כך, לפני שלוש שנים, מצאתי את עצמי שוכבת במיטת בית החולים, ומביטה סביב. יש הרבה דברים שאנחנו לומדים להדחיק שכן ההתמודדות עימם לעיתים קשה מנשוא. אבל יש דברים, רגעים, שנשארים חקוקים ובתוכנו, לא משנה כמה ננסה לשנות זאת. אני זוכרת היטב את השעון שהיה בחדר 48. שעון קיר, לבן, עם מחוגים שחורים. הייתי מביטה בו, ורואה לעיתים איך הזמן עובר לו. וכך, בין חברים למשפחה שבאו לבקר, ניסיתי לעצום את עיני ולנוח קצת, לנסות להתאושש מהכימותרפיה שזרמה לי בוריד. והתחלתי למלמל לעצמי את כל הדברים שהייתי רוצה לעשות: "אני רוצה להתקלח. אני רוצה להרגיש את המים זורמים על הגוף שלי. אני רוצה לקום מהמיטה בכוחות עצמי. בלי שום דבר שמחזיק את עמוד השדרה שלי שעל סף קריסה. אני רוצה לקום בבוקר אחרי לילה של שינה, בלי שדוקרים אותי בבוקר לעוד סבב של בדיקות דם. אני בעיקר רוצה לא להיות מאושפזת בבית החולים."

כך, ...