האם יש קיום למעורב ירושלמי בעידן ההתחממות הגלובלית?

זה עתה הזמנתי מנה של מעורב ירושלמי בפיתה. ביקשתי לא להשתולל עם השמן. אני מנחש מה הייתה הבעת הפנים במטבח (בהנחה שהבקשה הועברה). זה לא עניין של דיאטה או גיל (גם אלו יבואו). זו הרמת הראש המוקדמת של הקיץ שמפתיעה משנה לשנה. זו עוצמת גל החום שמכה בפנים. כדור הארץ בוער, הטמפרטורות עולות בממוצע בכמה מעלות, איך זה אמור להשפיע על הצלחת שלנו?

הייתי מאוד רוצה להתעלם ולהמשיך לאכול כרגיל, כמו באפטרים המוקדמים בצבא אז היינו חוזרים לעיר ומזמינים מעורב בסטקיית חצות ברחוב אגריפס. מתעלמים משלוליות השמן והשומן, נהנים ממתקפת התבלינים. היום זה עבורי סבל. אני מטורף על טעמי המעורב (במיוחד של נתחי הפרגית והלבבות לצד הפיתה המרככת), אבל הגוף מבקש גרסת לייט. לא המון בצל ששוחה בשמן, לא גבעות של תבלינים מחממים.

בימי הקיץ הגוף נמצא במתקפה. קשה לו. הוא מנסה לצנן את עצמו, ואני רק מקשה עליו. בלבוש, בתנועה, במזון.

הקיץ הופך משנה לשנה קשה יותר, ארוך עד אין קץ, ואני עדיין מתקשה להפנים את חובת השינוי. אני גם חושב שהקולינריה העילית מסרבת לרענן את התפריט. לא בפאסון שלה להודות שיש גורמים מעבר לצלחת שצריך לקחת אותם בחשבון. זוכרים איך היא הביטה בבוז על הטרנד האוכל בריא. אם היא התקפלה קצת בסוף, זה רק בגלל שנכנעה לשוק שהצביע ברגליים. עכשיו לך תשכנע אותה להתעדכן בגלל איזה מטרולוג שטוען כי הכדור מתחמם.

זה נשמע טעון תמהוני, לא קשור לביקורת אוכל. אבל יש לי תחושה כי בעוד כמה שנים אי אפשר יהיה להתעלם ממנו. זו כבר לא אג‘נדה ניו היפית, הגוף הוא זה שמדבר.

הרבה מסעדות יאלצו להמציא את עצמן מחדש: מה יעשה סו שף ששנים התרגל להקפיץ את איכות הבשר הבינונית שלו בהמסת קוביית חמאה על האנטריקוט (זו הסיבה למה שוב פעם הזמנתם את ”אבי מנופים“ כדי להרים אתכם מהשולחן בסוף הארוחה). מטבח אקו-מטורולוגי יחייב שימוש מינימלי בשומנים (שמנת, חמאה) ובתבלינים לא נחוצים. זמן הבישול יהפוך לקצר יותר והירקות והדגים יקבלו נפח יותר גדול בסירים. יש גם צ‘ופרים: הטעמים יהפכו למדוייקים והדרישה לחומרי גלם מעולים תעלה. לך תזייף אורגזמה עם מונוסודיום גלוטמט ב-38 מעלות בצל.

הנה הגיע המעורב. עוד פיתה שלא הצליחה לשאת בנטל. אני מהסס. זה הולך להיות מירוץ ארוך. מצטייד בבקבוק של מים מינירליים כדי לעבור אותו בשלום. דווקא הביסים הראשונים מנטרלים את החששות. הפיתה נותרה יבשה משומנים ופיסת כבד ורדרדה מחליקה ראשונה לפה. אני תופס אומץ וממשיך. לא בטוח אם סיוע הטחינה היה בכלל במקום. השיניים נעוצים בפיתה הרכה והלשון חופרת בפנים. מזהה לב ומנסה ללפות אותו. אבל גוש של בצל מטוגן מפריע. הפה מתמלא בשמן. טיפות נוזלות על הסנטר. אין ברירה אלה לקרוע חתיכה מהפיתה. קוביית הפרגית הנטרלית משהו יכולה להרגיע את העסק. היא לא מגיעה. עוד טבח תחמן שהתקמצן בבשר ונתן בבצל?

עוד כמה ביסים והפיתה מתחילה להתפרק. אני מנסה לייצב אותה באצבעות שלופות. מרגיש שאין ברירה אלה לאכול במהירות כדי שהכל לא יתמוטט. הזיעה כבר מופיעה על המצח. מפגש לא צפוי עם פרגית נותן לי סיוע. הפסקת אש. אפשר להוריד את הקסדה ולהנות. חבל שההפוגה הגיעה מאוחר מידי. עוד לבבה בפה, ואני אמור להתענג. אבל קשה לי. גם היום המזגן לא פועל.

לאחר כמה רגעים אני מחליט להרפות. שלולית של שמן צובעת את הצלחת בגוון חרדלי. דב לבן בודד שואג לכיוון קרחון נופל.

---

דיונים על אוכל, המלצות וביקורות בבלוג culinar