(פרק שני ואחרון במאמר על אלתרמן, ובו אני עונה בין השאר לפרופ' מנחם פרי שתקף אותי בעניין יחסי לאלתרמן)

נחמד שמנחם פרי תוקף אותי (שלשום במדור הספרות באנ.אר.ג'י) ולועג ל"מי שקישקש שאלתרמן גדול מביאליק". איך אומרים? אני מכיר את פרי, ופרי הוא בחור קצת לא-חכם, שטען ברצינות ש"אבות ישורון הוא משורר האמת היחיד בדור אלתרמן של שירה שיקרית", שזה בערך כמו להגיד שהפועל עכו (עם כל הכבוד) עולה על נבחרת ברזיל בכדורגל. הרי אי-אפשר להשוות בכלל בין שירתו האזוטרית לחלוטין של ישורון (גם אם היה בו חן וערך כשכתב בחרוזים) לבין אוויר הפסגות של אלתרמן. אבל גם זה לא חשוב. מה שחשוב הוא לפתוח את הדעת ביחס לשירי אלתרמן ולהבהיר את הגאונות שלו. למשל, ביחס לביאליק.

אחד ההבדלים המכריעים בין ביאליק לאלתרמן הוא ביחס שלהם לעצמם: ביאליק היה מלא רחמים עצמיים ("תחת פטיש צרותי הגדולות"), ואילו אלתרמן ביקש לא להטריד בכלל את העולם בענייני עצמו, והוא ממש לא כתב על עצמו מילה בשיריו. אם היה בו צער (והיה בו, כמובן, לצד ידיעת האושר, גם צער גדול) זה היה צער העולם, לא צער על עצמו. זך מצא דופי בעובדה שהמילה 'אני' מופיעה כל-כך מעט פעמים בשירתו של אלתרמן, ולא הבין כי העדר-האני אצל אלתרמן הוא קודם כול עדות להעדר נדיר של אגואיזם (נדיר במיוחד בקרב משוררים, שבחלקם הגדול הם סופר-אגואיסטים) .אלתרמן, באופן נדיר ביותר, היה אדם בלתי אגואיסטי בתכלית, מלא נדיבות אישית, אם גם לא נטול לעגנות איומה,כידוע, בשיאי שיכרותו. וזכור גם איך סירב לכל טובת הנאה ציבורית: כשהציע לו בן-גוריון בית, סירב אלתרמן  בטענה שלא יוכל אז לשבח את בן גוריון בלי להרגיש משוחד). זה פשר ההעדר כמעט מוחלט של המילה 'אני' בשיריו. כמעט בשום מיקרה,  גם כשמוזכרת המילה 'אני' בשיריו, אין היא עוסקת באלתרמן אישית. מעניין,אגב, שמשוררת ענקית אחרת בעברית , יונה וולך, העידה על עצמה שאף פעם לא כתבה שירי אהבה למישהו ספציפי, אלא תמיד שירי אהבה למהויות אלוהיות או הזויות. גם ה'אני' בשיריה הוא אף פעם לא ה'אני' הלירי האישי, אלא תמיד האני במגע עם ישויות קוסמיות ("לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים"). גם ת.ס.אליוט היה כזה. גם אצלו אין 'אני' במשמעות האישית שזך התכוון אליה.

ואף על פי כן, כמובן, אלתרמן עצמו, בכל נפשו, בוקע מבעד לשירים. אי-אפשר לטעות במהות האלתרמנית  החכמה להפליא, הענווה מאוד , השנונה להקסים , בעלת הכישרון העצום להתאהבות ולאושר ולהיקסמות  ויכולת התבוננות החדה כתער - גם אם אלתרמן עצמו איננו אומר מילה אישית אחת על עצמו. ומבחינה זו יש בוודאי הבדל גדול בין "כוכבים בחוץ" לבין "שימחת עניים", ספרו השני. 

"כוכבים בחוץ" הופיע בשנת 1938. "שמחת עניים" הופיע ב-1941, ובין שני ספריו הראשונים היו מונחות זוועות מלחמת העולם השנייה והשואה, גם אם לא נודעו אז במלואן. לכן, הצבע החשוך, הקודר, המונוטוני של "שמחת עניים" היה כמעט מתבקש לאחר הצבעוניות ההזויה  המאושרת (על פי טבעה הכתיבתי, לאו דווקא על פי תוכנה) של "כוכבים בחוץ". לעומת הזוהר של "הלילה, סחרחר מיונים על השובך/ מדליק לך עצי דובדבן"  בספר הראשון, באו עכשיו חרוזי מצוקה בנוסח: "והיכה החולי, בתי/והעוני כיסה פנינו/ואומר לחולי בתי/ ולעוני קראנו בננו". השירים נמלאו מוות ("הלילה ציפור צעק מרה/ כמו באו נפשו לקחת")  וייאוש ("אל תלבשי את שמלת החג. /אל תצחקי לעולם").

ושוב אין מדובר במצוקה אישית, בעלת איפיון אוטוביוגראפי כלשהו, אלא באיזושהי מצוקה קוסמית, אנושית , שהלב הגדול של אלתרמן היה תמיד קשוב אליה(מיוחאי מוכר הפיסטוקים, דרך הערבים שנפגעו על ידי פורעים יהודיים, ועד לילדת השואה הקטנה: "כן,ילדה, כן ידיים דקות/ כן, עכשיו כבר מותר לבכות"). וגם על רקע זה, כמה מגוחכת טענתו של זך שאלתרמן "ידע לנסח הרבה יותר משידע להרגיש". הרי לא היה מרגישן כמוהו.

וגם כשברור לגמרי שאלתרמן  מדבר על עצמו (גם על עצמו) כשהוא כותב למשל (בספרו האחרון, "חגיגת קיץ") על השנים המבוגרות שכבר אינן מאפשרות לנו לשמוח באמת, אין מדובר בווידוי אישי, אלא במצבו העקרוני של האדם:

פעם היה אפשר

בשעה יפה כזאת

לשאוף אל כל דבר בל-ישוער

לחשוב מחשבות נועזות

עכשיו השנים באפסר

מוליכות אותך-

מה לעשות?

כדאי לשיב לב אפילו לקצב הווירטואוזי של הבית הזה. לא רק השאיפה נעצרת באחת באפסר השנים, אלא גם המוזיקה של השיר, כמו נעצרת באחת, נמשכת לאחור, ויורדת מדרגה: "עכשיו השנים באפסר - " (פאוזה למשיכת החבל על הצוואר ומעבר לשורה הבאה ) - "מוליכות אותך. מה לעשות?"

ועם זאת, אלתרמן לא זנח אף פעם , לאורך כל שירתו ולאורך כל ימיו, את תהילת העולם ("להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל / ואמות ואוסיף ללכת", הוא כותב ב"כוכבים בחוץ") , וגם ב"שימחת עניים",רווי אווירת המוות,  הוא מוצא דרך להלל ולשבח: "נפלאים, נפלאים הם חיינו/ המלאים מחשבות של מתים". חיוב העולם הזה, כמו גם חיוב המדינה, כמו כל המפא"יניקיות המרכזית הזאת, שאיפיינה את אלתרמן (בניגוד לכל משוררי הקצוות: שלונסקי ולאה גולדברג בשמאל , אלכסנדר פן בשמאל הקומוניסטי, אורי צבי גרינברג בימין הקיצוני, רטוש בכנעניות הבוטה, אבות ישורון בפלסטינאיות הרכה) הם ציר מרכזי באופיו הרוחני ובמהותו הנפשית.

ומעניין לעקוב תמיד אחרי כל הגילגולים של אהבת העולם הזו בשירתו. הנה בשיר המקסים "ערב" למשל, שנכתב בשנות השלושים בתל-אביב (ואגב, הולחן בשנות התשעים בתל-אביב באופן מקסים על ידי רוני ידידיה) מתאר אלתרמן מציאות מאוהבת אבל גם חרדה, מיואשת אבל גם מבודחת:

הרחוב כחול כמעט מאוד

שקיעה באנאלית כמו שֶׁלֶט

מעל לוחות המודעות
 'האהבה בכול מושלת'

בַּזוויות חמסין גוסס

לפי גזרת חוקי הטבע,
חמור נדהם עובר בנס
בין גלגלי ה-6 ו-7.

כציפורי סופה קרובה

המריאו עיתוני הערב:

-איתנו יש בשורה טובה -

על הצוואר מונחת חרב!

עגלון את מושכותיו השמיט,

סוסה דלה זקפה אוזניים.

אחד קטנטן, קטן משמידט,

עורך קונצרט - 'שרוכי נליים'...

מעל גבו פנס קריר

עומד זקוף, בלי מי-לי מה-לי...

ירח מתגנב לעיר

כמו עולה בלתי-לגלי.

הפעם לא מדובר במראות הטבע ("ענבלים במירעה  ושריקות / ושדה בזהב עד ערב/דומיית בארות ירוקות/ מרחבים שלי ודרך", בדרך האופיינית ל"כוכבים בחוץ")  אלא במראות עירוניים לגמרי, תל-אביביים. הפעם מצליח אלתרמן, בכוח האהבה, לתת גם למראות הכי חילוניים והכי ארציים אופי מקודש (מין קידוש המציאות שאיפיין את אלתרמן תמיד). קודם כל , גם כאן ,ברחוב התל-אביבי הסואן, קורים ניסים, וקודם כל עצם העובדה ש"הרחוב כחול כמעט מאוד". מי שמע על רחוב בצבע כחול , גם אם מדובר בשעת ערב?! אלא שאכן יש שעה כזאת, שעה כחולה (הכחול החזק והשחור הרי תמיד היו דומים איכשהו), בעלת נופך פילאי כלשהו מעצם ציבעה. ועובדה: גם ברחוב התל-אביבי הזה קורים ניסים, כשחמור כמעט נדרס (אבל רק כמעט, תודה לאל)  בין גלגלי האוטובסים מספר 6 ו- 7:

חמור נדהם עובר בנס

בין גלגלי ה-6 ו-7

ואלתרמן גם מתייחס בהומור אוהב, משועשע, לכותרות הצעקניות של עיתון הערב המבקש להימכר, והפעם יש לעיתון סיבה טובה מאוד להימכר : כי הבשורות רעות מאוד:"איתנו יש בשורה טובה: / - על הצוואר מונחת חרב!". גם האהבה כאן היא צעקנית מדי, צועקת מכל לוחות המודעות, אבל אלתרמן, כמונו, מאוהב באהבה. לכן אין לו שום מילה רעה באמת להגיד על מודעות הקולנוע הצועקות מכל הגגות ולוחות המודעות: "האהבה בכול מושלת". וזוהי, נזכור, קודם כל, לאו דווקא מציאות אובייקטיבית, אלא המציאות הנפשית של אלתרמן המאוהב, שיודע שהשקיעה היא "בנאלית" (כערך שירי), ובכל זאת ממשיך להיות מוקסם ממנה, ויודע שהאהבה , בכרזות הקולנוע הגדולות, היא ממוסחרת,  ובכל זאת, ועדיין, מוקסם גם ממנה, גם אם היא באנאלית כמו שלט או גלויית קיטש וגם אם היא צעקנית כמו לוחות המודעות.

קידוש החילוניות, הארציות, היומיום, מופיע בשירתו של אלתרמן שוב ושוב, וגם הוא חלק מאותה היקסמות נמשכת מהמציאות. לכן אופייני לאלרתמן לקדש בדרכו החילונית את תל-אביב, את יופיה, את חינה, באותו שיר מקסים-פיקחי-גאוני , "בכל זאת יש בה משהו":

אומרים אנשי ירושלים:

כן, תל-אביב, זה סתם גלגל...

אין פרופסורים בה כזית

ונביאים בה אין בכלל.

היסטוריה אין לה אף כזרת.

אין רצינות בה. אין משקל.

נכון מאוד, אדון וגברת,

לא, אין בה כלום.. לא כלום... אבל...

בכל זאת יש בה משהו,

כן יש בה איזה משהו...

שכלל עוד לא היה שהוא

והוא כולה שלה שהוא.

כי יש בה איזה זיק שהוא,

שכלל הוא לא מזיק שהוא.

ויש בה איזה חן שהוא,

שלאחרת אין שהוא...

נכון, מדובר בפזמון קליל ,שכמו תל-אביב עצמה, גם בו "אין רצינות, אין משקל", " "אין בו כלום" , ובכל זאת, יש בו "איזה חן שהוא". ויותר מזה: הוא מבטא רגש עמוק מאין כמוהו,אצילי מאין כמוהו ונדיר מאין כמוהו.  ממש אותו רגש שביטא אלתרמן כשהשתחווה ב"כוכבים בחוץ" ליופיו של העולם : ל"אשה בצחוקה, לחורשה ירוקה, לצמרת גשומת עפעפיים", כשהתאהב בעיני הסוסים, כשקד להרים את הענף שהפילה השיקמה, כפי שאביר מאוהב מתכופף להרים את המטפחת שהפילה אהובתו. זהו קידוש העולם הזה. זהו ה"זיק" המופלא והחן המופלא שאלתרמן חוזר ומזהה במציאות.

מבחינה זו היה אלתרמן האנטי-סנוב המוחלט, מלא אהבה עצומה לאנשים הארציים - החל מן הפונדקאית ו"בת המוזג" ב"כוכבים בחוץ", דרך אהבת השוק הגדולה, המעורבת הרבה פעמים באהבת הנשים ,כמו בשיר "השוק בשמש" ( "כמוך גם אני עד מוות מאוהב/ בכל נערותיך אדומות הלחי!") או בשיר "ערב של שוק" ("הערב מתעוור/ ואת רק בת עשרים/ חינך בשוק גובר/לבכי המסורים")., עבור ב"ילד ניסים" ושאר אהבות התימנים הגדולות בשיריו ("איפה אני צמחתי, יא-חביב?/ על מדרכות של אמא תל-אביב./ איפה אני גדלתי בעולם?/ בין מוגרבי ובין רציף הים") ועד לאהבת האנשים בכלל בכל בתי הקומות של העיר ב"חגיגת קיץ":  "ראה, איך בכל הקומות /לאור החשמל מתהלכים/ אנשים ונשים, כמו / בתוך ספרים פתוחים".

לא במיקרה היה זה אלתרמן שמחה בשירי "הטור השביעי" על הסלקציה שהונהגה ביישום חוק השבות, כמו בשירו המפורסם על העולה דנינו, שרק חמישה מבין שבעת ילדיו אושרו לעלייה... על כך כתב אלתרמן: "דעתי היא שאל מול שולחן הדיינים / בכל אותם חדרי מיון, עומדה בלי ניד/שיבת ציון והיא יום-יום מוכה פנים/ ביד חוקה נוחה ופחדנית". כי אלתרמן, על פי טבעו האנושי, היה בלתי סלקטיבי לחלוטין, פתוח לחלוטין לכל אדם.

בכלל, מה שמפליא בקריאה היום בשירי "הטור השביעי" הוא לא רק הברק הסגנוני, השנינות, החריזה המושלמת תמיד, המיקצבים הדיבוריים הרטוריים הנהדרים, אלא גם משהו מהותי הרבה יותר: מידת הצדק ומידת האיזון הנכונה בכל עניין כמעט. ממרחק של שניים-שלושה דורות (בהנחה שדור הוא בן עשרים שנה, ושירי "הטור השביעי" החלו להיכתב ב-1943), קל לראות עד כמה ראה אלתרמן את הדברים בבהירות צודקת, שוב ושוב. מאות שירים, ובכולם כמעט (או אולי אף בלי כמעט) אלתרמן ראה נכון, הגיב נכון, פירש נכון, ניבא נכון. הוא צדק למשל כששנים לפני גילויי חרושצ'וב חשד כי הסטליניזם הוא רצחני במהותו.  וכשחבורת התרבות המתקדמת טענה שאין מה לשאול על הרופאים היהודיים שנעלמו ברוסיה, אלתרמן דווקא שאל ותמה מדוע אסור לשאול: "אנשים צללו כמו אבן לבאר./ נעלמו. אמנם לא ב'משטר הקיים'. / יש אומרים שחיים הם ויש הסובר/ שחטאו וניספו במשפט העם. /אך לא זה המופלא. המופלא הוא, חבר:/ מדוע/אסור פה/לשאול/ איים? - - / למה זו השאלה, בתיתה האות,/ מעירה ומעוררת פה קן צרעות/ ועולה מסביבה שצף-קצף: הס! וכל איש מתקדם ישמענה ונס! / למה כל הנוגע בה אף במעט/ הוא מקשן-להכעיס /ופשיסט מועד?". ואלתרמן צדק כשמחה על הפגיעה שפגעו חיילים ישראליים בערבים חפים משפע (בשירים מפורסמים כמו "על זאת"), ובאותה מידה, צדק כשלעג לנסיון הערבי לסרעב את הארץ העברית הזאת ולמחות ממנה את הזיכרון העברי ( "על הריה של ארץ ערבית/אשר מוסה ראה מרחוק", או "על העיר השוקטת אל-קודס/שחנה בה המלך דאוד"). ואלתרמן צדק

כשלעג לנסיון להסתיר את אלוהים מפני ילדים בקיבוצי השומר הצעיר (בשיר "הקליריקל הקטן": "אך היה שם חבר הגיוני ומיושב / שאמר, בלי לחזור פעמיים: / לשם כך יש לקום ולהסתיר מפניו/ קןדם כל / אדמה ושמים"), ממש כפי שכאב את כאב הנשים הלא-יהודיות ,שנישאו ליהודים וספגו חרפות כאן בארץ בהשראת המימסד האורתודקוסי: "שומעים אנו לא רק את צער ליבן ושיברונו מעוצר עלבונות, / כי גם את הישבר והתעוות דמותנו". וככה בכל עניין, וככה בכל דבר, קולו של אלתרמן היה תמיד קול החוכמה והשפיות והמצפון והמוסר והדעת והטעם הטוב והאיזון והגמישות. ואולי בעניין זה כדאי לצטט גם השיר הנפלא "כלל גדול", שבו מלמד אותנו אלתרמן משהו על חוכמת האיזון, ובאופן לא מפתיע, ניתנת לנו החוכמה הזאת מפי איש עממי פשוט, נפח, וכאן דווקא, באופן מפתיע, מדבר אלתרמן על עצמו ממש, אבל רק כמאזין, רק כשומע, רק כמפיק לקח מפי אחרים:

סיפר לי רב-אומן אשר מלאכתו בפלד:

הייתי בנעורי שוליה עני ורש

אצל מסגר זקן. בחרט ומפסלת

לשלוח את ידי לימדני החרש

וסח לי בגישתי נלהב למלאכת: "ילד,

אחוז את המכשיר חזק אבל חלש"...

לא! מבחינת בהירות של תוכן וניסוח

אין הפסוק הזה פנינה ויהלום...

אבל הנה חרות הוא עימדי על לוח

לקו וקנה-מידה מאז ועד הלום.

ובראותי מופתים של יצרים וכוח

בדבר-ספרות צעיר של פרוזה או של שיר

או דבר שירה בפרוזה בה כל ניב - אקדוח

וכל דיבור - דורבן , וכל פסוק הוא שריר,

או מסיבה ובה רועד קהל-אפרוח

בפרוץ הקריינים בשאגת הכפיר -

אומר אני : לא טוב היות מי השילוח ...

אך קצת יותר חלש אחזו נא במכשיר.

הנה כל אלתרמן בהגדרה אחת: "חזק אך גם חלש". חכם אבל עניו. תמיד בטעם אנושי נפלא, באיזון הנכון הגאוני. לכן פנו כולם ימינה ושמאלה - אצ"ג הימני מדי, שלונסקי ופן השמאלניים מדי, רטוש הכנעני מדי, ורק אלתרמן היה במרכז השפוי, המואר, המפא"יניקי.

הקריאה לאי-הפרזה, לאי-הגזמה, לאי-התלהמות, חוזרת שוב ושוב בשיריו. ואין הכוונה למיתון הרגש (לא היה בעל רגש גדול מאלתרמן בשירים מופלאים כמו "מגש הכסף" או "הילד אברם") אלא למידה הנכונה, לרגש הנכון, לתגובה הנכונה בכל עניין, גם כשמדובר בביקורת השירה:

אל תתייגע ,הקורא, לתהות על סוד שיחו

של סדר השירים הזה, מידה מוגזמת

של משמעות וכוונות-כביכול

אל תבקש. לא כל שורה רומזת רמז,

העיר היא עיר, הרחוב רחוב,

האור הוא אור, החשכה ברורה כשמש.

העיר היא עיר, אף כי ברור שלעיתים

העיר היא איש, האיש הוא זמן, הזמן הוא קיץ.

יש חילופים בדרך כלל, כי שום פטיש

עוד לא קבע כאן מסמרות. אין להכחיש

שבלי סמלים-והשאלות שיר איין

ואף כי עץ ירוק בחוץ מושך כתפיים,

הרי גם הוא נהנה אם יש דימוי חדיש

או סמל, המעירים אותו כמטר שמים.

- -  יש עניין רב בהשאלות, אף גם בהן אין להפריז

שכן, כל המרבה מכעיס

את הדברים, והם נסים, נושאים רגליים.

שוב, אותו עניין גדול, אותו כלל גדול נפשי, שהיה תמיד נקוט עם אלתרמן: לא להפריז, להחזיק את המכשיר "חזק, אבל חלש".

וגם כשאלתרמן מדבר ב"חגיגת קיץ" כמעט במרירות על דרך העולם: "אימרי מניין לך פתיה מאמינה/שהחיים נוצרו לא ללמדנו דעת/ כי אם נוצרו כדי ליטול את הבינה" - הוא מדבר כמי שמשתאה מפילאיותו של העולם, ממש כדברי קהלת: "גם את העולם נתן בליבו מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה אלוהים מראש ועד סוף". אלתרמן בספרו האחרון הוא מין קהלת כזה, המלווה כחליל (וחליל הוא גם חלל המכיל הכול) את צער העולם ושימחתו, את הטוב ואת הרע:

בינתיים אי-מי מְעַיֵּיל

קול חליל. זה יְבָב

שחופֵז ומגרש במקל

רעשים של קש וּגְבָב.

מגביה החליל קולו:

על מה הוא נושא מְשָׁלוֹ?

על טובות, על רעות, על מה לא?

על כל העניין כולו.

איזה משורר!

(פרק שני ואחרון במאמר על אלתרמן הפלאי, במלאת מאה שנה להולדתו, מתוך הספר "משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך", בהוצאת האוניברסיטה המשודרת/גלי צה"ל וההוצאה לאור של משרד הבטחון. הפרק הראשון הופיע בפוסט הקודם)