אם אין לאלוהים דמות הגוף, כפי שטוען הרמב"ם, איך זה שמשה דיבר איתו "פנים אל פנים", ואיך זה שישעיהו ויחזקאל ראו אותו "יושב על כיסא" , ואיך זה שאלוהים ברא אותנו בצלמו ובדמותו, אם אין לו דמות? ואיך זה שהוא מופיע תמיד לעיני המעטים שראו אותו, מאברהם , דרך משה וישעיהו ויחזקאל עד יונה וולך, בדמות אדם ("ערום, יפה תואר להפליא, עובד עלינו בעיניים"- סיפרה יונה וולך. למה יכלה להתכוון?). ומשהו על האופן שבו גם אנחנו יכולים לברוא עולמות מתוך גופנו האנושי, כולל התשובה המדהימה שנתן עמוס עוז לשאלה : אם יש לאלוהים דמות הגוף, איך זה שהוא נמצא בכל מקום?
אפילו השאלה כמעט מעוררת שערוריה, לפחות אצל המאמינים: הרי אסור בכלל לראות את אלוהים ("כי לא יראני האדם וחי"), אז מה פירוש "איך נראה אלוהים?". הרי אף אחד כנראה לא ראה אותו מעולם לכאורה, ובוודאי לא את פניו. זאת ועוד: הרי אחד מי"ג עיקרי היהדות של הרמב"ם קובע במפורש כי לאלוהים אין גוף ואין דמות הגוף, ומי שחושב אחרת כופר בעיקר. והרי גם המאמינים המתוחכמים כביכול שבינינו - אלה שמאמינים באלוהים , אבל לא באלוהים אישי, כלומר, בהשגחה הפרטית - חוזרים וטוענים כי אלוהים לא ממש מתעניין בבני אדם ובמחשבותיהם ובנפשם. ממילא הם אינם מאמינים שייתכן בכלל אלוהים הנראה כמונו. מה לו ולנו? ואיך יכול להיות שאלוהים יהיה בעל מראה אדם ובעל קומת אדם? לברוא את כל העולם מבעד לגוף קטן אחד? לא יכול להיות בשום אופן.
אבל כל מי שיקרא את התנ"ך, בכל זאת ספר אלוהים היחיד, יצטרך להודות בפני עצמו ,כי לפחות בתנ"ך עצמו יש לאלוהים בהחלט דמות הגוף , גם אם לא גוף בשר ודם (כי "גוף" הוא דבר מוגף, סגור, כמו המילה "להגיף" ,וברור ששום דבר לא סוגר את אלוהים) . הרי גם אנחנו נבראנו בצלמו ובדמותו. ואיך אפשר להיוולד בצלמו ובדמותו של מישהו שאין לו דמות? כל זה לא אומר כמובן שאלוהים עשוי מחומר. גם בחלומות אנחנו הרי רואים דמויות הניראות לגמרי ממשיות ולגמרי חומריות, ובכל זאת אינן חומר כלל וכלל. משמע, ייתכן שאלוהים עשוי מן החומר שממנו עשויים החלומות, הדמיון , המחשבות. משמע, רוח. ובכלל, איך כתב פעם מרדכי גלדמן (בשירו "צירוף מיקרים" בספרו "מילאנו"): "כל החומר אינו אלא רוח". הרי אם ההבדל בין חומר לחומר הוא רק צפיפות האטומים, ואם כל דבר ניתן לפיצוח ולחלוקה, כולל כל חלקי אטום, שוב ושוב, אז כל החומר מתאפס. בקיצר, הכול רוח. גם החומר וגם הרוח, ובעיקר אלוהים, שכנראה איננו חומר ,ובכל זאת הוא רוח הניראית כמונו, עם כל ההבדלים האלוהיים המתבקשים.
אגב, השמועות על מראה אלוהים נמשכות גם בימינו. יונה וולך מבכה בשירה "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים" את העלמותו מחייה:"איך אוכל עוד לראות את גופו המתוק". משמע, היא כבר ראתה פעם את גופו המתוק. והלית ישורון סיפרה מזמן בסוד (אבל אחרי מותה של יונה וולך הסוד מותר כמדומה), כי בראיון שערכה עם המשוררת (פורסם בחוברת "חדרים" ד') היא לא הכניסה קטע שנראה לה מוטרף מדי, כשיונה וולך סיפרה לה שהיא ראתה את אלוהים , וכששאלה אותה הלית איך הוא נראה, ענתה המשוררת הגדולה:"כמו כוכב קולנוע הוליוודי מזדקן, עם עיניים ירוקות". אז זהו? קרי גרנט בערך? די מאכזב, לא? אבל אם ניקח בחשבון שגם בעלת האוב שאליה הגיע שאול במצוקתו ,ראתה לכאורה את אלוהים, והוא לא נראה כמו כוכב הוליוודי מזדקן , אלא אחרת לגמרי:"ותאמר האשה אל-שאול אלוהים ראיתי עולים מן הארץ: ויאמר לה מה תארו ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל ויידע שאול כי שמואל הוא וייקוד ארצה וישתחו" - נבין כי לאלוהים או למלאכיו יש התגלויות שונות במראות שונים ("אך מי אתה? מי? ומה דמות גילגוליך?/ ומה מספרם באינסוף הרגעים?/ גלה לי פנים לתועה בממלכת/ העצובה מני כל, בחיים" - כתב אברהם חלפי בשיר "חלום עקבותיך", המחפש אחרי אלוהים. יצחק קלפטר הלחין יפה כל כך ואריק איינשטיין שר יפה כל כך). לא תמיד אפשר להבדיל בין אלוהים עצמו לבין מלאכי אלוהים, כי המושגים מתערבבים. לא-אחת. אלוהים הוא גם מלאכיו.
ובכל זאת, איך נראה אלוהים באמת? מהופעותיו המעטות והמדהימות תמיד של אלוהים בתנ"ך (שעוד מעט נחזור אליהן) נצטרך להגיע למסקנה , כי אלוהים עשוי להתגלות לאדם בשני אופנים: בהתגלמות אנושית כלשהי (כעין תחפושת) או "כפי שהוא נראה באמת", אם להאניש אותו למושגינו המוגבלים. אלוהים,למשל, למרבה התדהמה, הוא אחד משלושה האנשים הניצבים על אברהם בפתח האוהל כחום היום (עוד מעט נראה). אבל זהו רק סוג אחד של הופעה אלוהית. סוג שני ואולי בעצם ראשון, הכי ראשון, הוא אלוהים באמת, אלוהים במראה הלא מתחפש שלו. זהו אלוהים שאומר למשה המבקש לראות אותו (שמות , פרק ל"ג, פסוק כ' ואילך), כי לא יוכל לראות את פניו,ולכן יכסה אלוהים אישית בכפו האלוהית על עיניו של משה, עד שיעבור הלאה, ואז , ורק אז, יוכל משה לראות אותו, אבל רק מאחור (שלא לומר: את אחוריו, כי זה למעשה מה שכתוב כאן): "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי: ויאמר ה' הנה מקום איתי וניצבת על הצור והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עוברי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא ייראו". לא נפלא? אגב, מערת הסלע, היא אותה "נקרת הצור" בהר סיני , שאליה יגיע כעבור כמה מאות שנה גם אליהו הנביא, כמסופר במלכים א'. קראתי פעם שהנזירים מסנטה קתרינה מראים את נקרת הצור הזאת. אני לא בטוח. אני גם לא בטוח שהר סיני הוא במדבר סיני. ייתכן שמדובר דווקא במדבר במדיין (סעודיה היום). אבל זה כבר עניין אחר.
ולפני שנתעכב על יתר מופעיו הנדירים של אלוהים בתנ"ך (ובכל ההתגלויות התנ"כיות שלו, צריך לומר מייד, דמותו של אלוהים היא כדמות אדם), נגיד משהו על עצם הקושי לתפוס באופן שיכלי, ולו תיאורטי לגמרי, ולו מתוך אמונה גמורה באלוהים, כי מישהו בעל דמות אדם וקומת אדם ברא את כל העולם הזה. הרי גם מי שנוטה להאמין באלוהים, וכאלה הם על פי סקרים שונים רוב הישראלים וגם רוב האמריקאים (אבל לא רוב האירופאים), מדמה בנפשו , אם הוא מדמה, שאלוהים היא מין מהות מופשטת הנמצאת בכל מקום, אבל איך אפשר לחשוב, ולו כהפלגה, ולו כדימוי, על אלוהים בצלם אדם הבורא את השמים ואת הארץ?! גם בימינו רבי-המיזעור והשבבים והננו-טכנולוגיה, גם בימינו עמוסי האינפורמציה המדעית על הצופן הגנטי המיקרוסקופי לחלוטין הנמצא על פי המדענים בכל תא ותא מגופנו ומכיל את כל מהותנו , אנחנו בוודאי לא יכולים לתפוס, אפילו תפיסה שבדמיון, איך יכול גוף אחד, הגוף האלוהי, שיש לו לכאורה צורה ודמות אנושיים , להכיל את כל מהות העולם ולברוא אותה. כדי להבין את זה ולו במישור התיאורטי, נצטרך לחשוב על עצמנו בתור בוראי עולמות. ואכן, כל אחד מאיתנו, שנוצרנו כזכור שוב בצלמו ובדמותו של אלוהים, יכול למעשה לברוא עולמות שלמים ולהחריבם. איך? בחלום, בדמיון, במחשבה. נתאר לעצמנו את עצמנו אומרים לעצמנו בעינים עצומות "יהי אור" ומאירים את החושך בקופסת מוחנו או את החושך האינסופי שחלמנו. נתאר לעצמנו את עצמנו חולמים את כל העולם ובוראים את כל העולם בחלום, ואז מכבים אותו בנשיפת נר. זה ייתכן. זה אפשרי. כל אחד מאיתנו יכול לעשות את זה אם רק יעצום את עיניו ויתרגל את התרגיל ההיפנוטי הבסיסי הזה. ואם הפיזיקאי הכי סלבריאטי בעולם, סטיבן הוקינג,כמובן, מבטיח לנו כי כל העולם התחיל מנקודה זערורית אחת, שממנה בקע המפץ הגדול, ומשם התחיל הכול - ובהזדמנות אחרת, כאן בישראל, בראיון טלוויזיה,שמעתי ממנו כי העולם התחיל למעשה מלא כלום (כלומר, למעשה, מתודעה אלוהית בלבד, ממש כפי שמסופר בתנ"ך) - או אז ייתכן לכאורה כי אלוהים, אותה רוח בצורת אדם ובדמות אדם , יכול בהחלט להכיל ולברוא את כל העולם במילים , ממש כמונו בחלום, אבל בהבדל קובע אחד: אצל אלוהים האור מאיר למעשה, בעולם. לכן הוא אלוהים, ואנחנו לא, אבל גם אנחנו יכולים לברוא הכל בתודעתנו ולהגיע לכל קצות העולם ומעבר לו עם הנפש והמילים והכיסופים. הרי גם אנחנו יכולים להגיד "יהי אור" ויהיה אור במוחנו. הנה בואו תעצמו את עיניכם ותגידו לעצמכם את המילים שאני מבקש להציע לכם:"ייבנה מגדל כתום". תעצמו את העיניים ותגידו בנפשכם את המילים ותראו איך מגדל כתום נברא בתוך ראשכם. רואים? נברא מגדל כתום במוחנו. גם אנחנו יכולים לברוא עולמות. משמע, גם אלוהים יכול. גם אם הוא במידת גופנו ובצלמנו.
עוד מעט נגלה, על פי שיר מופלא של עמוס עוז (כן, הוא כתב פעם שירים, מעטים מאוד, וזה הנפלא שבהם), כי אלוהים הוא אמנם אחד, אבל ייתכן שהוא גם רבים, כפי שנובע משם הרבים שלו: אלוהים. כלומר, אלוהים מתגלה אלינו בדמות אדם, אבל ייתכן שדמות האלוהים הזאת מופיעה בעולם אינספור פעמים. אולי כמו תוכי היושב לנו על הכתף, כך אלוהים (סליחה על הדימוי) יושב לנו בנפש, בנפשו של כל אחד מאיתנו, בדמות אדם. לכן אולי אמרה יונה וולך באותה שיחה עם הלית ישורון :"אלוהים זה בן אדם שחי חיי נצח ועובד על כולם בעיניים. פגשתי את אלוהים בבית, ערום. ראיתי בן אדם, יפה תואר להפליא. לא פעם אחת". אני מאמין ליונה וולך ואני מנסה להבין למה התכוונה כשאמרה שאלוהים "עובד על כולם בעיניים". ייתכן שהכוונה היא שהוא רואה ולא נראה. הוא ממש יושב לנו על הכתף ומסתכל בנו כל הזמן. ואנחנו לא יודעים. לכן הוא "עובד עלינו בעיניים".
והנה הגענו לאותו שיר נדיר של עמוס עוז , שפורסם פעם לפני עשרות שנים בעיתון "דבר", ובו נוגע עוז בפלאיות הזו של להיות רוח בצורת גוף מסויים אחד, ובכל זאת להיות בכל מקום במקביל (כי הרי אלוהים נוכח כמדומה בכל העולם, תמיד). זהו שיר בשם "באמצע הלילה שיר על ילדה קטנה" ומסופר בו על ילדה קטנה בשם נוגה ("שהייתי עושה לה סירות מנייר") שמתגלה למשורר אחרי מותה ומספרת לו על תענוגות ארץ המוות. איך הם משחקים שם "בלהזיז כוכבים בלדחוף ערימות עננים ולעשות מהם צורות" וכו'. נשמע די מאושר. ולכן דוחק המשורר בילדה המתה שהתגלתה לו מבעד לחלון למהר ולספר להוריה האומללים, המבכים מסתמא את מותה, כמה טוב לה בעצם. ועל כך עונה לו רוח הילדה המתה שהיא לא צריכה למהר לשום מקום ,כי היא בכל מקום כל הזמן. שימו לב לקטע:
"היא מדברת אלי בזכוכית החלון ולה מין חיוך מתבייש ופניה שלמים ושקטים/ ושקט גמור יורד גם עלי ובשקט אני בדמעות מפציר בה לכי נא ילדה/לכי תעירי את את אמא ואבא בבקשה שתגידי להם בדיוק/ כמו שהיגדת לי אבל בדיוק והיא מחייכת , טיפש, אני פה ואני /גם אצלם ואני עכשיו כעת גם בעוד מקומות למשל גם בעמק יובל יפעתיים/ בארמון של תועו מלך חמת ושם נוגה ארגוון וכרמיל ותכלת ושם עוד תראה מה יש". בעצם, מפרש לנו כאן עמוס עוז את חידת האלוהים הנראה כאדם ובכל זאת הוא רוח והוא מופיע בדמות אדם בעוד מקומות, בכל המקומות, בו זמנית (שימו לב שהמילים "כעת" ו"עכשיו" מופיעות בשיר פעמיים בזו אחר זו, להדגיש את הבו-זמניות)"אני פה ואני /גם אצלם". ובכולם בדמות אדם! כמו אינסוף מראות אדם בכל העולם. אני יודע שאתם לא מבינים את זה. גם אני לא. במופלא ממך אל תחקור. אבל העיקרון ברור.
ואנחנו חוזרים לתנ"ך האלוהי המרעיד ביופיו. כמו לנין, שתיאר את תולדות התרבות כ"היסטוריה של אובדנים", כך אנחנו יכולים לתאר את תולדות אלוהים בעולם האדם כסיפור של התרחקות מן האינטימיות. באלפים האחרונים לא ראינו אותו בכלל כמדומה, במראהו ממש, וגם הניסים הגלויים והגדולים שלו בהיסטוריה הקדומה- מקריעת ים סוף עד שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון - הפכו לקטנים הרבה יותר. מקסימום נס פך השמן בחנוכה. כולו פך שמן קטן שהספיק לכולם. אוקיי. נס. אבל קטן כמו פך שמן. שלא לדבר על ימינו ממש, שבהם נעדר אלוהים בכלל מן המישור הגלוי (אלא אם כן מדובר ביונה וולך), גם אם הוא מושך בכל חוטי העולם מאחורי הקלעים.
תחילת מגעו של אלוהים עם האדם הראשון הוא אינטימי לגמרי וקרוב לגמרי, כמעט כדבר אב אל בנו. אלוהים "שם" את האדם בגן עדן (""וישם שם את האדם"), אלוהים מביא את החיות אל בני האדם כדי שיקרא להם בשמות ("וייצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו"). בהמשך בורא אלוהים את האשה מצלעו של האדם (ואגב, בניגוד למה שניתן לחשוב אין לנו מאז "צלע חסרה", כי ניתוחים שאנחנו עוברים אחרי שנולדנו אינם נמצאים בצופן הגנטי שלנו ואינם עוברים אחרינו בהורשה) ומביא אותה לאדם ("ויביאה אל האדם"). הכל אינטימי, הכל קרוב. אפילו בהמשך, כשאדם וחווה , אחרי שחטאו לכאורה בפרי עץ הדעת - למרות שלא מדובר בכלל בחטא אלא בהצלה תודעתית של כל המין האנושי, אחרת כולנו היינו נשארים בגן עדן עירומים ונטולי דעת, איזה באסה, ואלוהים ידע את זה - שומעים במורא גדול "את קול ה' אלוהים מתהלך בגן לרוח היום" (איזו שורה נפלאה, שממש אפשר לשמוע מתוכה ולראות מתוכה אלוהים שמתהלך, ממש כאדם, בגן, לרוח היום) עדיין אלוהים הוא אינטימי לגמרי.
אל נח, לעומת זאת, אלוהים כמעט רק מדבר. הוא איננו מתגלה לעיניו (אולי משום שנח הוא רק צדיק בדורותיו) , למרות שהוא בכל זאת עושה מעשה פיזי למענו: הוא סוגר אחריו את הדלת:"והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר ציווה אותו אלוהים ויסגור ה' בעדו". איזה כבוד. אלוהים אישית סוגר עליך את הדלת, כדי להציל אותך. ובכל זאת, אלוהים איננו מתגלה לעיני נח.
הוא כן מתגלה לעיני אברהם. במפורש: "ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וַיֵּרָא ה' אל אברם" , ובהמשך מתרחש הסיפור המופלא על שלושת המלאכים - שאחד מהם הוא אלוהים עצמו, מסתבר - המתגלים לעיני אברהם, והוא יושב פתח האוהל כחום היום. נשים לב: תחילה, כזכור, מגיעים אליו שלושה אנשים, המבשרים לו כי אשתו שרה עתידה ללדת. בהמשך יוצאים "האנשים האל", ככתוב בהמשך (הה"א האלוהית נשמטה מן המילה "האלה" , דווקא כדי לא להשמיט את האלוהיות, כי באנשי האל מדובר) , והם בדרכם לסדום, כדי להשחיתה במצוות אלוהים. והנה הפכו השלושה לשניים: "ויבואו שני המלאכים סדומה בערב". "שני המלאכים?!". רגע, ואיפה השלישי? זה מתבהר ממש בפסוק הקודם, אחרי שאלוהים מבטיח לאברהם כי לא ישחית את סדום בעבור עשרה צדיקים, אם יימצאו עשרה, מפסיק אברהם לנדנד, ואז כתוב ככה:" ויילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו". ככה פשוט: גמר ה' לדבר, הלך. ובכן, אלוהים הלך לדרכו ושני המלאכים הנותרים ("האנשים האל") יצאו למשימת ההשמדה..
גם יצחק רואה את אלוהים:"ויעל משם באר שבע וירא ה' אליו בלילה ההוא". כך גם יעקב, הרואה כזכור בחלום את מלאכי אלוהים עולים ויורדים בסולם ,וה' ניצב עליו, בקצה הסולם:"ויחלום והנה סולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו והנה ה' ניצב עליו". איזה מראה! אז נכון שאין כאן שום פרט על מראה אלוהים, אבל נדמה שמדובר בדמות בעלת מראה אנושי העושה מעשה אנושי: ניצבת על הסולם. כולנו הרי עשינו את זה בחיינו. ניצבנו על הסולם. כמה גדולה פיזית יכולה כבר דמות אלוהים להיות אם היא ניצבת על סולם? אגב, "ניצב" היא אולי המילה הכי נפוצה ביחס לדמות אלוהים הניראית בתנ"ך. ה' ניצב על הסולם בחלום יעקב וה' ניצב על אברהם בפתח האוהל כחום הצהרים עם שני המלאכים האחרים וה' ניצב על חומת אנך בנבואת עמוס: "כה הראני ה' והנה אדוני ניצב על חומת אנך ובידו אנך". לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
ואחר-כך, איש אלוהי כזה או אחר , אולי אלוהים בעצמו, נאבק עם יעקב כל הלילה. לא ברור מה מהות ההיאבקות ההיא (כי הרי די בנגיעתו של אותו איש בירכו של יעקב, שהפך לישראל באותו מעמד, כדי ש"תֵקַע כף ירך יעקב בהאבקו עימו") אבל ברור שמלאך ה' או ה' בעצמו התוודעו כאן ליעקב, הוא ישראל, במופע אנושי: "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".
אנחנו עוברים אל משה, שאלוהים מתוודע אליו תחילה מן הסנה, בלי להיראות ממש לעיניו (ואגב, פשר הסנה הבוער באש ולא אוכל הוא שהאש היא אש רוחנית, שרק ניראית כמו אש, ולמעשה היא בוערת כחלום, שהרי אחרת היה הסנה נשרף כמדומה). בהמשך קורים למשה כל הדברים המופלאים והאינטימיים ביותר שקרו אי-פעם למישהו ביחס למראה אלוהים (עד להודעה חדשה, כלומר, עד למועד כתיבת המילים בתנ"ך), ועל כן "ולא קם עוד נביא לישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים". רגע, ממש פנים אל פנים? אז למה נאמר לנו קודם ש"לא יראני האדם וחי" ולמה מקפיד אלוהים קודם שמשה לא יראה את פניו? התשובה מונחת שוב אולי בשניות הזאת בין פני אלוהים ממש ובין אותו סוג של התגלמות, תחפושת, תמונה, מראה, שאלוהים מופיע בהם לרצונו. ולכן מעיד אלוהים כי דיבר עם משה "במראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט". "תמונה"? - כלומר, לא ממש פני אלוהים. הרי גם ככה אחרי ארבעים יום ולילה בחברת אלוהים על הר סיני "'קרן עור פניו" של משה. משמע, אלוהים הוא קרינה, גם כשמסתכלים רק בהשתקפותו, נניח, בתמונתו, ולא במראה פניו ממש, שאז כנראה מתים מקרינה מיידית על המקום. ובכל זאת, כדאי לא לייחס לאלוהים תכונות פיזיות מדי . אפילו לא קרינה. כי מדובר במהות לא חומרית ככל שאנחנו יכולים לנחש. וגם לא כדאי להניח לאש ,שתכופות סובבת את אלוהים (כמו בסנה) ,להטעות אותנו, כי כבר גילה לנו אליהו, כי לא באש ה': "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה': ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה". ואז מדבר אליו אלוהים. כי אלוהים הוא לא ברוח הפיזית ולא באש הפיזית ולא ברעש הפיזי. אלוהים הוא רוח (לא פיזית).
גם יהושע מתוודע לרגע למלאך ה' ("שר צבא ה') , לא ממש אלוהים בעצמו, וגם המלאך הזה נראה כאיש "וחרבו שלופה בידו". כך גם האיש הפלאי המתוודע לאמו של שמשון, המעידה עליו, כי "מראהו כמראה מלאך האלוהים נורא מאוד". נורא במשמעות נורא הוד בוודאי או נורא יופי. וגם הוא עולה בלהב המזבח לשמים. ושימו לב: כולם אנשים פלאיים, שניראים כמו אנשים, אבל מסתבר שלא חלים עליהם חוקי הכובד של הבשר: "ויעל בלהב המזבח". זה ההבדל העיקרי כמדומה בינם לבין בני אדם בשר ודם. הם ניראים כבני אדם אבל הם לא בשר. הם ניראים כגוף, אבל הם לא גוף. הם עשויים מן החומר שממנו עשויים החלומות.
.
והנה אנחנו כבר בהתגלויות אלוהים לנביאים. גם אליהם הוא מתוודע במשורה. זה מתחיל בישעיהו, גדול הנביאים, שממש רואה את אלוהים בבית המקדש, גם אם שרפים מכסים את פניו :"בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את אדוני יושב על כיסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל: שרפים עומדים ממעל לו שש כנפיים שש כנפיים לאחד בשתיים יכסה פניו" וגו'. משמע, שוב מוסתרות פניו של אלוהים, והפעם פניו האמיתיות , אלה שאי-אפשר לראות, שאף אחד לא ראה. גם לא משה שדיבר עם אלוהים פנים אל פנים (כשאלוהים בכל זאת נחבא בעמוד ענן).
ונאמנה עלינו - איך אפשר אחרת? - עדותו של הנביא יחקאל, הנימנה עם המעטים בתנ"ך שראו את אלוהים ממש, כך או אחרת. ויחזקאל אומר לנו בפירוש כי מדובר במראה איש:"וממעל לרקיע אשר על-ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה: וארא כעין החשמל כמראה-אש בית-לה סביב ממראה מותניו ולמעלה וממראה מותניו ולמטה ראיתי כמראה-אש ונוגה לו סביב: כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד-יהוה ואראה ואפול על פני ואשמע קול מדבר ויאמר אלי בן אדם עמוד על רגליך ואדבר אותך: ותבוא בי רוח כאשר דיבר אלי ותעמידני על רגלי ואשמע את מדבר אלי". תאמינו אתם לרמב"ם, אני מעדיף להאמין ליחזקאל.
אקו"ם