"you hope for the best, you prepare for the worse" - כך החלה שיחת הטלפון שלנו בערב יום ראשון, בעודי בבית מנסה לעמוד על רגליי ולהבין מה אומרות תוצאות בדיקת הדם. הוא אמר את מילותיו, ניסה בכל כוחו מן הקצה השני של העולם לתת לי מעט תקווה, רק קצת...
יומיים לאחר מכן, ביום שלישי בבוקר, הגוף שלי כבר קרס. ביום חמישי כבר הבנתי מה האבחנה הסופית. בשישי כימותרפיה. ובכל הזמן הזה, אני לא יכולה לזוז. לא להרים את היד, לא להרים את הגוף. חבריי לספסל הלימודים נכנסו לתקופת בחינות. ואני? נכנסתי לבחינה הגדולה מכולם. המאתגרת מכולם. לא הצלחתי לחשוב מעבר לרגע הבא. לפעמים גם המחשבה הזאת קשה מדיי, כבדה מדיי. פשוט יותר מדיי. אני זוכרת את השכנה הנחמדה שהייתה בחדרי בכימותרפיה, כשאושפזתי במחלקה האונקולוגית בקומה 9. בחורה צעירה. למודת ניסיון, שניסתה לסייע לי במה שרק יכלה. ואז התחילו תופעות הלוואי. אני זוכרת את האנשים שפוקדים את מיטתי כל הזמן, בעוד עיניי נעצמות ונפתחות לסירוגין. ובכל הזמן הזה, הגוף לא יכול לזוז. כל תזוזה שוות ערך לכאב בלתי מתפשר ובלתי מתחשב. שכבתי שם, בשישי בערב, ערב הכימותרפיה הראשונה, וראיתי את החומרים זורמים לי לתוך הוריד. עדיין שיער ראשי עליי. חברותיי הטובות לצידי. המשפחה איתי. אבל בסופו של דבר, לא משנה כמה אנשים ואהבה אתה מוקף, יש את הרגע הזה, השנייה הזאת, שבה אני מעיפה מבט חטוף לעבר היד שלי, ורואה את האינפוזיה מחוברת. רואה את החומר מטפטף וצורב את ורידיי. וברגע הזה, יש את המחשבות, אלו שנמנעות יותר ואלו שפחות. ואתה מרגיש מוצף, במצב של נמצא/לא נמצא. מחפש משהו שיסביר לך איך הגעת לכאן, ומה יקרה הלאה.
שואלים אותי על מה חשבתי באותו הזמן. מה הרגשתי. אני רק אומר, שלפני שלוש שנים בדיוק, כששכבתי בקומה 9 באשפוז מלא, מוקפת אהבה, יכולתי לחשוב רק על משפט אחד -" you hope for the best, you prepare for the worse". כך נרדמתי. עם התקווה לטוב ביותר, לצד ההכנה לגרוע מכל. והחומר עדיין מטפטף.
מוזמנים לעקוב אחר דף הפייסבוק שלי - "סרט ושמו סרטן"
אקו"ם