אני יודעת שלרבים מכם הכותרת אולי נשמעת לא הגיונית, אולי קצת סותרת. אולי אפילו מתיימרת. יש שיגידו שהיא מעידה על חוסר הבנה של מצבי הנוכחי. "הכחשה" בעגה המקצועית. ואני? אני החלטתי. גמרתי אומר בליבי. אני בת 28, בריאה, עם סרטן שד גרורתי.

אינני מוכנה יותר להגדיר עצמי כאדם חולה. אני לא חולה, אני אדם עם מוח צלול, רהוט יש יאמרו, אוהב ונאהב, מוקף חברים, משפחה. יוצרת בכתיבה. עושה פזאלים. אדם שכזה, איננו יכול להיות מוגדר לשארית חייו כאדם חולה. בעיניי, התיאור הנכון הוא אדם בריא. העובדה שכל גופי דואב וכואב, ואני מרותקת למיטה מרבית שעות היממה, לא משנה זאת. גם העובדה שאני לוקחת כדורים שהם למעשה כימותרפיה, לא משנה זאת. אפילו הקרחת (שכבר גדלה לאט לאט) שעל ראשי לא תצליח לשכנע אותי. גם לא הנכות בה אני מוגדרת לפי חוק, ובה "זכיתי" ביושר.


לאחרונה, תופסות את עייני ...

שבוע טוב.
הפעם לא אכביר במילים מקדימות, פשוט בחרתי לשתף אתכם דרך שיר/ קטע קצר שכתבתי.  

"מיוחדת רק שלך... האמנם?"

בטוחה שכבר עבר הלאה למישהי אחרת
אין לי ספק שאתה ממשיך במסעות הכיבושים שלך
אחת אחת אתה עובר
כל עוד ניתנת לך האפשרות לקבל את המקום שאתה רוצה
וגם אם לא
אתה לוקח אותו בכוח ולעיתים בעורמה ובמוח
ועד שהבחורה, כמוני בדיוק, שמה לב למה מתרחש
זה כבר מאוחר מדיי
כי אתה כבר הטבעת חותמך
כבר נכנסת עמוק פנימה
ואני עומדת חסרת אונים
למרות שאני יודעת שאינני רוצה משהו כמוך בחיי
אתה נשאר ולא יוצא
אני לא מצליחה להוציא אותך ממני
ואני מנסה
חזק חזק
המון
מבינה את הסיכון הרב שטמון בך
יודעת שלא תמיד זה תלוי בי
מנסה לשלוט במצב
ובסופו של דבר
ידך על העליונה
אתה בגופי
אתה מתפשט
עשית זאת גם ...

  יום הולדת 5. רחוב השרון בחולון. כמיטב המסורת של משפחת רחמים, מסיבת יום ההולדת מושקעת ומלאה בכול טוב. מי שמכיר את ההורים שלי, יודע עד כמה זה נכון... ילדת יום ההולדת עם כתר על הראש. כתר מפרחים אדומים. שיער ארוך וגולש. ילדים  מהגן, כולל אהבתי הראשונה (ילד בשם רן.. שהספיק לחזור בתשובה מאז גיל 5...) מתכנסים כולם יחד, נעמדים סביבי ומרימים את הכיסא יחד עם קולות האומנית שסופרת עד 6.. (אחד לשנה הבאה..). לאחר מכן, מתנגן שיר ברקע. שיר שאומר הכול. מילותיו שחקוקות לי עד היום, יחד עם הריקוד והחיבוק לאמא - "אמא או אמא חבקיני חזק, ולעולם לא ניפרד. אמא אותך הן אהבתי מכל, אמא השיר לך הוא עד".



הזיכרון הזה חקוק בראשי מאז גיל 5. ומה שזכור לי יותר מכל, בתור ילדה בת 5, שכל מה שחשבתי באותו רגע זה מה יקרה כשאמא תעזוב אותי ותמות. אני זוכרת שחזרתי בגיל 6 או 7 מבית הספר, אחרי ...