8 חודשים עברו מאז הפעם הראשונה שהכימותרפיה זרמה בדמי ובעורקיי. 8 חודשים. כ-240 ימים. 5760 שעות. מרגיש כמו חיים שלמים. לפעמים, רק לפעמים, אני מבקשת לעשות הפוגה של שבוע ימים מהסרטן. שהוא יעשה הפוגה ממני. אבל, במחלה כרונית זה לא אפשרי. אין הפוגות יזומות, ולכן עליי ליצור אותם. עם הזמן, התחלתי להבין שעליי לייצר לעצמי את המציאות בה אני רוצה לחיות, ואמנם לא בחרתי שהסרטן יגיח לעולמי, באופן ובעוצמות שהוא הגיח, אבל אני כן יכולה לבחור איך אחיה את הזמן שיש לי, איתו. כמה משקל אני אתן לו, כמה חשיבות הוא יקבל בחיי.


אני קוראת את כל התגובות שלכם, קוראים יקרים. את המיילים, ההודעות בפייסבוק, ואת התגובות כאן. לעיתים אף מגיבה. בפוסט הקודם, "אוהבת אותך, עוזבת אותך" כתב לי מישהו שהסרטן הוא לא נושא לבלדות ושירים. אולי זה נכון. אולי באמת הנוכחות העוצמתית שלו בחיי אינה מותירה מקום ...

  "לא יודעת איך להתחיל. מה לכתוב, איך לא להבהיל. אוהבת אותך, עוזבת אותך, אין לי אוויר".
"רוצה לרקוד, רוצה לשיר, לפרוס כנף, לעוף מעל העיר, ולשוב אל חושיי. שוב להדליק את נשמתי, ולבדי, לדעת מה איתי, להציל את חיי...." מילים אלו לקוחות מתוך שירה של דפנה ארמוני "אוהבת אותך, עוזבת אותך" .


בפוסט הקודם, כתבתי על אותו מלכוד 22 שלעיתים אני מרגישה שאני מצויה בו. זה שבו הפרספקטיבה שלנו משתנה בעקבות משהו שקרה. בדרך כלל משהו לא פשוט, ובעזרתו אתה מבין יותר דברים על החיים. מבין יותר. כתבתי גם שהייתי מעדיפה לוותר על הסרטן ולקבל את הבריאות בחזרה. אבל אם כך היה המצב, לא הייתי מגיעה לתובנות שהגעתי אליהם היום.


השיר אמנם נקרא "אוהבת אותך, עוזבת אותך". אני יודעת שזה נשמע בוודאי מוזר לרבים מכם, שאני מציינת שיר שכזה בקונוטציה של סרטן שעלול ...

אנחנו נמצאים ממש בפתחה של שנה חדשה. אני יושבת ופתאום נזכרת איפה הייתי לפני שנה. איך השנה הזאת חלפה לה, ומה היא כללה בתוכה. איך היא התחילה, ואיך היא נגמרת. עבורי, אפשר להגיד שממש קיבלתי את חיי בחזרה, במלוא מובן המילה, בשנה שחלפה. למרות הכל, ואולי בזכות הרוח, אני עדיין כאן. ואין בי חרטות. אין בי תהיות של "מה היה קורה אם...". עוד מהימים הראשונים לאחר שגילו את הסרטן בגופי החלטתי שלא אעסוק בשאלה הזאת. אין בה טעם, והיא לא מקדמת אותי לעבר ריפוי. ולכן, אני שלמה ומודה על כל יום שקיבלתי במתנה.


אתם מבינים, קוראים יקרים, אני מרגישה במקום מסוים שהתחלתי מהמוות. לפני שמונה חודשים הייתי במצב אנוש. הרופאים נתנו לי כמה שבועות לחיות, במידה והכימותרפיה לא תעבוד. הכבד היה על סף אי ספיקה. לא היה דבר שהחזיק את עמוד השדרה ואת החוליות. הכל מלא חורים. והיום? אני עדיין כאן. נהנית מהחיים. ...