שנתיים עברו מאז אותו יום. 24.1 היה התאריך בו אושפזתי, ומשם הכל התחיל לנוע. מהר מאוד, מהר מדיי, בלי הכנה מוקדמת. החיים כפי שהכרתי שינו פנים, ובמקומם נכנסה מציאות חדשה לחיי ולחיי הסובבים אותי. החיים לצד מחלה כרונית. ניסיתי לחשוב על תובנות מחזקות או מחשבות משמעותיות שעוברות במוחי בתקופה זו, ניסיתי מאוד להעלות אותם על כתב. אבל במקום זה, בכל פעם שבאתי לכתוב משהו, נזכרתי ברופאים השונים שליוו אותי לאורך הדרך, ובדרך התנהלותם אל מול האדם העומד מולם. התחלתי לחשוב על כל המשפטים והמבטים של אותם רופאים, ועל המשמעות שלהם עבורי. עד כמה יש להם תפקיד גדול, לעיתים גדול מדיי, בכיצד אנחנו רואים את עצמנו ואת מצבנו, ומה אנחנו עושים עם זה. ישנם רופאים שלוקחים את האחריות הכבדה הזו שמוטלת עליהם, ורואים בה שליחות משמעותית, ועל כן, נוהגים בה באופן כזה. בשילוב נדיר של איכות ושיח אמיתי, כנה אך מעורר אמפתיה ...