מה  זך לא הבין באלתרמן ,ומה היה בפגישה ביני לבין תרצה אתר, כמה חודשים לפני מותה, כשהבנתי מה ההבדל בין הבת הצוחקת מ"שדרות בגשם" לבין הבת מחפשת האשנב ב"שיר משמר". 

כשמדברים על נתן אלתרמן, בין ארבעים שנה למותו לבין מאה שנה להולדתו - ומה טבעי מלדבר עליו לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות, שהרי לא היה מבטא גדול ממנו בשיריו לזכרון גיבורי ישראל ולעצמאות ישראל  -  צריך קודם כל להגיד את הדבר הפשוט והבסיסי ביותר: מדובר באחד מגדולי השירה מאז ומעולם, לא פחות מדנטה, לא פחות מרילקה, לא פחות מבודלר,לא פחות מאליוט,  ובגדול המשוררים העבריים בזמן החדש. גדול יותר מביאליק, גדול יותר מטשרניחובסקי, גדול יותר מאורי צבי גרינברג ומעמיחי ומדליה רביקוביץ ומזך ומאבידן,  נכון, גם יונה וולך,למשל, היא משוררת גדולה, אבל שירתה אזוטרית ונגישה הרבה פחות. לעומת זאת , חלק מגדולתו של אלתרמן מונח גם בשירים הכי נגישים והכי פשוטים, אם גם הבלתי רגילים ביופיים ובתיחכומם   - הפזמונים מצד אחד ו"הטור השביעי" מצד שני.

 

אבל אנחנו נדבר תחילה ,ובעיקר, על אלתרמן המשורר נטו (כי אלתרמן עצמו הבדיל בין השירה המשוררית שלו לבין השירה הפזמונית והשירה העיתונאית) , החל מ"כוכבים בחוץ" ,ספר שיריו הראשון, ועד "חגיגת קיץ", ספר שיריו האחרון, ואני מונה בחמדה את שמות שני הספרים האלה לא רק בגלל שמדובר בראשיתו ובאחריתו , אלא משום שבדרך פילאית כלשהי אלה גם שני ספריו הטובים ביותר, השיא המוקדם והשיא המאוחר, ולא שאין שירים נפלאים באמצע. אבל כספר שלם, אין טובים מהם או כמותם בין ספרי שיריו של אלתרמן. מין תנועה מן הטוהר הראשון אל הזיכוך האחרון. אלתרמן היה אמנם משורר מקצועני משוכלל מאוד תמיד, וירטואוזי להפליא בלשון, בחרוזים, במוזיקה של הלשון, אבל גדולתו מונחת גם במישור הריגשי והרוחני (ובכלל, הרי אין להפריד בשירה בין "תוכן" ל"צורה", בין לשון למשמעות, הכול הוא תרכובת אחת מוחלטת), וזו התבטאה במיוחד בשני הספרים האלה.

 

בשעתו טען דן מירון, בהשפעת נתן זך, כי "שמחת עניים" הוא שיא שירתו המוקדמת של אלתרמן, אבל מאוחר יותר חזר בו ודבק מחדש ב"כוכבים בחוץ".  ובאמת, אי-אפשר להשוות בין השיאים הנפשיים רבי הקסם, הצבעוניים, רבי ההשראה, המונחים בחרוזים המדהימים של "כוכבים בחוץ",  לבין ספר ספרותי הרבה יותר, מונוטוני הרבה יותר, כמו "שמחת עניים".

 

ואם כבר הזכרנו את נתן זך, אולי נפתח בו, במבקר הגדול והתוקפני של "כוכבים בחוץ", כדי להסביר מה נתן זך לא הבין ועד כמה שגה. ראשית, כדאי לציין כי נתן זך עצמו הודה, כי בתחילה, לזמן קצר, פעל גם עליו הכישוף השירי של "כוכבים בחוץ", עד שהתנער ממנו. אלא שהתנערותו של זך כולה שגגה וכולה מבוססת  על אי-הבנה. זך טען למשל כי "אלתרמן יודע לנסח הרבה יותר מהוא יודע להרגיש". אלא  שלטעון כך יכול רק מי שלא חווה אף פעם את שיאי הרגש האלתרמני ולא הבין אותם מעודו. כי שירי "כוכבים בחוץ" נכתבו מעיקרם מתוך רגש עצום שזך פשוט לא הכיר מתוך עצמו (לפחות בתקופה שבה כתב את מאמרו המפורסם , "הרהורים על שירת נתן אלתרמן", "עכשיו", 3-4 , 1959/60), והרגש הזה קרוי אושר גדול. ולא סתם אושר אלא אושר של תודה עצומה על יפהפיות העולם ואחווה עצומה עם העולם. מדובר במצב של התאהבות:

 

מה דבקתי בך,תֵּבֵל,

שווא לפרוק אותך ניסיתי

מה חיכיתי לך עם לֵיל

כתלמיד לגימנזיסטית

 

(מתוך "תיבת הזימרה נפרדת")

 

באותו שיר אלתרמני מוקדם מופיעות עוד שורות מפורשות על התאהבות בעולם ובברואי העולם. במקרה זה סוסים (ונא לא לטעות, את המילה "ערבית" בהמשך יש לשייך למילה "עֶרֶב"  - כמו תפילת ערבית - ולא לאיזשהו עניין ערבי): 

 

עֶרֶב, עֶרֶב, עיר ערבּית,

אֶפָּרֵד מרחוב האבן

בעיני סוסים אביט

כְּהַבֵּט אשה אוהבת.

 

שוב מושווית כאן אהבת העולם לאהבה אנושית. המשורר מתבונן באהבה בעיני הסוסים , מבטם התמים האלוהי, יפהפיותם, ממש כמו שאשה מאוהבת מסתכלת באהוב שלה.

 

אחותנו האבן

 

התחושה הנדירה הזאת (אתם מכירים עוד מישהו שפשוט מאוהב בעולם כמו אלתרמן?) היא משהו שזך לא הבין, לא קלט, לא חווה, אבל אלתרמן חוזר שוב ושוב להתאהבות הזאת. הוא רואה את מראות העולם והוא מוקסם בלי גבול:

 

ולא פעם סגדת אפיים

לחורשה ירוקה, לאשה בצחוקה,

לצמרת גשומת עפעפיים.

 

שימו לב לדרגת המאוהבות: אלתרמן ממש משתחווה ("סגדת אפיים") בפני הדברים היפהפיים של העולם: חורשה ירוקה, אשה בצחוקה, צמרת גשומת עפעפיים (כי העלים הנוטפים מי גשם נידמים לעפעפיים בוכים, גם אם במיקרה זה מדובר בבכי אושר). הקידה הזאת בפני יפי העולם, כמו בפני מעשה האמנות הנפלא ביותר, חוזרת שוב ושוב:

 

שם לוהט ירח כנשיקת טַבַּחַת

שם רקיע לח את שיעולו מרעים

שם שיקמה תפיל ענף לי כמטפחת

ואני אקוד לה וארים

 

נתאר לעצמנו את המראה ההזוי המאוהב במוחו של אלתרמן: ענף נופל מעץ השיקמה ואלרתמן משתחווה ליופי ומרים את הענף כפי שאביר מאוהב מרים מטפחת שהפילה היפהפיה. שאיננה אלא  עץ , עץ השיקמה והענף שנפל ממנה. גם הירח "לוהט כנשיקת טבחת". ואין ספק שאלתרמן מהלך כאן בין התפעלותו המוקסמת מעסיסיותה של הטבחת הלוהטת (אלתרמן תמיד מצא קסם גדול בפשוטי עם למיניהם, למרות ש"טבחת לוהטת" יכולה גם להיות אשה חושנית כלשהי ולוהטת כלשהו ומתוחכמת בהחלט בטעמי האוכל שלה: נניח, הילה אלפרט...) , ולא פחות מכך, מלהטו של הירח. להט הירח נראה לו כלהט הטבחית, ולהט הטבחית נראה לו כלהט הירח. ומה שלוהט כאן יותר מכול היא האהבה.

 

 

לאחד משיאיה  מגיעה המאוהבות בעולם בשיר "שדרות בגשם", שבו הולך המשורר עם בתו הקטנה לאחר הגשם, ומראה לה את העולם הרחוץ. האושר כאן הוא ברמה השראתית לחלוטין, כי אלתרמן מדבר כאן באהבה עצומה, באחווה אינטימית כאילו מדובר על בני משפחה, אפילו על הברזל והאבן, שני חומרים דוממים שאנחנו בדרך כלל מתייחסים אליהם בניכור ,בין השאר משום שאנחנו מוזהרים מפני עבודת אלילי אבן וברזל, אלא שאלתרמן נקי כמובן לא רק מאלילות כלשהי אלא גם מניכור כלשהו. האבן והברזל מעוררים בו אהבה כמין אחים לקיום בעולם הזה , גם אם שימשו כאלילים:

 

הנה הברזל, האליל והעבד

נפח הימים הנושא בעוּלם

הנה ,בת שלי, אחותנו האבן

הזו שאינה בוכה לעולם

 

ראיתם פעם מישהו שמתייחס לאבן כאל "אחותנו, הזו שאיננה בוכה לעולם"? גם כאן, כמו בשירים אחרים, מואנשת האבן (כמו שקודם הואנשו הצמרת והשיקמה) והופכות למהויות אנושיות, שאפשר ומותר לאהוב אותן ברמת ההתאהבות האישית ממש. וצריך להבין: זה לא שאלתרמן כותב על חוויות אושר. הוא כותב מתוך ובעיצומה של חוויית אושר. והחוויה הזו היא עצם כתיבת השיר. כלומר, תוך כדי השיר וההשראה מגיע אלתרמן לרמות אושר בדרגה שמיימית ממש, הייתי אומר. כי מדובר כאן ממש במצב של התאחדות עם העולם.

 

כשפגשתי את תרצה אתר 

 

אני חייב לספר כאן סיפור אישי הקשור למיפגש שהיה לי עם בתו של אלתרמן, המשוררת רבת העדנה והרגישות תרצה אתר, ממש כמה חודשים לפני התאבדותה או נפילתה מבעד לחלון דירתה בבניין תל-אביבי רב-קומות.  נפגשתי איתה אז בדירתה (משהו שהיה קשור לעבודתי אז כעורך המדור הספרותי בעיתונו היומי קצר-המועד של משה דיין "היום הזה"). אני זוכר את המראה המעודן והשביר שלה, פניה נראו רע למדי במובן הבריאותי, משהו מורזה מדי, שדוף מדי, מעונה מדי. במהלך השיחה, אגב, פתאום נפתחה דלת הדירה , ולתוך הסלון פרצו כמה דמויות קיץ מאושרות, שחזרו מהים, בעלה והילדים (היא אהבה אותם מאוד)- והיה ממש מין דיסונאנס כזה בין המראה הספורטיבי שלהם למראה הלא בריא שלה. כן, ברור שהיתה מעונה, ואם אינני טועה, היתה נתונה גם להשפעה תרופתית. סיגריות אסקוט בקופסה צהובה (תמיד שנאתי את הסיגריות האלה)  היו מונחות על השולחן. ותרצה עישנה.

 

וכאן אני מגיע לעיקר: שאלתי אותה בת כמה היא היתה כשאבא שלה כתב לה את השיר ההוא, "שדרות בגשם" ("אלך נא היום עם בתי הצוחקת/ בין כל הדברים שנולדו שנית") , והופתעתי לשמוע ממנה שהיא בכלל לא נולדה אז, למרות שזה היה בזמן שאמא שלה, השחקנית רחל מרקוס, היתה בהריון איתה (וכמובן, לא היה אז אולטראסאונד ולא ידעו שעומדת להיוולד בת, תרצה). "השיר היחיד שאבא שלי כתב לי ממש היה 'שיר משמר'", סיפרה תרצה. והנה , כל ההבדל בין אלתרמן המוקדם לאלתרמן המאוחר. בין הבת ההזויה בשיר האושר לבין הבת הממשית בחיים הממשיים בשיר המופלא ומנבא האסון "שיר משמר" , בין שימחת העולם לבין דאגת האב הקדחתנית. איך כתב פעם אלתרמן בשיר אחר, בשם "האב":"עולמו הניצחי, הדאוג./ מה רבה טירדתו ומודעת".

 

 

וכאן אנחנו מגיעים בדילוג קשה אחד מ"שדרות בגשם" מתוך הספר הראשון "כוכבים בחוץ" אל "שיר משמר", אותו שיר גורלי, נפלא, מתוך "חגיגת קיץ", ספרו האחרון. כן, העניין כבר ידוע. "שיר משמר" נכתב לתרצה כשהיתה במשבר גדול, ואלרתמן נסע לארה"ב כדי להחזיר אותה לארץ, את הבת עצומת הרגישות שלו, ואז כתב לה את "שיר משמר", שהוא לא רק מפסגות השירה העברית (והעולמית, בהחלט גם העולמית, אלתרמן בכלל היה מגדולי המשוררים המאה העשרים), אלא גם השיר שהפך להיות התסריט שעל פיו התאבדה תרצה או נפלה אל מותה. אי-אפשר לקרוא את השורות האלה בלי רעדה:

 

הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש

פתאום חלון לאט נפתח בחשכה

אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד

אמרי מדוע את קופאת כמו שימחה

אמרי  מדוע העולם כה זר עדיין

ואש ומים מביטים בו מכל צד

אימרי מדוע בו מפרפרים חייך

כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד

אימרי מדוע את מעוף ורעד רב

כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב

 

ואכן הציפור המבוהלה הזאת, עצומת הרגישות הזאת, המשוררת תרצה אתר (שחיברה בין השאר את "שיר הנשמרת", שיר תשובה ל"שיר משמר" של אביה ואת "האריה שאהב תות", רב המכר הגדול לילדים) בחרה למות בדיוק על פי השורות האלה של אבא שלה ולהתאבד או ליפול מן החלון "כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב".

 

( פרק ראשון מתוך שני פרקי שיחה על אלתרמן במסגרת סידרת שיחות על שירה בספר "משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך", בהוצאת משרד הבטחון/ האוניברסיטה המשודרת/ גלי צה"ל ואוניברסיטת ת"א)