כשטלי די תעמוד תחת החופה, אמה לוסי ואחיותיה מאיה ורינה לא יעמדו שם לצידה, ובכל זאת משהו מהן ינכח ברגעים המקודשים האלו. בעצה אחת עם ארוסה, אריאל רוזנפלד, החליטה טלי להביא אל חתונתם באופן אקטיבי וחי את בנות משפחתה שנרצחו בפיגוע ירי לפני כשלוש שנים. "מעלינו תהיה חופה שחברותיה של מאיה הכינו לזכרה", מספרת לנו טלי כשבועיים לפני האירוע המרגש. "זו חופה מיוחדת במינה. שזורים בה אלמנטים שמאפיינים את מאיה - מפת ארץ ישראל, ידיים פתוחות לרווחה, פסוקים של שמחה ועוד. כך נרגיש שהיא שם איתנו". אחותה רינה תלווה אותה דרך הצלילים והמילים שיישמעו במעמד הקידושין. "השם רינה מסמל תפילה ושירה. בחרנו בקפידה שירים שמזכירים את השם שלה, כדי שגם היא תהיה חלק בלתי נפרד מאיתנו מתחת לחופה".
וכדי להרגיש את החיבוק של אמה, טלי מתכוונת לצעוד לחופה בשמלת הכלה שלבשה לוסי לפני שלושים שנה. "לא חשבתי על זה בעבר, אבל אחרי שהתארסנו, המחשבה על השמלה הזאת פשוט עלתה מאליה, והרגשתי שזה הדבר הנכון. השמלה שכבה בארון כל השנים, אף אחת לא נגעה בה מאז שאמא לבשה אותה. כשאני לובשת את השמלה הזאת, אני מרגישה את אמא איתי". בעולם החתונות העכשווי, המוצף טרנדים, עיצובים מתחלפים וכלות שמקפידות ללבוש שמלה שנייה ושלישית במהלך הערב, הבחירה בשמלה משנות התשעים עשויה להיראות יוצאת דופן.
אבל בעיני טלי, זאת לא רק פעולת הנצחה: "לאמא שלי היה טעם מדהים", היא מחייכת, ואי אפשר לא לשמוע את הגאווה בקולה. "השמלה קלאסית ומהממת. עשיתי בה רק תיקונים קטנים מאוד כדי להתאים אותה אליי, אבל הבסיס הוא כולו אמא". כך, בתפרים העדינים של בגד שעמד מלכת, יישזרו העבר והעתיד, הנוכח והנעדר; טלי תתעטף לא רק בבד, אלא גם בטעם ובאסתטיקה של אמה. "אריאל היה שותף מלא לבחירות האלה. הבנו שזו הדרך שלנו להמשיך קדימה, לבנות בית חדש מתוך שמחה, כשמאיה, רינה ואמא שלי צועדות איתנו בכל פסיעה".
בתקופת ההכנות לחתונה, בין בחירת אולם וספקים, טעימות ומדידות, הגעגוע מורגש מתמיד. "זה קשה", אומרת טלי. "חתונה היא אירוע מרגש ומלחיץ, ובתוך זה יש לנו גם התמודדות עם החוסר. יש שמחה, אבל היא שונה. מעולם לא דמיינתי את עצמי מתחתנת בלי אמא ואחיותיי, והנה זה קורה. גם בימים 'רגילים', לעיתים קרובות אני רוצה להתקשר אל אמא, להתייעץ, לדבר, לשאול. ועכשיו, כשאנחנו מארגנים חתונה, החוסר שלה מורגש בכל פינה. יש הרבה רגעים שאמורים להיות של אמא ובת, דברים שאני מרגישה שאני פשוט לא חווה אותם כמו שהיו אמורים להיות".
היא מלאת תודה למעגל התמיכה שסובב אותה - החברות המסורות, הדודות, האח יהודה והאחות קרן, ומעל לכול אביה, הרב ליאו די. "הוא ממלא את שני התפקידים, עושה הכול ומחזיק לי את היד לאורך כל הדרך". ובכל זאת, יש טריטוריות שבהן היתמות מאם בולטת במיוחד. "יש דברים שאבא פשוט לא יכול לעשות. למשל, מדידת שמלת כלה. שם חסר החיבוק הנשי, העין של אמא. ברגעים האלו הייתי רוצה שהיא תהיה לידי, שתלווה אותי. הייתי רוצה לשאול אותה מה היא הרגישה כשהתכוננה לחתונה, מה היא חוותה. והיא פשוט לא שם".
לגור בארץ החופשות
טלי די, כמעט בת עשרים, סיימה לא מכבר שירות צבאי בחיל האוויר - שירות שהפך משמעותי במיוחד בשל המלחמה. היא נולדה בלונדון, וזוכרת באהבה את שנות הילדות שם ואת הלימודים בבית הספר היהודי. כשהייתה בת 9 עלתה לארץ עם משפחתה. "אבא שלי למד כאן בישיבה ארבע שנים, ותמיד רצה לעלות מטעמי ציונות", היא מספרת. "ההורים שלי האמינו בכל ליבם בארץ ישראל, ורצו לגדל אותנו דווקא כאן. ובכל זאת, לא פשוט לעזוב הכול ולעבור לארץ אחרת. כל המשפחה המורחבת שלנו עדיין באנגליה".
כילדה, איך הגבת להחלטה של ההורים לעלות לארץ?
"אני זוכרת שהם קראו לי לחדר וסיפרו לי שזהו, אנחנו עוברים. בשנים לפני כן היינו מגיעים לארץ לחופשות – היינו באילת, בטבריה – ולכן ישראל הייתה בשבילי 'ארץ החופשות'. כשהם אמרו לי שאנחנו עולים לארץ, הרגשתי שאני עוברת למקום של חופש תמידי וכיפי. גם אחרי העלייה ההורים הרבו לטייל איתנו, והתחושה של חיבור לארץ מתוך שמחה וטיולים נשארה איתנו. עד היום אני מרגישה קצת כאילו אנחנו בחופשה".
גם האסון שפקד אותם ב־7 באפריל 2023, חול המועד פסח תשפ"ג, אירע בדרך לטיול משותף בצפון. הם יצאו מביתם באפרת בשני כלי רכב: בראשון נסעו ליאו, טלי ויהודה, ובשני לוסי, מאיה ורינה. קרן, שעשתה אז שירות לאומי בירושלים, הצטרפה לרכב של האם וירדה בדרך.
"לאורך הנסיעה דיברנו איתן בוואטסאפ", משחזרת טלי את הדקות האחרונות לפני שהכול התנפץ. "אנחנו כבר הגענו לסחנה, וידענו שהן נוסעות אחרינו. פתאום דודה שלי התקשרה. היא שמעה שהיה פיגוע בבקעה, ורצתה רק לוודא שאנחנו בסדר. אמרתי לה שאנחנו בסדר, ושאני מתקשרת מיד לאמא".
השיחה לטלפון של לוסי לא נענתה. גם מאיה ורינה לא השיבו כשניסתה להתקשר אליהן. "ראינו בחדשות שיש שלוש נפגעות. פתאום הופיעה תמונה של הרכב, של התיקים. לאט־לאט החלקים התחברו לתמונת בלהות. אבא עשה פרסה ונסע במהירות מטורפת לזירת הפיגוע. כל הדרך התפללנו שזה לא הן, שיהיה בסדר. עוד כשהיינו בנסיעה דיווחו שנקבע מותן של שתיים מהנפגעות".
הפיגוע אירע בצומת חמרה, בקעת הירדן. מחבלים פתחו באש לעבר הרכב שבו נסעו האם ושתי בנותיה. רינה (15) ומאיה (20) נהרגו במקום, לוסי נפצעה באורח אנוש והובהלה לבית החולים. כשליאו הגיע עם טלי ויהודה לזירת הפיגוע, כוחות הביטחון מנעו משני הילדים להתקרב. "החלטה טובה ונכונה מאוד שלהם", אומרת טלי כיום. האב ניגש אל הרכב, וחזר כשבידיו תעודת הזהות של מאיה. "נסענו לבית החולים", משחזרת טלי. "אבא נהג, ואני לקחתי על עצמי את תפקיד המודיעה. התקשרתי לקרן ואמרתי לה: 'הפיגוע זה אנחנו, תגיעי לבית החולים'. התקשרתי לבני משפחה בארץ וגם לסבתא ולכל המשפחה באנגליה, ואמרתי לכולם לעלות על מטוס לישראל כמה שיותר מהר. באותן דקות עוד לא עיכלתי, עוד לא התחלתי לבכות".
זירת הפיגוע בבקעה | צילום: גיל אליהו, ג'יני
רק בבית החולים הדסה, כשראתה את אמה מחוברת למכשירים, חלחלה ההבנה. "ידעתי שהמשפחה שלי לעולם לא תחזור להיות מה שהייתה, ושאנחנו חייבים להתרגל למציאות חדשה", היא אומרת.
בתוך חוסר הוודאות באשר לגורלה של האם, כשבני המשפחה מיטלטלים בין תקווה לייאוש, התקיימה הלוויה של שתי הבנות שנרצחו. המונים התפללו לרפואת לוסי, אך שלושה ימים לאחר הפיגוע נאלצו הרופאים להודיע שהיא במצב של מוות מוחי בלתי הפיך. בת 48 הייתה במותה.
גם בתחתית התהום, המשפחה בחרה באור ובנתינה, והחליטה לתרום את איבריה של לוסי. "מבחינתנו זה היה מובן מאליו", אומרת טלי. "ידענו בביטחון מלא שזה מה שהיא הייתה רוצה. ברוך השם, אמא הצליחה להציל חמישה אנשים, ושתי הקרניות החזירו את הראייה לשניים נוספים. האיברים שלה התפזרו בכל החברה הישראלית: מוסלמי מנצרת קיבל את אחת הכליות, אם לשני ילדים אוטיסטים קיבלה את הלב. האדם שקיבל את הכבד שלה השתקם, הכיר בת זוג, ואבא שלי היה עד בחתונה שלהם לא מזמן. הלב והאור של אמא ממשיכים לחיות".
מכיוון שהפיגוע התרחש בימי חול המועד, שבהם לא יושבים שבעה, ימי האבל הראשונים קיבלו אופי ייחודי. "הבית היה מלא, כולם הגיעו ותמכו. זה היה כמו שבעה ארוכה. הדבר שהכי נחקק בי מהימים ההם היה החיבוק המטורף שקיבלנו מעם ישראל. מספרים בלתי נתפסים של אנשים באו לתמוך ולהראות אהבה. הרגשנו את זה בכל רגע".
רינה, לוסי ומאיה די ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
קהילת גוש עציון עטפה אותם בחיבוק בלתי פוסק. "בדרך ללוויה, כל היישוב וכל הגוש עמדו בצידי הכביש, מהבית ועד בית העלמין, עם דגלי ישראל. גם אחר כך הם עמדו לצידנו. קהילה אחת בבנימין דאגה לשלוח לנו פרחים מדי יום שישי, והקהילה באפרת בונה עכשיו אולם להנצחתן של אמא ומאיה, וסניף 'עזרא' לזכר רינה".
לא כולם ידעו כיצד לתת את התמיכה הנכונה. "בשבעה היו אנשים שבאו מתוך רצון טוב, אבל השמיעו דברים חסרי טקט. לא אהבתי שאמרו לי 'יש סיבה לכל דבר', 'הן קורבן של עם ישראל', או שניסו להכתיב לי איך להרגיש. לפעמים אין מילים מתאימות, וכל מה שצריך זה רק חיבוק סבלני".
האהבה היא נקודת המוצא
כשאני מבקשת ממנה לספר על לוסי, טלי מגדירה את אמה "אישה מדהימה, בעלת כוחות נפש מטורפים. היא גדלה בבית לא פשוט, עם הורים גרושים ומשפחה מורכבת. מתוך זה היא הכירה את אבא והם הקימו את ביתם. שניהם עברו יחד תהליך של חזרה בתשובה, והגיעו לארץ מתוך ציונות עמוקה. למרות כל מה שאמא עברה בילדותה, היא בחרה לשים את השנים ההן מאחוריה. הבית שגדלתי בו היה הבית הכי שמח והכי בריא בעולם. אמא דאגה שכל אחד מאיתנו יקבל יחס אישי, בדיוק לפי מה שדרוש לו".
היחס האישי הזה כלל למשל דייטים של אם ובת במסעדה, מסע הכנה משותף לקראת בת המצווה, ובעיקר נוכחות עוטפת בבית. לצד עבודתה כמורה לאנגלית, לוסי דאגה לבנות לעצמה לו"ז שיאפשר לה להיות עם ילדיה ברגעים החשובים. "כשהתעוררנו בבוקר או כשחזרנו מבית הספר, היא תמיד הייתה שם. עם ארוחה חמה, עם אוזן קשבת. הרגשנו שאנחנו בראש מעייניה, ושתמיד נהיה במקום הראשון.
הבית הכי שמח והכי בריא בעולם". מימין: קרן, רינה ז"ל, יהודה, לוסי ז"ל, ליאו, מאיה ז"ל | צילום: טליה קירשנר, באדיבות המשפחה
"אני זוכרת שפעם צעדתי הביתה מבית הספר, ופתאום כלב משוטט התחיל לרוץ אחריי. רצתי בטירוף הביתה, נכנסתי בסערה ועפתי מיד אל אמא, בוכייה והיסטרית. והיא פשוט עזבה את כל מה שעשתה באותו רגע, חיבקה, הגישה לי כוס מים, שמעה אותי והרגיעה בסבלנות אינסופית, עד שחזרתי לנשום. האנרגיה הזאת של 'אני כאן בשבילך', זה מה שהיא הייתה".
כמו כל מתבגר ומתבגרת, מודה טלי, גם לה היו רגעי חיכוכים ואי־הסכמות עם ההורים. אבל היום, ממרחק השנים, המבט על הנקודות האלה משתנה. "בסופו של דבר אמא צדקה. הלוואי שהייתי יכולה לדבר איתה עכשיו ולהגיד לה: 'תראי איפה אני היום, בדיוק במסלול שרצית בשבילי'. גם כשלא הסכמנו על דברים, האהבה הייתה נקודת המוצא של שתינו".
אם אמא לוסי הייתה העוגן והלב של הבית, מאיה הייתה המצפן וההשראה. "הפרש הגילים בינינו קטן, וזה היה הכי כיף בעולם - לעבור את כל השלבים בחיים יחד, להתייעץ על כל דבר, וגם כמובן לחלוק בגדים. היו לנו המון ארונות לפתוח ולשתף בהם". מעבר לקרבה היומיומית, מאיה הייתה עבור טלי דמות נערצת, מודל שלפיו כיוונה את צעדיה. בעקבותיה הלכה לאולפנת נווה חנה בגוש עציון, ואחר כך למדרשת לינדנבאום בלוד. "הייתה לי הערכה עצומה לשיקול הדעת שלה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: אם מאיה הלכה לנווה חנה, כנראה יש לזה סיבה טובה מאוד".
טלי די | צילום: נעמה שטרן
למאיה, היא מספרת, הייתה יכולת ייחודית לסחוף אחריה כל מי שפגש בה. "היא הייתה ממש פרזנטורית של מה שהיא אהבה. הייתה מגיעה למקום, מתחברת אליו עד הסוף ומדברת עליו בהתלהבות כזאת שכולם רצו לבוא בעקבותיה. כשהייתה ב'תוכנית אתרוג', תוכנית תורנית שמתקיימת באולפנה אחרי שעות הלימודים הרגילות, היא סיפרה על זה באהבה גדולה כל כך, שאמרתי לעצמי: לא יכול להיות שאני לא אלך לשם. גם כשלמדה במדרשה, היא הייתה חוזרת הביתה ומספרת לנו בהתרגשות על כל מה שקורה שם. ראיתי את האור בעיניה, ורציתי גם אני אור כזה. הייתה לה חוכמת נפש נדירה, סמכתי על הדעה שלה בכל נושא, והייתי מתייעצת איתה על הכול".
רינה, האחות הקטנה, הייתה השותפה הקרובה של טלי לחדר ולשנות הנעורים. פער השנתיים ביניהן התפוגג אל תוך חברות עמוקה. "היא הייתה סופר־חכמה", טלי מספרת בגעגוע. "אף פעם לא הרגשתי שהיא קטנה ממני, ובשיחות שלי איתה לא הייתי צריכה 'להוריד את הרמה'. היא הייתה בן־אדם מדהים והייתה לה אינטליגנציה מטורפת".
התכונה הבולטת של רינה, אומרת טלי, הייתה מסירות ונאמנות בלתי מתפשרת. "כשחברות שלה עברו דברים לא פשוטים, היא ממש החזיקה אותן ולא עזבה. אם הייתה מישהי פחות מקובלת בכיתה, רינה תמיד הייתה מזמינה אותה אלינו הביתה. ואם היה חרם בכיתה על אחת התלמידות, רינה אף פעם לא השתתפה. זה דבר שאני ממש מנסה לקחת אליי וליישם - לעמוד לצד אנשים כשהם עוברים דברים קשים, אשפוזים או אתגרים, ולהיות איתם לאורך כל הדרך". העין הטובה והרגישות של הבת הצעירה הורגשו היטב גם בבית פנימה. "היא הייתה כותבת לנו פתקים ומחביאה בכל מיני מקומות. כל אחד מאיתנו קיבל ממנה פתקים".
כשאירע האסון, טלי הייתה בסוף כיתה י"ב, על סף הבגרות והעצמאות. הקרקע נשמטה פתאום, והחזרה לשגרה לא הייתה פשוטה. "היו לי עוד כמה בחינות בגרות לעשות. המורות היו מדהימות, הן ישבו איתי באופן פרטני וככה ניגשתי. אבל בשבועיים הראשונים לא יצאתי מהבית, בוודאי לא התרחקתי יותר ממטרים ספורים. האבל שיתק אותי".
בתוך השקט והאלם הזה, משפט אחד של אביה לא הרפה ממנה. "הוא אמר 'עכשיו אנחנו חייבים לחיות פי שלושה', והמילים האלה רצו לי בראש כל הזמן. בהתחלה אמרתי לעצמי - אני לא רוצה את החיים האלה, בטח לא לחיות בשביל כמה אנשים. אבל לאט־לאט התחילה אצלי תנועה. בהתחלה יצאתי יום אחד בשבוע עם חברות, ובשאר הזמן ישבתי בבית. אחר כך זה הפך ליומיים בשבוע, ואז לשלושה, עד שימי ההסתגרות הצטמצמו לאחד בחודש. היום יש לי ימים כאלה רק לעיתים רחוקות, בעיקר סביב מועדים מיוחדים כמו חגים או ימי הולדת. הכאב פתאום משתק ואני לא יכולה לזוז. אבל לומדים לחיות לצד הכאב ולשלב אותו בחיים".
כשפרצה המלחמה, חצי שנה בלבד לאחר הפיגוע שנטל ממנה את אמה ואחיותיה, טלי הייתה עדיין בתהליך של "למידת השכול", כפי שהיא מכנה זאת. "במסע לפולין הכרתי את טליה בוצחק (אחותו של סרן אושרי בוצחק ז"ל) ואת עדן ווידנבאום (אחותו של רס"ל דן ווידנבאום ז"ל) - גם היא, אגב, התארסה לאחרונה. ישבנו שעות, שוחחנו ורקמנו קשרים של שותפות גורל. היום, בחלוף שלוש שנים, אני כבר מרגישה במקום חזק יותר. יש לי כוחות ואני מחפשת איך לתרום ולתת מעצמי למשפחות אחרות שנכנסו למעגל".
בית על פני תהום
עוד לפני שהטרגדיה פגשה את חייה־שלה, שוחחה פעם טלי עם חברת כיתה שאיבדה את אמה בגיל צעיר. אותה חברה נשבעה שלעולם לא תסכים שאביה יתחתן בשנית. "הייתי בהלם", טלי משחזרת. "אמרתי לה: 'איך את יכולה להגיד דבר כזה? מגיעה לו הזדמנות'. דיברתי כמובן מתוך תמימות של מי שלא חוותה אובדן בעצמה. וכשזה נחת גם עלינו, השיחה ההיא חזרה אליי".
כחצי שנה לאחר הפיגוע, החלו לעלות במשפחת די המחשבות על כך שהאב יינשא מחדש. "הבנו שאנחנו גדלים, בעזרת השם נקים משפחות משלנו, וגם לאבא מגיע. בחלק מהשבתות הוא נשאר לבד בבית. קיוויתי שהוא יתחתן, וכשזה קרה, משהו באור שלו חזר. היום הוא הרבה יותר שמח".
לפני כשנה נשא ליאו די את עליזה טפליצקי. הכניסה שלה לבית המשפחה, מספרת טלי, נעשתה ברגישות רבה. "היא לא מנסה להיות אמא שלי, לא חושבת לתפוס מקום לא שלה. היא שונה מאוד מאמא שלי, גם במראה וגם באופי, וזה דווקא עוזר כי כך אין אצלי מקום להשוואה. היא פשוט עוד אדם מקסים בבית, שאפשר לדבר איתו".
צילום: נעמה שטרן
מעל הכול, הכנות וההתחשבות של האב היא שאפשרה ללב ילדיו להיפתח. "היינו שותפים לחלוטין לתהליך כשהוא יצא לדייטים. הוא סיפר לנו על כל דבר, ואף פעם לא הרגשנו שהוא מסתיר משהו. כך עברנו את זה בצורה קלה וחלקה ככל האפשר, גם אם זה עדיין מורכב ולא תמיד פשוט. הורגלנו למשפחה של שבע נפשות, פתאום הפכנו למשפחה של ארבע, ואז של חמש. הדינמיקה כל הזמן משתנה, וצריך להתאקלם מחדש. בשנים האלה הייתי במדרשה ואז בצבא, והגעתי בעיקר בסופי שבוע. לא קל לבנות קשר ביתי כשאתה לא נוכח ביומיום. רק עכשיו, כשהשתחררתי, יש לי זמן לשים על זה דגש".
איך נראית הדינמיקה המשפחתית היום?
"הקשר בין האחים מורכב ודורש הרבה עבודה", טלי מודה בגילוי לב. "התרגלנו למציאות מסוימת במשך כל החיים, ופתאום הכול השתנה. אנחנו לא משפחה רגילה, ודברים כבר לא באים בטבעיות. צריך להתאמץ בשביל קשרים, ולא הכול הולך חלק. אבל בסופו של דבר, המשפחה זה הכול".
עוד כתבות בנושא
את רוזנפלד היא הכירה דרך אחותו, שחלקה איתה מסע לפולין במסגרת המדרשה. "אריאל לא זכה להכיר את אמא ואת האחיות שלי, הוא פגש אותן רק דרך האלבומים והסיפורים", משתפת טלי. "כשבונים בית חדש מעל תהום עמוקה, יש צורך במנות גדולות מאוד של הקשבה ורגישות. אריאל נכנס למשפחה שחוותה טלטלה נוראה. אני עצמי הייתי בתהליך של הסתגלות למציאות החדשה, ופתאום הוא נכנס לתוך השינויים האלה, וזה דרש ממנו המון סבלנות, הכלה ורגישות. ברוך השם, זכיתי בבחור מדהים שיש לו רגישות ואמפתיה יוצאות דופן. הוא מבין שזה מורכב, ושגם לו ייקח זמן להתרגל. אנחנו לומדים את זה יחד".
בעקבות שלוש השנים האחרונות, צעירים רבים בישראל נושאים את משא היתמות והשכול. מה היית מייעצת לבני הזוג העתידיים שלהם?
"הרבה אנשים זוכים להצטרף למשפחות חזקות מאוד, מלאות כוחות, אבל אלה עדיין משפחות שבורות. אי אפשר להשוות בית שעבר טראומה ואובדן לבית רגיל. זו דינמיקה שונה, צריך להבין מהרגע הראשון שלא נכנסים למציאות סטנדרטית, ושדרושה סבלנות. כל משפחה שבוחרת להמשיך קדימה ולהרים את הראש למרות הכאב, היא משפחה מדהימה שיש הרבה מה ללמוד ממנה. אחד הדברים היפים אצל אריאל זה שהוא יודע שהוא לא מבין. הוא לא עבר את מה שאני עברתי, והוא לא מנסה להגיד שהוא מבין, אלא פשוט נמצא שם – תומך, עומד לצידי ומחזק אותי".
התובנה החשובה ביותר שאספה לאורך נתיב ההחלמה היא שאין נוסחה אחת להתמודדות עם האבל או לצמיחה ממנו. "לכל אחד יש מסע משלו שמתאים לו", היא אומרת בשקט. "גם אני לא יכולה להשוות את התהליך שלי לתהליך שעברה חברה ממשפחה שכולה אחרת, ואפילו לא לתהליך של אחותי. הכאב אינדיבידואלי, וכך גם הריפוי. אפשר לקבל עצות ולשאוב כוחות מאחרים, אבל בסופו של דבר כל אחד חייב לעבור את הדרך שלו".
המפגש הטעון והעוצמתי ביותר עם התובנה הזאת מתרחש דווקא עכשיו, בדרך לחופה. "החיים מלאים ריגושים של שמחה ושל עצב, והמסע שלי הוא ללמוד איך לשלב את הכול יחד – לחיות, להתקדם, ובמקביל לזכור אותן ולדעת שהן תמיד איתי. החתונה היא אירוע קצה, הרגע הכי שמח שיש, ולכן יש לו גם פוטנציאל להיות הכי כואב.
שותף מלא להנצחה. אריאל רוזנפלד וטלי בהצעת הנישואין | צילום: יאיר פז, באדיבות המצולמת
"בתחילת הדרך הייתי אחוזת צורך בתזכורות פיזיות. הייתי מחוברת לחדר של מאיה, לטבעת של אמא, לצמיד של רינה. הרגשתי שרק כך אני נשארת איתן. לאט־לאט עברתי תהליך של הפיכת הזיכרון למשהו פנימי. במקום לצמצם אותן לחפץ או מקום, למדתי להחיות אותן דרך הרוח, דרך הערכים ודרך אורח החיים שלהן".
התזכורות הפיזיות לא נדחקו: היא עדיין עונדת תכשיטים של אחיותיה, אך המשמעות שלהם עבורה השתנתה. מפיסות מתכת שמשמשות עוגן קטן ומבוהל בתוך הכאב, הן הפכו למצפן יומי שמזכיר לה איך לחיות, איך לאהוב, ואיך לבנות את הבית החדש שלה.
יהודה כבר עולה לכיתה י"ב. קרן סיימה שנתיים שירות ומדרשה וכעת לומדת עבודה סוציאלית. כשאני שואלת את טלי מה היא תרצה לעשות כשתהיה גדולה, היא משיבה: "החלום הכי גדול שלי הוא להקים בית שמח ולגדל ילדים מתוך הערכים שקיבלתי בבית הוריי. המשפחתיות עמדה תמיד בראש סדר העדיפויות, ולהורים שלי היה חשוב מאוד להקדיש לנו זמן. הם הנחילו לנו ערכים של ערבות הדדית ושליחות, וזה חלחל לכולנו - בשירות הלאומי ובשירות הצבאי.
"במישור המקצועי, החלום שלי הוא להיות רופאה - אולי רופאת נשים, שעוזרת להביא חיים חדשים לעולם. ויש לי גם חלום קטן, להעביר פעם בשבוע שיעור תורה במדרשה או בקהילה. פשוט להמשיך להפיץ את האור".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il