שוק הציור הוא שוק מטורף לגמרי. העובדה שציור (יפה אמנם, אבל יש איסנפור כמוהו) של פיסארו נמכר בשני מיליון דולר ומשהו במכירה פומבית בישראל בשבוע שעבר , מטומטמת כמו העובדה שהציור היקר ביותר בעולם הוא ציור של גוסטב קלימט שנמכר ביותר ממאה מיליון דולר (לרון לאודר, כנראה) : רואים בו, אגב, אשה לבושה בשימלת זהב, משהו שמחניף כנראה לטעם הנחות של העשירים האלה. גם העובדה שהמונה ליזה, למשל, היא הציור הכי מפורסם בעולם - למרות שמדובר בציור משעמם למדי עם אשה משעממת למדי - מראה כמה העולם מטורף. הרי ברור שאילמלי נגנבה המונה ליזה כמה פעמים היא לא היתה זוכה לתהילה שזכתה לה. ומה על ציור החמניות של ואן גוך למשל? לי יש בבית שלושה ציורי פרגים (אחד מהם מופיע ברקע להופעות שלי ב"נדבר על זה בבית"). ציירה אותם ידידתנו סיגי קזז המקסימה, שהואילה למכור לנו אותם בסכום האפסי של 600 שקל. ובעיני, הם יפים יותר מהחמניות של ואן גוך. מה לעשות? פרגים ארץ ישראליים, בציור ישראלי מעודן ומקסים ופשוט כל כך , עושים לי את זה יותר מציור מלוקק של חמניות אירופאיות זוהרות ומתפתלות מדי, עם כל הכבוד לואן גוך.
עכשיו שימו לב: אני רוצה להציע לכם למכירה (במיליון דולר) את הציור חרוך העיניים הכחולות של הבן שלי, שהופיע בשעתו (לפני כחמש שנים) על שער "סופשבוע" בכתבה "שיגעון של בן", שעוררה רעש גדול , ובה סיפרתי איך נרפא הבן שלי כעבור כחצי שנה להתפרצות, מהתקף השיגעון הראשון שלו בגיל 15 וחצי ללא אישפוז, ללא רופאים וללא תרופות.
אנא הסתכלו בציור המופיע כאן ותשמעו למה הוא שווה בעיני מיליון דולר (למי שרוצה לשלם):
את הציור ציירה ציירת רחוב נפלאה ממדרחוב תל-אביב בשם אמליטה ברדו, הגובה משהו שבין חמישים שקל למאה שקל לכל ציור דיוקן. אמליטה ציירה אותו ב-2003 בערך, במסגרת סידרת ציורים שציירה לשירי חיות שכתב הבן שלי ועל פי בקשתו. תוך כדי עבודה בסורק על הציורים, הונח הציור על הריצפה הפוך (בלי שפני הציור ייראו), כשעליו היו מונחים עוד דברי נייר. וכמו שכבר סיפרתי במסגרת אותה כתבה: בדלי סיגריות בלתי כבויות , שהשליך הבן שלי ,כדרכו השיגעונית אז, על הריצפה , חרכו חלק מן הניירות וגם את הציור שפניו היו אל הריצפה. כך נחרכו בחלקן העיניים הכחולות המצויירות, וכל העניין נהפך למין משל טעון וגורלי, דווקא בגלל החריכה. כלומר, במקום לומר, "חבל שהבן שלי קילקל את הציור" (אגב, עותק מצולם של הציור המקורי והשלם והבלתי חרוך, כפי שצולם במכונה לצילום מסמכים בצבע, נמצא בידי), העדפתי לומר: "מבחינת הציור, מזל שעיני הבן שלי בציור נחרכו, משום שככה גדלה עוצמתו של הציור פי כמה. ואין זה אלא משל לכל גורלו של הבן המקסים שלי, שהתנסה בדרגות שיגעון מדהימות ויצא מכולן, תודה לאל". והרי זהו חלק ממהות האמנות המודרנית: להפר את המסודר, לחרוך את השלווה ("הרחוב היפה היפה ייעצר לבסוף בדרכו./השלווה, אטומה וקשה, תיחתך כמו חלה לאורכו./ והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי, מברקו" - דוד אבידן, "הרחובות ממריאים לאט"). עובדה שעורכי "סופשבוע" זיהו את עוצמת הציור, ובחרו דווקא בו, והפכו אותו לעמוד שער שיחד עם הכתבה ההיא עוררו את ההתרגשות הגדולה שעוררו.
אגב, בשעתו ,כחלק מהזיות השיגעון של הבן (כשהיה כבר למעשה בשלבי ההחלמה מן השיגעון השני), הוא הזה שביבי - שבו תמך אז, בבחירות קודמות, לראשות הממשלה ולמענו חיבר חרוזי תעמולה משובחים ביותר - העביר לו מיליון שקל (או דולר) לחשבון, והוא ממש כפה עלי ללכת איתו לכספומט ולנסות למשוך מיליון מהחשבון. במו אצבעותיו הוא הקיש מיליון על צג הכספומט. והכספומט אגב לא בלע את הכרטיס בטירוף אלא סתם ענה בלשון הכספומטים שזה סכום גבוה מדי להקשה.
והנה עכשיו אני הוזה הזיות משלי, ומציע את הציור למכירה במיליון דולר. ככה זה. אבל לזכות שפיותי ייאמר בכל זאת, שאני מניח שאף אחד לא יקנה את הציור. כלומר, לא בסכום הזה. לא עכשיו. אז מה? אני אחזור ואציע אותו למכירה גם בשנים הבאות, כשכל סיפור השיגעון והשיבה ממנו יזהר מחדש בהקשר כלשהו. ולמי שלא קרא, או רוצה לקרוא מחדש, הנה קישור לכתבה "שיגעון של בן", שפירסמתי ב"סופשבוע" של "מעריב".
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/15/ART/837/806.html
אגב, לכתבה ההיא פורסמו בשעתו יותר מאלפיים תגובות, שהוסרו לצערי ברגע מסויים מאתר האינטרנט. לא ברור למה. כל מה שנמצא היום במסגרת התגובות הוא מה שנוסף במהלך השנים מאז.
וכדי שתבינו כמה הבן שלי נפלא (סליחה), אני מבקש להביא כאן שיר שלו, שכתב במצב צלול לגמרי (בלילה, בבית, אחרי שחזרנו מרחצה בחמת גדר) . השיר פורסם בשעתו במוסף הספרותי של "מעריב" על ידי העורכת הספרותית אז, תלמה אדמון, , וגם היום הוא אחד השירים הכי יפים שאני מכיר:
קוֹקִי בֵּן / הֲזָיוֹת שֶׁל חֹשֶׁך
לרוני ריינהרץ
בַּהֲזָיוֹת הַשִּׁיר בַּחֹשֶׁךְ
בֵּין שְׂפָתַיִם לַתִּקְרָה
צַרְצָרִים רָצִים בְּאֹשֶׁר ~;~
כְּמוֹ פַּנְתֵר לְפַּנְתֵרָה
מְשַׂחֵק אִתָּךְ בְּפּוֹקֶר
כְּמוֹ דַּיָּג לְלֹא סִירָה
דָּג אָדֹם נוֹפֵל בְּאֹמֶץ
מֵהַמַּיִם לָרִצְפָּה
וְהָרוּחַ מְלַטֶּפֶת ~~;~;;~
אֶת בַּלּוֹן הַמְּנוֹרָה
וְנִזְכָּר יֵשׁ יוֹמוּלֶדֶת
וּבַלַּיְלָה שׁוּב הַגֶּשֶׁם
מְשַׁכְנֵעַ שַבְּלוּלִים ~~~~
רַק לָצֵאת קְצָת מֵהָרֹשֶׁם
הָאַרְנֶבֶת לֹא אוֹהֶבֶת
שֶׁאוֹתָה לֹא שׁוֹאֲלִים...
וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת
בְּיָדַי הַסַּנְדָלִים ~ ~
וְשׁוֹאֵל שׁוּב אֶת הַדּוֹקְטוֹר
מָתַי אָרוּץ אֶל הַגַּלִּים? ~~~~~~~
הָעוּגָה הִתְפּוֹרְרָה קְצָת ;;;
הַכּוֹכָבִים מְקוּרָרִים
וְיוֹדֵעַ אַת שׁוֹמַעַת
מִתּוֹךְ הַגֶּזַע שֶׁל הָעֵץ ;~~
מְנַצְנֵץ הַמְּפַקֵּד
אַרְבָּעִים שְׁנִיּוֹת שִׁין-גִּימֶל
אַרְבָּעִים וְלֹא יוֹתֵר
הוּא תָּלוּי לוֹ בָּאֲוִיר ~
כְּמוֹ פַּרְפָּר שֶׁהִסְתַּבֵּךְ לוֹ
וְנִשְׁאַר בְּלִי פַּרְפָּרִית
עִם הַפּוּךְ וְהַכָּרִים
כְּמוֹ סִינְדְרֶלָה שֶׁנִמְאַס לָהּ
עַנְנֵי חָלָב בַּבֹּקֶר ~~~;~;;~
מְפַנְּקִים תַּ'מְכַשֵּׁפוֹת~~;;
עִם קָפֶה וְעוּגִיּוֹת
לְחִיוּךְ בְּצֶבַע דָּם
וּמֵבִין עַכְשָׁיו רַק לָמָה
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הָעוֹלָם
~~~~~~~~~~
ולמי שמתעניין: הבן גר היום בפתח תקווה עם בת זוגו והתינוקת המקסימה שלהם. שפוי לגמרי כבר שנים ובלי תרופות (למרות שתרופות אנטי-שגעוניות בהחלט הועילו לו בהתקף השני והשלישי. כל העניין הוא להפסיק אותן בזמן הנכון) . אני מקווה שאני לא פותח פה לשטן.
אקו"ם