השבוע הגיע היורה שמסמן את בוא הסתיו וסופו של הקיץ. גשם עם ריח של התחלות חדשות. ריח של פריחה מחודשת, תחלופה של עונות השנה ושל מזג האוויר. רענון.
בזמן שכולם היו עסוקים בלצלם את היורה ולהעלות תמונות לפייסבוק אני הייתי עסוקה בלהסניף את ריח הגשם ואת האוויר והאווירה שבחוץ. כמו פעם, שהיינו ילדים ושיחקנו בגשם והתרגשנו מבואו.

היורה תמיד היה עבורי למשהו מיוחד- הריח של הסתיו שבאוויר היה לריח קסום שמכיל בתוכו כל כך הרבה דברים נסתרים ומרתקים כאחד. טיפות הגשם נראו לי בתור ילדה, כריקוד של שמחה. השמיים מאושרים ומביעים זאת במטר עוצמתי. העצים משתתפים בחגיגה ורוקדים לקצב הרוח. העננים משנים צבעם לאפור ומשלימים את התפאורה שבשמיים. וכך, בתור ילדה, הייתי מביטה מעלה ונהנית לראות ולחוות את הגשם הראשון בשנה. מפנטזת על המרק של אמא שמחכה חם בבית בעודי חוזרת מבית הספר. היה לי מנהג שהקפדתי עליו כל שנה ...

חברים יקרים,
יום כיפור בפתח, שערי השמיים עתידים להינעל בקרוב מאוד, ושנה חדשה תיפתח.
לפי האמונה, חלקנו יכתבו בספר החיים, וחלקנו יכתבו בספר אחר. של עולם אחר.
ספר החיים, משמעו הפשוט הוא שנהייה כאן בשנה הבאה. יש לנו מסורת בבית של כפרות (עם ח"י שקלים, לא עם תרנגול...) ובברכה שאומרים יש את המשפט : "זאת חליפתך, זאת תמורתך, זאת כפרתך, אלו המעות ילכו לצדקה ואת (אומרים את השם עם שם האם) תיכנסי ותלכי לחיים טובים ארוכים ומאושרים ולשלום". יצא לי לחשוב לאחרונה על המשפט הזה - תזכי לחיים טובים וארוכים. קודם כל מברכים שנזכה לחיים טובים ורק לאחר מכן לחיים ארוכים. האם הדברים חייבים לבוא יחד? האם חייבים לחיות חיים ארוכים על מנת שהם יהיו מאושרים? כשזה נוגע לאושר ולסיפוק אישי, מה קובע - האיכות של חיינו או הכמות?

כל כך הרבה דברים עברו עליי בשנה ושמונת החודשים האחרונים, מאז אותו ...