הימים חולפים, שנה עוברת.
24.1.2012 היה היום בו הכל התחיל. היום בו אושפזתי, אובחנתי ויצאתי לדרך חדשה. דרך שלא ידעתי מה עתיד לבוא, מה עתיד לקרות, ואם יהיה עתיד. לא ידעתי דבר, מלבד הרצון העז שבי לחיות, ולנצח. להגדיר מחדש את המונח ניצחון ולהבין מהו בעצם. כשמדברים על סרטן, מחלה כרונית, מה זה אומר בעצם להיות בצד המנצח, ואיך הניצחון הזה נראה. איך הוא מרגיש. האם בכלל ניתן לאמוד אותו, ואם כן, כיצד. משך זמן השרידות מיום גילוי המחלה? איכות החיים? שילוב של השניים? נשאלת השאלה, מהם המדדים להצלחה במקרה של סרטן גרורתי, והאם בכלל ניתן להגדיר אותם כמשהו מוחלט, שכן האם לא מדובר במדדי הצלחה משתנים מעת לעת. מה שהיה מוגדר כהצלחה לפני שנה לא בהכרח יהיה הצלחה כיום.

הימים חולפים, שנה עוברת, אבל המנגינה, לעולם נשארת.
24.1.2012. לילה ראשון באיכילוב, שמסמן את העתיד לבוא. לילה ראשון עם הידיעה ...

לפני כשנה אושפזתי באיכילוב, והתחלתי את החלק הנוסף, הפרק הנוסף בחיי, או כמו שאני מכנה אותו, הפרק "המסורטן" שלי. הסרט האישי שלי. סרט ושמו סרטן. כששכבתי באיכילוב, עוד בתחילת כל התהליך הזה, הרופאים כל הזמן ניסו להסביר לי שכדאי שאני אדבר עם פסיכולוג. הם פחדו שמא אני מדחיקה ולא מתמודדת עם הבשורות הקשות שקיבלתי באותה העת, לאור העובדה שכל הזמן הייתי מוקפת חברים ומשפחה, ולא בכיתי. לפחות לא בשלב הזה. זה היה נראה למתבונן מבחוץ כדבר אולי חריג, או אחר, אבל עבורי זה היה נורא טבעי. ההתמודדות דווקא דרך הצחוק, ודרך האושר, ולא דרך הבכי, היא חלק מאורח חיי ומחינוך של בית. יש מציאות לא פשוטה, זה נכון, אבל המציאות הזאת היא כאן, והיא נוכחת, ועכשיו השאלה מה נעשה איתה ואיך נקבל אותה. ולכן, ומתוך המקום הזה, בחרתי בצחוק. יש שיגידו שזה מנגנון הדחקה, ולא מנגנון התמודדות. אז יגידו. אני מאמינה ויודעת שכל אחד ...