לפני שנתיים, בחגיגות ראש השנה, קיבלתי מתנה מיוחדת מחברה מאוד מוכשרת. אמנית מן המעלה הראשונה. אדם מיוחד. אני הייתי בדיוק אחרי חצי שנה של כימותרפיה קשה מאוד, והמשכתי טיפולים אחרים בכדורים. עדיין 20 קג פחות, עדיין עור ועצמות. חברתי הייתה במצב רפואי טוב ויציב, סטטי, אבל אחותה התאומה, שאובחנה אף היא עם סרטן גרורתי, הייתה כבר בימיה האחרונים. אני זוכרת את הערב הזה, הערב בו היא שלפה מתוך שקית עטופה את אותה טבעת מיוחדת במינה שהיא הכינה לי. סתם ככה. מתוך אהבה. על הטבעת היא חרטה 4 מילים. מילים שמסמלות אולי יותר מהכל את מי שאני, ואת מי שהייתי עבורה. אולי גם קצת את מה שהיא הייתה עבורי.

חלף לו הזמן. האהבה האינסופית שלי אליה רק הלכה והתעצמה. הלכה וגדלה. היא הייתה לי לאחות גדולה, ואני הייתי לה לאחות קטנה. פער הגילאים בינינו היה עשר שנים. עשור אחד. ממש כמו פער הגילאים ביני לבין אחותי ...