"you hope for the best, you prepare for the worse" - כך החלה שיחת הטלפון שלנו בערב יום ראשון, בעודי בבית מנסה לעמוד על רגליי ולהבין מה אומרות תוצאות בדיקת הדם. הוא אמר את מילותיו, ניסה בכל כוחו מן הקצה השני של העולם לתת לי מעט תקווה, רק קצת...יומיים לאחר מכן, ביום שלישי בבוקר, הגוף שלי כבר קרס. ביום חמישי כבר הבנתי מה האבחנה הסופית. בשישי כימותרפיה. ובכל הזמן הזה, אני לא יכולה לזוז. לא להרים את היד, לא להרים את הגוף. חבריי לספסל הלימודים נכנסו לתקופת בחינות. ואני? נכנסתי לבחינה הגדולה מכולם. המאתגרת מכולם. לא הצלחתי לחשוב מעבר לרגע הבא. לפעמים גם המחשבה הזאת קשה מדיי, כבדה מדיי. פשוט יותר מדיי. אני זוכרת את השכנה הנחמדה שהייתה בחדרי בכימותרפיה, כשאושפזתי במחלקה האונקולוגית בקומה 9. בחורה צעירה. למודת ניסיון, שניסתה לסייע לי במה שרק יכלה. ואז התחילו תופעות הלוואי. אני זוכרת את ...

3 שנים עברו מאז אותו יום.האבחון והאשפוז והיום שבו חיי החליפו כיוון. בשבוע הקרוב אפרסם כל יום קטע קצר מתוך אותם ימים ראשונים. 
3 שנים- קטע מספר 1: "מה זאת אומרת אתם לא יודעים מה לעשות?" שאלתי אותם. "איך זה שאין לכם את התשובות? אני מקיאה כבר 13 פעמים ביום, תעשו משהו. אתם הרופאים""תשמעו, את מקיאה אפילו מים, החומר הבסיסי ביותר שיש. אין לנו שום יכולת לעזור לך כרגע".כך הוא אמר. כך הוא הגיב. ואני נותרתי המומה בחדר. חדר מספר 48. חדר פרטי, מהסיבות הכי לא נכונות. בידוד, אין מערכת חיסונית, כל מה שיוצא נכנס מהפה. וזה רק הסבב הראשון. השבוע הראשון. יש עוד חיים שלמים לפניי, חשבתי לעצמי. רק עכשיו חגגתי 28. הסוף לא יכול להראות כך. החיים שלי לא יכולים להיגמר כך. הקאות, חוסר יכולת לזוז, סיעודית. משהו חייב להשתנות. איפה אני בתוך כל זה. מי אני בתוך המקום הזה. ומה אני ...