במקום לחשוב על העבר
נחלום על העתיד
במקום להתעסק במה היה יכול לקרות
נחשוב על איך אפשר לשפר את מה שיש
במקום לחיות חיים של אחרים
נתמקד בחיים שלנו
במקום לבקר את כולם ולכעוס על העולם
נתעסק בלהיות סבלניים יותר לאחר
במקום לחשוב על כל הדברים שפספסנו בדרך
נראה את כל הפוטנציאל שטמון בעתיד
במקום לבכות על האתמול
נצחק על המחר
במקום לעסוק בספקולציות
נשקיע אנרגיה בלתקשר אחד עם השני ולדבר
במקום לחשוב שהכל רע, העולם שחור וכולם נגדנו
ניקח רגע לעצמנו ונראה איך ומה אנחנו יכולים לעשות בשביל להפוך את המציאות שלנו לטובה יותר
במקום להושיב את הילדים מול הביביסיטר האלקטרוני
נשחק איתם, נקשיב להם, ונעביר לדור הבא את המשחקים של פעם, כשהיית צריך באמת לרדת למטה ולדבר עם חברים
במקום לקלל, לצפור בכביש, לעקוף, להתעצבן, לכעוס ...
למעלה משנתיים שאני כותבת כאן, מעדכנת, מספרת ומשתפת אתכם במה שמתרחש במעמקי ליבי, על החיים עם הסרטן. אני מנסה להציג זוויות שונות של חיים, נקודת מבט קצת אחרת לעיתים. מנסה לאזן בין האתגרים, האמונה, התקווה, ניהול חיים תקינים ככל האפשר, לבין ההכלה, הקבלה, והחיים בצל אובדן של חברים לדרך, לצד האופטימיות והחיוך.
הפעם, לאחר שאחת מחברותיי הקרובות מאוד, נפטרה לפני כשבוע, החלטתי לשתף אתכם במשהו קצת אחר. מעבר לכתיבת פוסטים, בלוג וכדומה, אני גם כותבת שירים.
לפני כשנה כתבתי שיר, שנע על הקו הרגיש הזה שבין אובדן חברים לבין תקווה וחיים מלאים.
"והם מתים" / שירי- חיה רחמים, ספטמבר 2013
יש ימים שבהם אתה קם
יום מתחיל, שמש עולה
כאן יושבת וחושבת על הזמן
עוד סיפור לא סגור, ואינם
חיים שלמים שחולפים על פניי
יום ולילה הופכים לאחד
לא יודעת מה כאן ...
אקו"ם