".

אחר-כך הדברים הסתבכו מאוד ביני לבין ברונובסקי. לא אכנס לכל זה עכשיו, כי הדברים ייארכו מאוד. אגיד רק כי לפני מותו התנהל בינינו פולמוס מר בעיתונות, וכמה ימים אחריו מת. ולפחות שניים - מירי פז ויגאל סרנה - האשימו אותי , לא ברצינות , אני מקווה,במותו. אני יודע שזה נשמע נורא. אבל זה הסיפור. חלק ממנו.