אבל
זה לא קרה לי קודם: השנה חיכיתי בקוצר רוח ליום הזיכרון
יום הזיכרון מצליח להמחיש איך שכבות כאב חדשות לא מוחקות את אלו שקדמו להן. לכן, השנה אני כמעט מצפה לו
השנה הבנתי כמה גדול הדבר שנוה עשה בקורונה
"קשה לי להשטיח את הדמות שלו שיהיה רק גיבור ישראל"
לאה איני מציגה בכנות ובאומץ את כיעורה של המחלה והבדידות שבאבל
האובדן של אסא כשר הפך למסע שמנסח את השכול וההנצחה
"כל מם הוא טרגי כי אח שלי מת": האחיות השכולות שמנציחות דרך הצחוק
"היינו משפחה שכולה, אבל לא הצלחתי להתאבל"
עצב מהול בשמחה: שמחת תורה הקרוב יהיה מפגש בין הישראלי ליהודי
"השבעה באוקטובר לא יכול להישאר לנצח כצל על שמחת תורה"
תשעה באב: בין זעקות השבר ניתן להניח תשתית לבנייה מחדש
להיתקע במעגל האבל: איך להתמודד עם אבדן של אדם קרוב
הצעה למשפחות השכולות: לאמץ את הקדיש
האבלות הפרטית שלי נדחקה מפני טבח שמחת תורה
לא פעם מצאתי את עצמי יושב בבתי אבלים בלי לומר מילה - ולא חש תסכול או החמצה
מנחמים אמורים להראות לאבלים שהם חלק מרקמה אנושית רחבה. אפשר לקיים זאת גם בלי לומר מילה
מאז השביעי באוקטובר אני לא שמאלני ולא ימני
כל האנשים הנחרצים האלה, שתמיד יודעים הכול על הכול, נראים לי פתאום כמו ילדים קטנים שאיבדו את דרכם
עוד חיבוק אחד: המשפחות והחברים נפרדים מיקיריהם שנהרגו במלחמת חרבות ברזל
"עברתי לידה שקטה ואיכשהו, אני עדיין נושמת"
באמצעות איוריה וטקסטים נלווים מתמודדת מור עם חוויית הלידה השקטה והאובדן שחוותה
