רציתי לאכול קציצות, כאלו שמוגשות בדרך כלל במסעדות פועלים. כופתאות קטנות שמבושלות ברוטב אדום של פפריקה ועגבניות טריות. ולידן, אם אפשר, אורז לבן, מרגיע. אני לא חושב שהבקשה שלי הייתה מגלומנית. בסך הכל קציצות. שיהיה טעים וזהו. אני לא מתכוון להכין קציצות בבית שלי. זה דורש המון הכנה ואני סחוט. אז אני יוצא החוצה לחפש מסעדת פועלים בה מגישים קציצות.
אני הולך בחלק הצפוני של רחוב בן יהודה ומנסה לאתר ללא הצלחה את הכוך של הזקנים. פעם אכלתי שם גיבץ‘ עסיסי ושוק של עוף צלוי. זה מה שהיה בתוך מגשי הפאיירקס הקטנים. אבל אין עדות למקום. עוד מספרה עם שלט באנגלית. אז אני הולך לפינה של חיים בבזל, ששנים רבות מגיש אוכל ביתי. האוכל לא משהו בכלל, אבל לפחות בסיסי. עכשיו אני נזכר. גם חיים לא נמצא כאן יותר. חנות לבגדי נשים תופסת את הפינה. אני שואל את עצמי מי באמת קונה בה. היא לא מושכת אותי, ואני בדרך כלל נמשך לחלונות ראווה של בוטיקי נשים.
תוך כדי הליכה מנסה לחשוב אם נותרו מסעדות פועלים באיזור. האם יש להן זכות קיום בתל אביב הנדלניסטית? אין לי כח להרחיק לאיזורי המוסכים של תל אביב בשביל קציצות. אני רוצה אותן עכשיו.
לא נותרה לי ברירה אלא ללכת ל“כתר המזרח“. באבן גבירול – השדרה הכי אורבאנית בתל אביב, שמתקיימת על מסחר ישן ולא כבית מטבחיים של שמלות כלה ומספרות, נותרו כמה מסעדות קטנות כאלו. ברובן אומנם אפשר היום להזמין שווראמה או פלאפל בלבד. אחד קורא לעצמו התימני והשני שחור. אבל כתר המזרח עומדת שם 60 שנה ונוכחת בחיינו כמו אריק איינשטיין. אתה יודע שהוא שם, אבל אף פעם לא ראית אותו.
ריח מתקתק של צ‘יפסר עייף ממלא את האוויר. ממול שלט ”בית הכנסת אליהו ב'“. בפנים מסתובב שיפוד ענק של שווארמה. צ‘רצ‘יל לא כאן. נזכרתי שיעל לוי סיפרה לי לפני כמה שבועות כי מצבו הבריאותי החמיר. את מקומו תופס היפי מבוגר בשיער ארוך. אני שואל אם יש קציצות ומשה אומר בוודאי שיש קציצות. אז אני מזמין קציצות. וגם אורז ושעועית. החמוצים מגיעים ראשונים. מלפפונים מקופסה, אבל הזיתים דווקא סורים מרירים. בצלוחית השניה כבושים של כרוב, גזר ופלפל אדום. משהו כתום מציץ בפנים. זהו פלח קצוץ של תפוז שמרענן את הסלט במתיקות חמצמצה. אני מופתע.
אין שקט בכתר המזרח. אנשים מדברים בקול, רחוב אבן גבירול סואן, האספלט מפיץ חום. אתה חשוף. אין פינה להתחבא. לא באים לכאן להסתתר.
הקציצות מגיעות. אליפסות שאיבדו את צורתן. חלקן התפורר לתוך רוטב העגבניות, הסלרי והבצל. חלקן נוגעות בפיסות תפוח האדמה הרך. הן נעימות בפה, אבל משאירות אותך בכיסא. לא ממש רוצות לדבר איתך. אתה לא מעניין אותן, והן לא מעניינות אותך. קציצות פונקציונאליות, נועדו להשבעה מהירה. אתה לא מבין. כי הרוטב באמת מושקע. הוא לא הצליח לחולל נס, נכשל במשימה להפריח עניין בבשר הכל כך בינוני. הכף מעמיסה אורז ושעועית. הגרגירים הלבנים חצי מבושלים, השעועית רכה, אבל לא דייסתית. טעם מתוק ועדין יוצא ממנה. השילוב הזה כל כך נכון, מאזן את עצמו. זה בדיוק מה שהיית צריך.
בשולחנות מסביב מגישים עם החשבון תאנים כקינוח. אתה רק מקבל דף חשבון. האם זה בגלל שלא שרת את השיר?
כתר המזרח, אבן גבירול 115, תל אביב. 03-5225487----
סיור במסעדות הפועלים הטובות בארץ בבלוג האוכל culinar
אקו"ם