3 שנים עברו מאז אותו יום.האבחון והאשפוז והיום שבו חיי החליפו כיוון. בשבוע הקרוב אפרסם כל יום קטע קצר מתוך אותם ימים ראשונים.
3 שנים- קטע מספר 1:
"מה זאת אומרת אתם לא יודעים מה לעשות?" שאלתי אותם. "איך זה שאין לכם את התשובות? אני מקיאה כבר 13 פעמים ביום, תעשו משהו. אתם הרופאים"
"תשמעו, את מקיאה אפילו מים, החומר הבסיסי ביותר שיש. אין לנו שום יכולת לעזור לך כרגע".
כך הוא אמר. כך הוא הגיב. ואני נותרתי המומה בחדר. חדר מספר 48. חדר פרטי, מהסיבות הכי לא נכונות. בידוד, אין מערכת חיסונית, כל מה שיוצא נכנס מהפה. וזה רק הסבב הראשון. השבוע הראשון. יש עוד חיים שלמים לפניי, חשבתי לעצמי. רק עכשיו חגגתי 28. הסוף לא יכול להראות כך. החיים שלי לא יכולים להיגמר כך. הקאות, חוסר יכולת לזוז, סיעודית. משהו חייב להשתנות. איפה אני בתוך כל זה. מי אני בתוך המקום הזה. ומה אני עושה כאן. ואיך יוצאים מזה. בעיקר, איך יוצאים מכאן.
לתגובות/הארות/הערות:
shiri.rahamim@gmail.com
מוזמנים לעקוב אחר דף הפייסבוק שלי - "סרט ושמו סרטן"
אקו"ם