יש תובנה שהתפתחה אצלי במשך השנים בתוך השכול. אבל חשוב לי לפתוח בהבהרה שמיועדת אל מי מבני המשפחות השכולות שקורא. אני יודעת שכל אחד מאיתנו עובר מסע. מסע ששונה מזה של האחר, ומשתנה גם אצלנו בכל שנה ושנה. ולכן, זה בסדר גמור אם המחשבות הללו לא מדברות אליכן. אולי אפילו מקוממות. אבל השנה מצאתי את עצמי ממש מחכה ליום הזיכרון.

אני יודעת שזה נשמע צורם. שזה לא משהו שראוי להיאמר בקול. מי הפסיכופת שמחכה ליום שבו כולם מתכנסים סביב הכאב? מי מצפה בקוצר רוח לצפירה שתפלח את האוויר? לתחושת שברון הלב מול פניהם היפות של גיבורינו שכבר אינם?

זה מעולם לא קרה לי קודם.

כלומר, כבר קרה שבסופו של יום הזיכרון ידעתי לומר שהיה לי טוב שהוא הגיע. שמצאתי בו נחמה, חיבוק והקלה. אבל ממש לשבת ולחכות לו? זה עוד לא קרה לי.

וכל ההבדלים מיטשטשים

כבר שמונה שנים וחצי אני חיה בתוך המילה "זיכרון", והיא כמובן שינתה צורה עם השנים. בהתחלה הזיכרון היה חד, צורב, בלתי אפשרי לנשיאה. הוא הכאיב מאוד והשאיר עקבות מדממים בכל מקום.

אחר כך הוא התרכך מעט. הוא היה כבד משקל, אבל איכשהו נישא במאמץ על גבי החיים שאני חיה. נכנסו אל הזיכרון שגרה, ילדים שגדלים, ימים טובים יותר ופחות. אחר כך כבר היה קשה להבחין בין הזיכרון לגעגוע. ואט־אט היה בו משהו חי, הנושא את עצמו.

אבל בשנים האחרונות, בתוך רצף האירועים הלאומיים שלא נותנים מנוח, קרה לי משהו שלא ציפיתי לו. פתאום, בהצפה הקשה של סיפורי שכול חדשים ומטלטלים ובמסע האינטנסיבי שלי לליווי אלמנות טריות מאז שפרצה המלחמה, התגנבה מחשבה שקטה ומעט מביכה: אולי השכול שלי כבר נדחק אחורה.

הוא לא נעלם, השכול כאן כדי להישאר - את זה כבר למדתי. אבל המציאות ייצרה לנו, בכמות בלתי סבירה ובלתי ניתנת להכחשה, שכבות חדשות של כאב. טריות יותר, מדממות יותר, כאלה שתופסות את קדמת הבמה. שמות חדשים, פנים חדשות, סיפורים שנכנסים אל הלב הלאומי בעוצמה שאי אפשר לעמוד מולה. וכשזה קרה שוב ושוב, היו רגעים שנדמה בהם שהסיפור הפרטי שלנו הולך לאיבוד.

אינני מתכוונת חלילה להשוות בין כאב לכאב בערב הקדוש הזה. זו יותר תחושה של התרחקות איטית, עדינה ובלתי מורגשת, מהמעגל הראשון של הזיכרון הציבורי. כאילו הזמן, מרפא חלקי בלבד, גם מזיז אותנו קצת הצידה.

ובמקום הזה, דווקא שם, נכנס יום הזיכרון. בלי לעשות דבר. בלי שמפרסמים או מדברים, בלי שמבקשים להזכיר. הוא פשוט מגיע, כמו בכל שנה, בין שנבחר בכך ובין שלא, ומחזיר אותנו אל לב הסיפור הלאומי.

וכשהצפירה נשמעת, והמרחב כולו נעצר, מנחם לדעת שאיני לבד בזה. לא רק המשפחה שלי ואני מתייחדים עם רזיאל, אלא מדינה שלמה.

וכל ההבדלים מיטשטשים. בין ישן לחדש, בין כאב טרי וצורב בכל נשימה לכאב שכבר כמעט למדו לחיות לצידו. אין תחרות על מקום, אין היררכיה או תחושת דחיקה. יש מרחב אחד גדול שמחזיק את הכול.

לרגע כולנו בשתיקה

אם נתעלם מהפעמים המעטות שניסו ואולי עוד מנסים לציין זאת קצת אחרת, יום הזיכרון מצליח באופן לא מוסבר לייצר בנו אחווה שלא קיימת בשום זמן אחר. אחווה שלא זקוקה להיכרות אישית, אלא מבינה שכולנו חלק מסיפור אחד גדול.

וגם אם עברו שנים, וגם אם המציאות המשיכה הלאה, וגם אם נוספו עוד ועוד שכבות של כאב - אף שכבה לא מוחקת את הקודמת. הן מצטרפות זו לזו.

ביום הזה, רזיאל לא צריך תזכורת פומבית כדי להיות נוכח. הוא נמצא בתוך המארג, בתוך הזיכרון הקולקטיבי שמצליח, איכשהו, להחזיק את כל השמות, את כל הפנים, את כל הסיפורים. וגם אותנו.

ואולי זו המשמעות העמוקה ביותר של היום הזה. לא רק לזכור את מי שאיבדנו, אלא גם להזכיר למי שנשארו שהם עדיין חלק מהסיפור שלו ושלנו, של כולנו. שגם אם החיים לקחו אותם רחוק מהנקודה ההיא בזמן, גם אם הכאב שינה צורה, גם אם העולם התקדם, יש זמן מיוחד, מיוחד רק לנו עם ישראל, שבו הכול נאסף מחדש.

אנחנו בימים של טירוף. החדשות רודפות אותנו והידיעות רודפות זו את זו. אין לנו שום ביטחון או יציבות שדלת השכול נסגרה. ובתוך כל זה, תהיה צפירת יום הזיכרון שתגיע תמיד, ולרגע תאחד את כולנו בשתיקה.

אני מוצאת בזה נחמה מסוג אחר. כזו שממקמת. שמחזירה אותי למקום שלי בתוך העם הזה, בתוך הסיפור הזה.

אולי במהלך השנה, במרוצת החיים והאירועים, יש לפעמים הרגשה שהזיכרון הולך ונחלש ברעש הגדול. אבל ביום הזיכרון מתברר שהוא לא נחלש. הוא פשוט חלק מקהילה רחבה יותר.

אני שמחה לקראת הגעתו של יום הזיכרון. שמחה על העצירה שהוא מחייב אותנו בה. שמחה, בעיקר, על הזכות הגדולה, בתוך הרעש המטלטל של המלחמה והמציאות בארץ ישראל, להרגיש חלק מהמארג שלנו בארצנו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il