זה הזמן לשבור את הכלים

הצהרת הקוורטט המתמהמהת היא ההזדמנות לפרוש מן המו"מ המסוכן ביותר עם אבו מאזן ,להציע עקרונות שלום חדשים ולדבוק בהמשך המצב הקיים, שאין טוב ממנו לישראל   

עכשיו, עם הצהרת הקוורטט הממשמשת ובאה, שכולה פרי סחיטה ערבית ורפיסות ישראלית מתמשכת, ברור כי ישראל נגררת בעל כורחה, ואולי בעיוורונה ובטיפשותה, למשא ומתן מסוכן מאין כמוהו, מופרך, חסר סיכוי, שמטרתו מבחינת הערבים איננה כלל שלום אלא משהו אחר לגמרי: החלשתה של ישראל באמצעות הסרת התמיכה האמריקאית והאירופאית מעליה , וגרירתה למלחמת אחים נוראה בין שמאל לימין, כדי להכשיר את הקרקע לתקיפתה מבחוץ על ידי קואליציה ערבית-איסלאמית, מאיראן וחיזבאללה  עד סוריה והחמאס , מטורקיה עד אבו מאזן.

לכן, זה הזמן להגיד "לא" גדול לכל משא ומתן המבוסס על דרישת כניעה מראש מטעם הקוורטט או מטעמו של ג'ון מיטשל שונא ישראל, ולהציב מול העולם, ובעיקר מול דעת הקהל האמריקאית והקונגרס האמריקאי, אלטרנטיבה מדינית ובטחונית בהירה, שאם תוצג נכון, עשויה לרכז סביבה תמיכה בינלאומית רחבה.

 זה הזמן להפסיק את החיזור הנואל והאווילי אחרי אבו מאזן ולומר, כי ישראל מפסיקה את הנסיונות לקיים משא ומתן עם נשיא הרשות הפלסטינאית, שהוכיח את רצונו הרע בשורה של מעשים, הצהרות והתנכלויות לישראל, החל מעצם הסירוב המתמשך לשבת למשא ומתן ישיר, דרך קריאת כיכר בראמללה על שמה של מחבלת רוצחת ועד לחרם על מוצרי ההתנחלויות , כל זה בליווי  נסיונות בלתי פוסקים להשמיץ את ישראל ולהשחיר את דמותה בכל פורום בינלאומי אפשרי.

זה הזמן לצאת בהצהרת כוונות חדשה - מול וכנגד הצהרת הקוורטט :

ראשית, הפסקת הטרור וההסתה צריכה לחול גם על עזה , וזאת עוד לפני כל משא ומתן עם אבו מאזן. כלומר, עד שעזה (המהווה על פי כל ההסכמים הבינלאומיים, כולל מפת הדרכים, חלק בלתי נפרד מן הרשות הפלסטינאית), לא תיענה לדרישות היסוד להפסקת הטרור וההסתה  - לא יתקיים כל משא ומתן עם הרשות הפלסטינאית, כי אין ערך להסכם החל רק על חצי מן העם הפלסטינאי.

שנית, ישראל עומדת על התנאי הבסיסי והמהותי, שלא הוזכר משום-מה בתנאי הקורטט, למדינה פלסטינאית מפורזת לחלוטין, בעלת שליטה אזרחית בלבד, על תושביה. השליטה הבטחונית בכל השטח שבין הים לירדן תישאר בידי צה"ל בלבד, עם אפשרות לשתף בשליטה זו כוחות בינלאומיים ידידותיים באיזורי החיכוך הישראליים-פלסטינאיים (חברון, למשל)

שלישית, חילופי השטחים שתציע ישראל יהיו מבוססים על צדק וסימטריה: ריבונות ישראלית על היישובים הישראליים המאוכלסים זה כמעט 40 שנה ביהודה ושומרון (ההתנחלויות) תמורת ריבונות פלסטינאית אזרחית על היישובים הערביים המאוכלסים בישראל (שיהיו מעוניינים בכך). כל זאת בלי לפגוע כהוא זה בזכויותיהם האזרחיות של ערביי ישראל במדינת ישראל. שום מתנחל לא יפונה מביתו , כפי ששום ערבי לא ינושל מאדמתו, והכל בשליטה בטחונית ישראלית מלאה. כמו כן תוכל הרשות לקבל לידיה את השטחים הריקים ביהודה ושומרון, להוציא איזורי בטחון מובהקים כמו בקעת הירדן. סך הכל השטח הפלסטינאי הריבוני (כולל יישובי הערבים בישראל) יגדל עקב כך לעומת סך כל שטחי הגדה ורצועת עזה. ולכן מדובר בצדק נדיב. וצריך יהיה להסביר את זה לעולם. 

ומה בינתיים? בינתיים צריכה ישראל לחתור להמשך המצב הקיים שאין טוב ממנו: בחזיתות הצפון והדרום שקט יחסי (מאז מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה); פיצול במחנה הפלסטינאי (בין פתחלנד לחמאסטן) , ואילו שטחי יהודה ושומרון נתונים לשליטה בטחונית ישראלית מלאה, מה שמאפשר לצה"ל להרוס כל התארגנות חבלנית בראשיתה. זוהי חומת הברזל הצה"לית האמיתית שלנו, וזוהי סיבת  השקט היחסי המתמשך, ומשבר מדיני לא יוכל לפגוע בו. להיפך: דווקא  משא ומתן מדיני עם הפלסטינים ירחיב מאוד ויגדיל מאוד את הנסיונות להפר את השקט. אז למה לנו?