הייתי כל כך נבוך שנכנסתי בפעם הראשונה למנזר, כאותו בחור חרדי בקולנוע אדיסון שאני זוכר אותו רץ כדי לתפוס כיסא בפינת האולם מבלי שאף אחד ירגיש בנוכחותו. גם לי רווח שזהיתי מקום פנוי על הבר. ערב חורפי, ירושלמי שזה עתה עבר לעיר הגדולה. לאחר כמה רגעים שלחתי מבט ראשון מסביב. לצידי שני בחורים עם סוודרים עבים בסריגת יד. השיער שלהם היה ארוך ומרושל, זקן עשבי מילא את הפנים. הם שתו בירה מהחבית ולא הפסיקו להביט בברמנית סמוקת הפנים. אני חושב שהיו לה רסטות. אני לא בטוח בזה. הגוף שלה היה מושלם. היא התעסקה עם מערכת הסאונד הישנה. זה היה רוקנרול משנות השבעים שלא דיבר אלי. תל אביב הייתה כל כך זרה, והחמימות שהפגינו שתי החבורות שישבו בשולחנות העץ הכבדים ממול רק הגבירה את תחושת הבדידות. הבירה הצ'כית שלי הייתה מרה.
נסיתי להמנע מללכת לשם, אבל פעמים רבות הרגלים הובילו לשם לאחר שיטוט ארוך וחסר מוצא. המנזר היה במקום הנכון. כמו סיכה על מפה מטושטשת. אף פעם לא הבנתי את המקום. אבל לאחר שנים קלטתי שזו גדולתו. חוסר ההבנה הזו. מקום שמסרב לענות להגדרות המוכרות, ורק מקיים, כמעט בעקשנות, את הרוח של בעלי הבית. חלל לא מחייב שמאפשר לאנשים רבים להרגיש בתוכו נח.
לילה אחד הזמנתי נקניקייה עגל עם פירה אוורירי. היא היתה נהדרת. מאז תמיד חזרתי למנזר רק לאכול. מרק גולש עבה טעמים, טוסטים מוזרים, נתחים חמים של גבינת חלומי, סלט כבד מחוספס ונדיב, קציצות ענקיות של בקר ברוטב עדין של עגבניות חצי מבושלות וחוטים של בצל ירוק. אלו היו מנות גדושות של טוהר לב.
העיסוק באוכל היה ההגנה שלי. לא היה צריך ללטוש מבטים הצידה. להתמודד עם חוסר היכולת שלי לתקשר עם אנשים. כשסיימתי הייתי גומע עוד כוס בירה והולך. לפעמים בלי לומר שלום.
האנונימיות הכואבות הזו מצאה חן בעיני. הרגשתי כמו נווד שמגיע לבית תמחוי, מקבל את המנה החמה, הפשוטה והעשירה שלו, ונעלם לתוך הלילה מבלי שאף אחד יעקוב אחריו במבטו.
כשאני חושב על זה מעולם לא התאכזבתי מהאוכל של המנזר. הוא תמיד נשאר נאמן. הוא ליווה אותי במחשבות הבריחה הגדולות. אותן מחשבות שעד עתה אני מחפש מפתח כדי להוציאן. הוא לא פעם לא פתח עלי פה. אף פעם לא כעס. רק הוא שמע את המחשבות שלי. ואני בלעתי אותו.
המנזר, אלנבי 60, תל אביב. 03-5173015
----
עוד ביקורות מסעדות בבלוג culinar
אקו"ם