21.11.2011. אני נוחתת בארץ לאחר סופ"ש בפריז. כאבי הגב פוקדים אותי, והם חזקים מתמיד, מטרידים מתמיד, ובעיקר - כאן בכדי להישאר. חודשיים מאוחר יותר, כפי שפירטתי בפוסט "מפריז ועד סרטן השד" אגלה שהכאבים נבעו מגרורות בעצמות, באגן, בעצם הזנב ובעמוד השדרה. וכך מתחיל לו המסע הפרטי שלי בתוך עולם סרטן השד. כך התחלתי להיות חלק מקהילת הסרטן בכלל, וסרטן השד בפרט.



21.11.2012. אני יוצאת מבדיקות בנוגע למצבו של הסרטן בגופי, באיכילוב. כאבי הגב עוד כאן. חושבת לעצמי שלפני שנה בדיוק חזרתי מפריז, והגב כאב. איפה הייתי אז ואיפה אני היום. תוהה לעצמי היכן אהיה בעוד שנה בדיוק, והאם זה משנה בכלל. מנסה לחזור ל"כאן ועכשיו". 3 דקות לאחר מכן מתפוצץ האוטובוס מול עיניי. קרוב אליי. כך התחלתי להיות חלק מקהילת נפגעי פעולות איבה בכלל, ונפגעת חרדה בפרט.

  איכילוב. סרטן. בדיקות. אולטרסאונד שד. חיים ומוות כל הזמן משחקים תפקיד ומתעתעים. מי מוביל, מי מובל.


איכילוב. הנרייטה סולד פינת שאול המלך. פיצוץ. בום. חיים ומוות. זכוכיות לכל עבר. פיצוץ מחריד. ריח שרוף. אנשים בהיסטריה. אני  בהיסטריה.



11:56. ברכב. זכות קדימה לרכב לפני. משאיר אותי ואת האוטובוס יחד. הוא מולי. אני מולו. חלונות סגורים. ובום אחד גדול. בום אחד מחריד. בום.
11:57. ברכב. הזכוכיות עפות לכל עבר. אני עדיין ברכב. חלונות מתנפצים. אנשים צועקים. אוטובוס אחד עוצר. העולם נעצר עבורי בשנית. הכל עומד מלכת. רק לפני 10 חודשים ניצלתי בנס, באותו בית חולים, מטרור אישי שהשתולל בגופי. סרטן שד גרורתי.


11:58. מתעשתת. מבינה. מנסה לראות מה קורה סביבי. מצלצלת לאבא, הוא בדרך. לא יכולה לעמוד. מתיישבת. הגרורות בעצמות, אני חושבת לעצמי. החוליות השבירות בגב. ...

  הדברים הקטנים בחיים, הפעולות הפשוטות לכאורה שכולנו עושים כל הזמן, מדיי יום ביומו. אותם דברים שאנחנו מזמן כבר לקחנו כמובן מאליו, ולא התייחסנו לקיומם. אותם דברים שהם כל כך חלק משגרת היום יום שלנו, שאנחנו מסתכלים עליהם בביטול גמור. כאילו אין בהם משמעות. הם תמיד יהיו כאן. עבורנו. תמיד נוכל להם, והם יוכלו לנו. רק כאשר משהו מערער את שרשרת החיים שלנו כפי שהכרנו, אנחנו מתעוררים, ואז מבינים. ואז מעריכים. ואז נשבעים לאהוב כל דבר. כל חלק בהם. להוקיר אותם. לחבק אותם בשתי ידיים. אז אנחנו מכירים בחשיבות שלהם. כמה חבל שנדרש אירוע מכונן בחיינו בשביל להסתכל לאותם אירועים פשוטים לכאורה בעיניים, ולהודות שהם עוד כאן איתנו. שאנחנו עוד כאן.



להתעורר בבוקר. לפתוח עיניים. לראות. להיות. להיות מסוגל לעמוד על הרגליים וללכת כמה צעדים. לעמוד בלי כאב בגב. לזוז. ללכת. לאכול את האוכל ולהרגיש את ...