לפני כחודשיים אחותי הקטנה התגייסה לצבא. יש בינינו פער של 10 שנים, ובכל זאת, למרות שכביכול קיים פער של חצי דור בינינו, היא החברה הכי טובה שיכולתי לבקש. הרבה זמן לא פרסמתי משהו. לא בגלל שאין לי מה להגיד, אלא בגלל שפשוט לא מצאתי את המילים הנכונות. אחרי שאחותי התגייסה הוצפתי ברגשות רבים ומעורבים, שאולי העיסוק בהם וביצירת שגרת חיים אחרת, הביאו אותי לכדי שתיקה קלה.


ביום הגיוס, כאשר הגענו כולם יחד לבקו"ם, ראיתי עשרות משפחות לנגד עיני, שעומדות ומחבקות את יקיריהם, בידיעה שבקרוב יעלו על אוטובוס אחד שיעביר אותם בין רגע לחיי בגרות, ויניחו בצד את שלב הנעורים. אמהות שמחו דמעה, אבות שלא הפסיקו לחבק, כולם מסתכלים בגאווה מהולה בעצב. ואני? אני עמדתי לי בצד, ולא הפסקתי לחייך. נכון, מי שמכיר אותי יודע שהחיוך קיים גם בעיתות מבוכה וגם בעיתות שמחה ועצב כאחד בחיי, אבל כאן היה זה חיוך מלא ...