לאן נעלמה האהבה?

בואו תקראו כמה מהשירים הכי נפלאים לארץ ישראל ותשאלו את עצמכם: לאן כל זה נעלם? 

בשירת ארץ ישראל מגיעה התרבות העברית והעולמית לאחד משיאיה הרוחניים והשיריים הגדולים , זה מתחיל בתנ"ך, נמשך דרך משוררי ספרד הנפלאים, ובראשם יהודה הלוי, ועובר למשוררי חיבת ציון, שבלעדיהם לא היתה קמה המדינה. אחר-כך זה רחל ושלונסקי ואלתרמן וכל שאר האוהבים העצומים.  אבל בעשורים האחרונים כמעט נעלמו שירי האהבה הגדולים לארץ משירת המשוררים. רק המשוררים המזמרים הגדולים, מנעמי שמר ("ראיתי ת'כינרת זוהרת בטורקיז") עד מיכה שיטרית ("מי אוהב אותך יותר ממני?") עוד הזכירו לנו את טעם האהבה הזאת, ונשארו במיעוט זוהר. אבל בואו נתחיל בהתחלה, דרך כל שיאי היופי המדהימים בתולדות השירה העברית.    

מתי בעצם התחילה שירת ארץ ישראל? הרבה לפני ביאליק ו"אל הציפור" שלו. הרבה לפני טשרניחובסקי  ו"הוי ארצי מולדתי". הרבה לפני משוררי חיבת ציון (כמו ישראל דושמן בשורותיו המפורסמות:"שם בארץ חמדת אבות /תתגשמנה כל התקוות"). אפילו הרבה לפני יהודה הלוי ו"ליבי במזרח ואני בסוף מערב" שלו או שאר משוררי ספרד המופלאים.  למעשה, נכון לומר כי שירת ארץ ישראל התחילה בתנ"ך, שכולו שירה (ולא רק משום שמזמרים את כולו על פי טעמי המיקרא, אלא משום שלשונו כולה אלוהית),  ואם לדייק,  שירת ארץ ישראל מתחילה בדיוק במקום שבו מוזכרת הארץ לראשונה בתורה:"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". זאת ההתחלה. זאת ראשית השירה. ואחר-כך כמובן "וייצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען"  והבטחת אלוהים לאברהם (אז עוד "אברם")  : "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"" וכל שאר ההתרחשויות הארץ-ישראליות והמראות הארץ-ישראליים , כולן חלק משירת ארץ ישראל, ממה שטבוע בנפשה ובנפשנו, כולל ,למשל, כיכר הירדן שהיתה "כולה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער". איזה יפהפיות מילים: "כולה משקה כגן ה'", ואנחנו יכולים להרגיש את הירוק-ירוק הזה (איך כתב פעם יונתן רטוש:"בירקרק גשום").

ואחר-כך כל השאר: מהפכת סדום ועמורה (רואים, רואים עד היום) וחלום יעקב, "הנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו : והנה ה' ניצב עליו ויאמר אני ה' אלוהי אברהם ואלוהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה".

ובלי שאנחנו נותנים לעצמנו דין וחשבון, עוברת אלינו הארץ כמחוז חפץ עצום:. מי זו הארץ הזאת שאלוהים עצמו אומר לאברהם ללכת אליה? מה זו הארץ הזו שאלוהים עצמו מבטיח לאברהם וליעקב בחזיונות אלוהיים לתת להם? הרי זו גם אותה הארץ שבני ישראל הולכים לקראתה ארבעים שנה במדבר, ואותה ארץ שאלוהים לא נותן למשה להיכנס אליה, כאילו היתה איזשהו גן עדן וכאילו הכניסה אליה היא מתנה שאין למעלה ממנה, והאיסור להיכנס אליה נשמע לנו כמו עונש כבד מנשוא. וכמה ארץ-ישראליות מזדמרת בתוך הפסוקים על הר נבו, הר העברים, כל שם מקום בארץ ישראל נשמע כאן כשירה גדולה: "ויעל משה מערבות מואב אל הר-נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן: ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה את כל ארץ יהודה עד הים האחרון: ואת הנגב ואת הכיכר בקעת ירחו עיר התמרים עד צוער: ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור וימת שם משה עבד-ה' בארץ מואב על פי ה'". וואהו, איזה מוות על סף הגאולה, איזה מוות על סף הכניסה לגן העדן. כי ככה משווקת לנו הארץ, אם תסולח לי הלשון הפירסמאית במתכוון שאני נוקט,  כמקום אלוהי לגמרי, חמדתי לגמרי. אילו היינו חושבים במונחים פירסומאיים, היינו מבינים איך בונה אלוהים , כמו פירסומאי גאוני, את המתח ואת היוקרה המוחלטת של הארץ הזאת.

ואחר-כך זו תהיה הארץ שהמרגלים של משה יביאו ממנה זמורות ענבים ותמרים או מה שזה לא יהיה

וזו תהיה הארץ שנכבשת בהנחיה אלוהית, וזו תהיה הארץ שייבנה בה בית המקדש ויקומו בה כל הנביאים ושמשון יאהב בה את דלילה בנחל שורק ושמש בגבעון דום וירח בעמק איילון (אני יודע, אני לא שומר על סדר ההתרחשויות) ויונה יברח בה מאלוהים דרך נמל יפו ועוד ועוד ועוד, ולבסוף, זו תהיה הארץ באחרית הימים שכל חזיונות הגאולה הגדולים יקרו בה: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים", "וכיתתו חרבותם לאיתים", "אז יימלא שחוק פינו ושפתותיו רינה", "והטיפו ההרים עסיס והגבעות חלב תלכנה" וכו' וכו'. אין שירה נהדרת מזו בתולדות העמים.

 ואז הגירוש הגדול מארץ ישראל, הגלות שנות אלפיים. ואז  המישנה עם כל טעמי ארץ ישראל שלה

( החל מ"ארץ ישראל אינה כשאר כל הארצות" ועד לכל דיני השמיטה ועורלת הפירות וכו' וכו') ) וסידור התפילה עם פסוקי האהבה לארץ ישראל ("כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה: ארץ נחלי מים; עיינות ותהומות  יוצאים בבקעה ובהר/ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון/ארץ זית שמן ודבש")  ועם פיוטי ארץ ישראל ופסוקי תהילים , שיהודים אמרו אותם יום יום לאורך אלפיים שנה: ""יפה נוף משוש כל הארץ, / הר ציון ירכתי צפון, קריית מלך רב".

אנחנו עוברים בדילוג גדול למשוררי ספרד, וכמובן, אין לנו אוהב ציון גדול ומקסים מיהודה הלוי:

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

אי-אפשר לא להימוג מול האהבה הנפלאה הזאת בחרוזים הנפלאים האלה: הנה המשורר שמעדיף את חורבות הכותל המערבי ("עפרות דביר נחרב") על כל טוב ספרד, הנה המשורר ששום אוכל איננו ערב לו בזוכרו את ציון הכלואה בידי אדומים בעוד הוא כבול בארצות ערב. נפלא, נפלא.

והדברים חוזרים בכל יופיים גם בשיר הגדול "ציון הלא תשאלי", עם "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" ועם התאווה הגדולה לכל נופי הארץ:

אסיר תאווה, נותן דמעיו כטל-

חרמון ונכסף לרדתם על הררייך!
לבכות ענותך אני תנים , ועת אחלום

שיבת שבותך אני כינור לשירייך

ואי-אפשר ,כמובן, בלי לאזכר ולצטט גם מתוך שיר האהבה הנפלא הנוסף, "יפה נוף משוש תבל":

יפה נוף משוש תבל, קריה למלך רב,

לך נכספה נפשי מפאתי מערב!

עד לסיום הגדול, עם הנשיקה המאוהבת של עפרה:

הלא את אבנייך אחונן ואשקם

וטעם רגבייך לפי מדבש ייערב

אין, אין אהבה גדולה מזו.

.

ורק לרגע, בדילוג על סדר הדורות, אצטט שיר נפלא אחר של משורר מאוהב אחר, איציק מאנגר, החוזר לארץ ישראל , נדהם מיופיה ונזכר באותו יהודה הלוי. יעקב אורלנד תירגם באופן מזהיר את השורות. שם השיר "שנים התפלשתי בעפר נוכרי":

לא אשק עפרֵךְ כאותו המשורר הגדול

אף כי גם לבבי כלבבו מָלֵא זֶמֶר וּבְכִי עד תומו.

מה פירוש 'לא אשק עפרךְ'? א נ י  עפרך,

ומי זה עם כל הכבוד מנשק את עצמו?

ואחר כך:

נדהם אעמוד בפני כוחל מֵימֵי הכינרת, לבוש בבגדי דלותי,

נסיך נע ונד שמצא סוף-כל-סוף את תכלתו,

אף כי גם בחלום מני אז כבר היתה זו תכלתי- - -

- - - -

מה פירוש 'לא אשק לתכלתךְ'? א נ י הוא תכלתך

ומי זה עם כל הכבוד מנשק את עצמו?

ואם כבר נגענו בשירה העברית החדשה, ראוי להתחיל כמובן במשוררי חיבת ציון. אד"ם הכהן, מיכ"ל,דושמן (שכבר ציטטנו קודם את שורותיו, שתמיד טוב לצטט מחדש:"שם בארץ חמדת אבות/ תתגשמנה כל התקוות"), ואפשר בהחלט למנות גם את ביאליק וטשרניחובסקי בכלל זה.

ביאליק כתב מצד אחד , מתוך הגלות, את שיר הגעגוע הציוני המובהק ביותר, "אל הציפור":"זמרי, ציפורי, נפלאות מארץ/ האביב בה ינווה עולמים", ומצד שני, כתב בארץ ישראל עצמה את השורות הארץ-ישראליות על שפיה ובנות שפיה, שיר מלא שימחת עולם ושימחת ארץ ישראל:"אם אין ליבותיכם ערלים / ויש בקודקוכם מעט דיעה/ השבעתיכם ,חלוצים עצלים, הפשילו על שכם הכלים/ וקמתם ועליתם לשפיה - - - -/ בשפיה יש חורשת בני אורן/ וסוכה לצל ומרגעה./ ומה עוד בשפיה? חצי גורן,/שליש איכר מטייל במקטורן,/ומעיין אט זוחל באשבורן/ עץ יבש על ראש הר כתורן,/בחורים כמלוא הציפורן, /אך בנות בשפיה - כמאה". ומה שביאליק עושה בשורות הארץ ישראליות האלה הוא מה שעשה גם בשירו "מנהג חדש" , שנכתב אמנם בגולה, אבל גם הוא מבשר את הפתיחות הארץ ישראלית, גם הפתיחות המינית:"מנהג חדש בא למדינה/היוןם חנה, מחר פנינה/ ובשבתות בין העצים/ פורחים נשיקות ואגסים". אגב,מעט מדי הושם לב לתפקידו הרוחני של ביאליק במלחמת השיחרור של הנפש הישראלית, שבא לידי ביטוי גם בשיר כמו "היא יושבה לחלון": "היא יושבה לחלון /וסורקה שערה/בעיניכם היא פרוצה/ובעיני היא ברה". שורות גדולות בשבח החופש הנשי. גם זה חלק מרוח החופש של הארץ. גם זה חלק מן היציאה מהגלות.

גם מתוך השיר המפורסם של טרניחובסקי "הוי ארצי מולדתי", אחד השירים היפים ביותר בשירה העברית החדשה, עולה אהבה גדולה ומתואר נוף ארץ ישראלי שרק שנים אחר-כך למדנו להעריך את כל יופיו הבתולי הגדול, ארץ ישראל לפני שהלבשנו אותה ב"שלמת בטון ומלט":

הוי, ארצי! מולדתי
הר טרשים קרח
עדר עולפה. שה וגדי
זהב הדר שמח
מנזרים, גל, מצבה
כפות טיט על בית
מושבה לא נושבה
זית אצל זית

ארץ ארץ מורשה
דקל רך כפיים
גדר קו צבר רשע
נחל כמה המים
ריח פרדסי אביב
שיר צלצל, גמלת
חל חולות לים סביב
צל שקמה נופלת

ארץ ושיר שאי-אפשר לא להתאהב בהם.

וכל השאלה היא איך נעלמה ארץ ישראל משירי המשוררים העבריים אחרי שהיתה מושא אהבה מרכזי, לוהט ומוקסם מאין כמוהו במשך דורות? בשנות השלושים והארבעים  עוד כתבו עליה שירי אהבה - שלונסקי בגלבוע, רחל בכינרת, אלתרמן בתל-אביב - אבל זה הלך ונעשה נדיר עד שנעלם כמעט לגמרי.

בין בנק הפועלים לבנק אפ"ק

לראשונה מתגנבת תלונה על ארץ ישראל בשירתו של אורי צבי גרינברג. הוא המשורר הראשון כמדומה שהתלונן, שפתח פה, שמחה על ייסורי  ארץ ישראל, גם אם יסוד הדברים היתה אהבה שאין למעלה ממנה (כי הרי אין אוהב ארץ ישראלי גדול מאצ"ג).  הרבה לפני שכתב בחרון על המציאות הארץ-ישראלית עצמה ("אל אן להימלט? אני נחנק/בין בנק הפועלים לבנק אפ"כ" - והוא כתב את זה בשנות השלושים! מה היה כותב בעידן הבנקים של היום?), סיפר אורי צבי גרינברג על השמועות הרעות שהגיעו אל הגולה מארץ ישראל,  ואף על פי כן, לא מנעו את גל העלייה הגדול לארץ, מין צונאמי שעבר בלבבות, מין חשמל שעבר בגולה. זו לא היתה החלטה לעלות לארץ ישראל, זה היה הכרח, זה היה באוויר וכפה את עצמו. לכן קרוי השיר "ההכרח":

"מוכרחים היינו ללכת ולעזוב כל סגולה, להעמיס רק ילקוט על שכם ולצאת בכלי גולה,/ גם שירים שוררנו כמו הטירונים לצבא: טירונים לצבא היחפים על גדות הים התיכון./ סיפרו: קדחת בציון אוכלת חוליה. /סיפרו: הכנעני מתנפל בדרך ושוחט./ סיפרו : התנים נכנסים מתחת לשמיכה ואוכלים מבשרו החי של הישן באוהל - - - /סיפרו וסיפרו וסיפרו, אך אנו הלכנו". ומתוך כל תיאור ההכרח הגדול הזה, עולה כמעט לראשונה בשירה העברית החדשה ביקורת וכעס וטענה ("סיפרו: קדחת בציון אוכלת חוליה" וכו'). בשירים אחרים מתאר אצ"ג את ייסורי החיים החלוציים, שאנשי ארץ ישראל, חלוציה, מקבלים אותם באהבה:  "מאשדוד ועד מטולה אדמת אסון מעוברת, כי ידיים פה הרימו כמו זהב כל רגב!/ נעורים גוססים בעמל ולא איכפת". ובכן, קדחת, נעורים גוססים, ובכל זאת החלוצים מרימים כל רגב באדמת ארץ ישראל "כמו זהב". עדיין המוליך הוא האהבה, לא הייסורים, לא התלונה, ובכל זאת, כבר יש תלונה ויש ייסורים.

התלונה הזאת תחזור גם אצל משורר כמו נח שטרן,למשל, המבכה את ייסורי עלייתו לארץ וגעגועיו לאמריקה, ארץ מוצאו. השיר נקרא "ריחות":

הלילך הפורח בלאט

הלילך המכחיל אי-שם חרש
לי הזכיר הזיות ביבשת אחת
ואכזבות ביבשת אחרת

אך ריחות תפוחי הזהב הכבדים

כבר באים להנות ולענות

כבר באים להעניק ולהחניק, כעדים

לחיים במולדת הזאת.  

וגם אלכסנדר פן , כחלק מאותו הלוך-רוח ריאליסטי, כבר לא רומנטי, ביחס לארץ ישראל,  סובל סבל גדול מן החמסין הארץ ישראלי בשיר הנפלא "עדיין - לא!", הפותח את ספר שיריו הראשון:

השמש - גיהינום צלוי.

אדמת פיתי - צבר וחול.

אני זורק לָךְ בגלוי:
איני יכול

איני יכול את נאקו של אוח,

את השרב אשר אפו חרה,

את החיים על חוד החוח -

לקרוא מולדת-מכורה.

אבל אצל רחל ושלונסקי , שכתבו בערך באותה תקופה, ארץ ישראל היא עדיין מושא אהבה מוחלט. שימחת החלוציות ושימחת ארץ ישראל ותחושת ההתקדשות הגדולה והטוהר הרוחני במגע עם הארץ , כל אלה חפות עדיין מכל טענה. שירי הגלבוע של אברהם שלונסקי הם מן היפים בשיריו ובשירה העברית החדשה בכלל. כמה שונה משורר השמאל הזה, שלונסקי, מן השמאלנים של ימינו, כי השמאל הזה שלו זרוח כולו באור אלוהי ובזיכרי התורה והתנ"ך:

הנה ארצי כגוויית פרא
עור כקלף לה קלף לתורה

ובחרט-עד מחוּקֶה דבר אלוה

על הקלף.

נכון, הדת היא דת העבודה ,אבל זו עדיין עבודת אלוהים:

הלבישיני אמא כשרה כתונת פסים לתפארת
ועם שחרית הוביליני אלי עמל.

עוטפה ארצי אור כטלית

בתים ניצבו כטוטפות

וכרצועות תפילין גולשים כבישים סללו כפיים

מתוך שירת הגלבוע ההיא צמחה ראשית שירתו המחורזת להפליא והמתנגנת להפליא של שלונסקי, והמגע עם האדמה הוא ארוטי לגמרי:

כטלה-עיזים עזוב ירח מדדה

אני שיכור היום מתירושך אלוה,

ניחוח שערות כריח השדה

כגשם-לַיִל חם בעמק הגלבוע

ירח מדדה, גם הוא שיכור היום.

מאין התירוש על שיבולייך פרע?

כל רגב פה פעור, ושיכורה מחום

נושמת אדמה ומבקשת זרע

ואני חייב לצטט עוד מתוך השיר "עד הלום" שבו מגיעה שירת שלונסקי לאחד משיאי שיכרון המילים והארץ שלה:

באתי עד הלום ואיך אתיר שרוך נעל?
איך אֶנְעַר מֵרֶגֶל זְהַב הַמִּשְׁעולִים?

כֶּבֶד מזלות יָרַד עלי ממעל

אלוהים גדולים.

לְפָנִים אמרתי: הוא כל כך גבוה

איך תשיג ידי לקטוף כוכב מבשיל?

כַּשֵּׁם המפורש אלחש עתה : ג ל ב ו ע !

ואילן הלַיִל פירותיו יבשיל

וכמובן, יוכבד בת-מרים באחד השירים הארץ-ישראליים המופלאים ביותר שנכתבו מאז ומעולם, הוא השיר (ליתר דיוק, מחזור השירים)  הקרוי בפשטות "ארץ ישראל". זה שיר שצריך לטעום את מילתיו כנשיקה. כל סיתרי יופיה של ארץ הקודש ,כל תעלומתה השמיימית הגדולה, הכול מונח במילים האלה ובמוזיקת האהבה שלהם, שאין שנייה לה:

את שוכנה בּכְחול מקופלת

והומה ככינור הרדום

יד אלוהית חמה מסלסלת

הגיגֵךְ מעולף וקדום

מוליכה רק כנפךְ הנושרת

צל קְרָיות, הרים ומִדְבָּר,

ואוספה כְּלות-נפשי הנסערת

אל קשת צלמךְ הנסתר.

לא אתפשֵׂךְ, מתגלֵית-נעלמת,

לא ארד אל סוף דעתךְ,

ייגע בעינִי הנעצמת

כְּהֶסְבֵּר לי מובָן עפרךְ.

ורחוקה, לא תובעה, לא נשאלת

אעמוד כשאלה הקפואה.

תתגדל, תתקדש לא נגאלת

תעלומתךְ בי לָעָד הטבועה.

שנים אחר-כך ייפול במלחמת השיחרור זוזיק, בנם של יוכבד בת מרים וחיים הזז  , ואחרי מותו תפסיק בת-מרים לכתוב שירה, כאילו נחצו חייה לשניים, לפני מותו ואחרי מותו, וגם את זה ניבאה בשורות המרעידות שכתבה עשרות שנים קודם לכן:"וארוץ כאלול, כתשרי/עטויה אור כמיהה אדומה/ פניי לשניים נגזרו:/ מחצית מול מחצית עגומה".

גם רחל מתקדשת ליופיה של הארץ ולדת העבודה והחלוציות בשירי ארץ ישראל היפהפיים שלה:

רק עץ -  ידי נטעו

חופי ירדן שוקטים.

רק שביל - כבשו רגלי

על פני שדות.

ואיך אפשר בלי "כינרת":

שם הרי גולן, הושט היד וגע בם! -

בדממה בוטחת מצווים : עצור.
בבדידות קורנת נם חרמון הסבא

וצינה נושבת מפיסגת הצחור.

ובהמשך :

גם כי איוורש ואהלך שחוח,
והיה הלב למשואות זרים

האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח

חסד נעורים?

 ואיך אפשר בלי "ואולי לא היו הדברים":

ואולי לא היו הדברים מעולם,

ואולי

מעולם לא השכמתי עם שחר לגן,

לעובדו בזיעת אפיי?

מעולם, בימים ארוכים ויוקדים

של קציר,
במרומי עגלה עמוסה אלומות
לא נתתי קולי בשיר?

מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה

ובתום

של כינרת שלי... הוי, כינרת שלי,

ההיית , או חלמתי חלום?

יעברו עוד כמה עשרות שנים בתולדות השירה העברית, ונידמה שגם אנחנו נוכל לומר על כל אהבת ארץ

ישראל הזאת, "ההיית או חלמתי חלום?", כי האהבה העצומה הזאת, ההתקדשות העצומה הזאת ליופיה של הארץ ולעבודת הארץ, תיעלם כמעט לחלוטין מן השירה העברית. אינני זוכר כמעט שום שיר אהבה מפורש לארץ ישראל בעשורים האחרונים של השירה העברית.

אבל אנחנו עדיין לפני השבר הגדול (שחל בעיקרו ב-1967) , ועדיין נתונות לנו כמה שנות חסד של אהבה. אסתר ראב תראה את נופי הארץ מבעד לדימויים מפתיעים בדיוקם ובחושניותם, כמו בשיר "על הכרמל":

כאבטיחים במיקשה

יִשְׁלָיוּ

אורות בשפל :

בין ים לשמים כוכב מטפס

ואניות מתות תיצמדנה אל שמן המפרץ

יונתן רטוש, לעומתה, יהיה מבודח הרבה יותר בתיאור חיפה בשירו "דאונים על הכרמל":

חיפה היא עיר משונה,

חוף, ים, הרים,

שכונות, שכונות, שכונות,

אבל באמצע אין מתום

אפשר ללכת וללכת ולא להיות בשום מקום

חיפה היא עיר עצומה, נפט, קטרים,
ואניות צופרות , צופרות

אניות של ממש, של מלחמה,

אבל משל עצמה -  לא כלום

הנפט - עיראקי

הקטרים - פלסטינאיים

האניות, זה לא נעים, אחא,

אבל גם הן זרות

ואלתרמן,לעומתו , יתאר באהבה גדולה ובחן אינסופי (מבודח גם הוא על פי דרכו) את תל-אביב בערב של שנות השלושים (מתוך "רגעים", שיר שכותרתו  "ערב"):

הרחוב כחול כמעט מאוד

שקיעה באנלית כמו שלט:

מעל לוחות המודעות

'האהבה בכול מושלת'

כציפורי סופה קרובה

המריאו עיתוני הערב

איתנו יש בשורה טובה:

"על הצוואר מונחת חרב!"

וכן, לכל הספקנים, יש שעה תל-אביבית כזאת שבה הערב כחול, ממש כחול, כחול כמעט. רק אלתרמן יודע להגיד את זה בדיוק: "הרחוב כחול כמעט מאוד".

אלתרמן עוד יחזור אלינו בשירי המדינה שלו ב"טור השביעי" הגאוני, גם זה חלק מהוויית ארץ ישראל ויחזור אלינו גם בשירי "חגיגת קיץ", שזירת ההתרחשוית שלהם היא סטמבול (היא ארץ ישראל שהפכה לסתם-בול) , תל-אביב שהפכה למין איסטנבול כזאת ועדיין היא מקסימה מאוד:

בוא, ערב קיץ ,עמוד

עם ים ומרחבים סמוכים,

ראה איך בכל הקומות

לאור החשמל מתהלכים

אנשים ונשים, כמו

בתוך ספרים פתוחים

כן, זו תל-אביב שאנחנו מכירים, וגם הים הזה בערב (מתוך "שיר משמר") הוא הים שלנו, עם כל זרותו הלילית:

מאחורי מוטות ברזל וחביות
נושם הים, גדול וזר כבית חולים

ויהיו עוד משוררים שיבלטו באהבת הארץ שלהם. אנחנו נוכל,כמובן, למנות רק חלק קטן מהם בשמותיהם ולצטט שורות ספורות.  אמיר גלבע, למשל. דוד רוקח,למשל.  גם

ע. הילל,כמובן,  "ב"בסיבוב כבר סבא" המפורסם שלו הוא בוודאי אחת הדוגמאות הזוהרות..

למעשה, גם שיריו הראשונים הנפלאים של אהרן שבתאי ,הכלולים בשני קבציו הראשונים, "חדר המורים" ו"קיבוץ" יכולים להיחשב עם שירת האהבה הגדולה לארץ ישראל. קודם, לתל-אביב של ילדותו ואחר-כך לקיבוץ של נעוריו. הנה למשל חלק מן השיר "חדר המורים", שכל ארץ ישראל של שנות הארבעים והחמישים כלולה בו באמצעות איזכור החפצים הפיזיים הבונים את הממשות, וממש כמו עוגיית  המדלין המפורסמת של מרסל פרוסט, גם כאן, עצם המגע עם החומר (במקרה זה, עם השמות והדברים) מציף בנו את הזיכרון:

לפני בית הספר
הייתי עם עצים נמוכים
 ערוגות צנונית ובצל ירוק, בגן
קטן מתמהמה

או בשיר אחר, "חדר המורים" :

בחדר המורים, גלובוסים

ארוזים בארונות עץ, הרצל

וביאליק, קופסות כחולות
מרושתות שפתיים, כמו
ילדות של תנועת נוער נחות

על ספרי "החשבון המעשי".

בדממה הזאת של שעה אחת עשרה,

בריכה המכילה חמש שעות של מים
מתמלאה בפרדס, ילד קונה מחברת

ב-5 מא"י. בשעון הקיר

זמן מזיח כמו רוח קלה

לב מנחושת קלל. עתה הארץ

ניקנית בתעודות של ספר הזהב:
זקן שותל יער, נער שט

בשדות, בין זרזירים, לבוש

בגדי גולה.

חצי כוס תה של המורה לאנגלית

נשארה על מפת הקטיפה הירוקה.

כן, זה חדר המורים. כולנו היבטנו עליו ברעד מוקסם, והנה הוא כאן לפנינו מחדש, בשיר נפלא. עם כל קופסות הקרן הקיימת הכחולות של אז. אנחנו זוכרים.

גם בשירי "קיבוץ" שלו עובד שבתאי על אותו עקרון. עצם איזכור החומרים המדוייקים הבונים את הפיזיות של הקיבוץ היא המפתח ליצור בנו את ההתרגשות המדוייקת של המקום המדוייק: הקיבוץ של שנות החמישים והשישים, כמו בשיר הפותח "הנעליים":

הנעליים שנחתכו

בקיץ בקצותיהן.

מעין סנדלים,

נחות על מכסה

ברזל של בור סופג.

נעלי בית
 פיז'אמות ורודות

חולצות שנעשו

תיקי אוכל.

בתשט"ו

נעליים בארון

אפור מתחת לשני

חלונות צריף
מרושתים.

חולץ המגפיים

ב"נישה", סכין

להסרת בוץ.

תיבת כלי צחצוח,

שידה ובה

מגהץ,

צורכי בנות.

מיטת ברזל

מזרון

שהועבר מצריף

הסנדלר השכיר

וכו' וכו'. למה אני נתפס להתרגשות כשאני קורא את השורות הפרוזאיות האלה , נטולות השיריות והסנטימנטליות לכאורה? . כי  הן עצם הנוסטלגיה, עצם הגעגועים לטוהר ההוא, הקיבוצי, נטול החן הפיזי לכאורה,שכל חפץ אפור ונטול קדושה בו הוא חלק מקדושת החיים הפשוטים האלה,  למרות שאין בשירים האלה כשלעצמם אף מילה נוסטלגית. כאן ארץ ישראל, או כבר מדינת ישראל,  היא מושא אהבה בלי שהמשורר עצמו מצהיר על האהבה הזאת. הוא מסתפק רק בספירת מלאי כאילו של חומרי המציאות ("תרבותנו אצורה בכמה /כלי עבודה ומושאיהם", הוא כותב בשיר אחר מאותו מחזור, ומפרט: "מדובר על מטאטא קש/ מפסלת /קלשון ויעה/נתר מאכל.." וכו' וכו'. עדיין אנחנו בתחום האהבה (וכל-כך כואב שאהרן שבתאי המאוחר הפך לשונא ישראל ממש).

אבל לאט לאט תלך ארץ ישראל ותיעלם כמושא אהבה בשירה העברית, ובהמשך, תיעלם כמעט בכלל, אפילו כנוף בשירה. קו השבר הוא כמובן מלחמת ששת הימים, מ"מלכת האמבטיה" של חנוך לוין ועד לשיר כמו "כתובת חשמל נעה" של מאיר ויזלטיר. ענייננו הוא בשירת האהבה לארץ ישראל ולא בשירת חידלון האהבה אליה. לכן נסתפק רק בציטוט השיר המצויין הזה. כל אכזבת ארץ ישראל מונחת בו:

במוצאי יום העצמאות תשל"ב

עלה מטוס קטן

בשמי תל-אביב ערב

ועל גחונו הריץ
כתובת חשמל נעה:

לבריאות ולהנאה אכול הרבה בשר עוף

כל ארוחה בול עם מעדני תוצרת הלול.

בבית קפה קטן

בדיזנגוף בין שדרות נורדאו

ובין בניין משטרת הצפון

(שכולו עוד שבעת הקנים וסוללות של נורות)

ישבו אנשים כמניין
וצפו בתכנית טלוויזיה -  -

שקט גמור בשכונה

עבר לו הטראסק של ליל אמש,

הכול חזר למקומו במהירות הצפויה:

הקליינטל לקפה, הילדים הביתה,

הדגלונים לארון והדאגה ללב:

שתי הזונות הקבועות אל הכניסה של לוינסקי

והשעון המעורר לשעה שש

ויזלטיר מסיים את שירו בנאקת תוגה לועגת-שונאת-מבודחת-מרה:

הו תל אביב הגדולה

עיר חשוכה כמו חוגגת

חג משונה של מילמול אנשים עילג:

הו טלוויזיה

הו אוטובסים

הו מוניות

הו יהודים.

אף מילה על ארץ הקודש.

ובכל זאת, בשיר אחר, יגיד לנו מאיר ויזלטיר: "מזג האוויר האהוב עלי בעולם הוא מזג האוויר של

תל-אביב בליל חורף". הנה , גם ויזלטיר הוא בכל זאת, ולמרות הכול, חלק מן האהבה הזאת. 

אבל אין ספק: הכתר הגדול של אהבת ארץ ישראל (כמו הכתר הגדול של החרוז, שהשירה הכתובה ברחה ממנו ברובה)  יעבור בעיקרו למשוררים הזמרים, מנעמי שמר ("ירושלים של זהב") , עד מיכה שיטרית ("מי אוהב אותך יותר ממני", בביצועו של ארקדי דוכין) , שהעיד כזכור שלא מדובר בשיר אהבה לאשה אלא בשיר אהבה לארץ הזאת. כמה נפלא.

(מתוך "משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך", בסדרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, הוצאת משרד הבטחון)