"היה כאן תכנון לרצח. לא נסכים לכתבי אישום מקלים"

"עצוב לי לחשוב על זה שהוא לא יביא יותר פיצה לאחים הקטנים, שהוא לא יהיה בחופה שלי ולא ישמור על הילדים שלי", אומרת ירוס זלקה, אחותו של ימנו (בנימין) ז"ל שנרצח בליל יום העצמאות. "הכאב עמוק. איבדנו אח בצורה הכי מזעזעת, על שום דבר. אני לא יודעת אם נצליח להתמודד עם זה".

אנחנו נפגשים בסניף פיצה האט בשכונת כפר־גנים ג' בפתח־תקווה, אותו מרחב יומיומי שהפך באחת לזירת זיכרון. בין ילדים שבאו למקום לחלק סטיקרים לזכרו, ניסו האחים של ימנו, ירוס וגטסאו, לאסוף מילים למציאות שהתפרקה. במשך שבועיים בחרה המשפחה לשתוק. היא אפילו לא אפשרה כניסת אנשי תקשורת לאוהל האבלים במהלך השבעה, וביקשה שלא לתעד שם.

"לקחנו את ימי השבעה לעצמנו", אומר האח גטסאו. "אחרי השבעה אמרנו: קרה פה אסון ענק, נשאר לנו חור בלב. אנחנו רוצים שהסיפור שלו יסופר ושאנשים ידעו עד כמה ימנו היה ילד טוב, שמח, מצחיק, שלא הזיק לאף אחד. אני משרת במילואים, חשבתי שאם אימא שלי תבכה באיזשהו שלב בחיים, זה יהיה כי משהו יקרה לי במלחמה. בסוף היא בוכה כי הבן שלה נרצח כאן בשכונה במרכז הארץ".

בליל יום העצמאות יצא ימנו למשמרת בסניף הפיצה שאותו ניהל. מה שהחל כלילה שגרתי הסתיים באלימות קשה. חבורת נערים ריססה ספריי שלג בסניף, וימנו ביקש מהם להפסיק ולצאת. החבורה עזבה את המקום וחזרה מאוחר יותר, ארבה לימנו, הכתה ודקרה אותו. ימנו נפצע קשות מהדקירה, ומת מפצעיו בבית החולים.

מה אתם יודעים על מה שקרה באותו ערב? זו הייתה קטטה שהסלימה או מעשה מתוכנן?

גטסאו: "מדובר בנערים שמסתובבים ברחובות ופועלים ברמת תחכום מדאיגה. נכון, יש כאן גם כשל חינוכי שמתחיל בבתים, אבל האחריות רחבה יותר. זה לא אירוע ספונטני אלא מתוכנן: הם חוזרים, מתארגנים, מחכים במקום הנכון, מקיפים את הקורבן, כל אחד ממלא תפקיד. גם פעולת הדקירה עצמה לא מקרית, אלא מבוצעת בדיוק מצמרר. אלה לא 'ילדים' במובן הפשוט של המילה. כשנערים חושבים ופועלים כמו מבוגרים, החברה והמערכת לא יכולות להמשיך להתייחס אליהם אחרת. הענישה חייבת לשקף את חומרת המעשים, ולא להסתתר מאחורי הגיל".

"זה לא היה אירוע רגעי, היה כאן תכנון לרצח", מצטרפת ירוס. "הם איימו עליו, הלכו, התארגנו, הביאו סכין שעד היום לא נמצאה. חלקם היו מוכרים למשטרה. מכל זה עולה שאלה קשה: האם אפשר היה לעצור את זה בזמן? אבל לצד השאלות על העבר, אנחנו חייבים להביט קדימה. אח שלנו כבר לא יחזור. הוא בקבר, ואנחנו נשארים עם הכאב. לכן השאלה היחידה שצריכה לעמוד עכשיו היא איך מונעים את הרצח הבא".

ביום שני השבוע הודיעה המשטרה כי 19 חשודים נעצרו, כולם קטינים תושבי השרון והמרכז, וכי כלל המעורבים בקטטה הקטלנית אותרו ונמצאים בידי החוקרים. בית משפט השלום בפתח־תקווה החליט ביום שלישי להאריך את מעצרו של החשוד המרכזי, נער בן 15, וביום ראשון צפויה להיות מוגשת נגדו הצהרת תובע מטעם הפרקליטות. כתבי אישום בפרשה אמורים להיות מוגשים בתחילת השבוע הבא, ובמשפחה מקווים שהם יהיו חמורים ומשמעותיים.

"כואב לנו לא רק האובדן עצמו, אלא הדרך שבה זה קרה", משתפת ירוס. "ועכשיו, כשהתחילו לדבר על כתבי אישום מקילים, זה פשוט מטורף. עד עכשיו היינו מכונסים בתוך המשפחה, מנסים לעכל, ופתאום אנחנו מבינים שאנחנו יוצאים למסע ארוך. דבר אחד ברור לנו: אנחנו לא נוותר, ולא נסכים לכתבי אישום מקילים".

האח גטסאו: "זה לא היה אירוע ספונטני אלא מתוכנן. הם חוזרים, מתארגנים, מחכים במקום הנכון. כשנערים חושבים ופועלים כמו מבוגרים, החברה והמערכת לא יכולות להמשיך להתייחס אליהם אחרת"

הרצח של ימנו זעזע מדינה שלמה, מה לדעתכם גרם לכך?

ירוס: "תסתכלי מסביב, זו שכונה מבוססת, במרכז הארץ. האלימות מגיעה לשכונות הכי מבוססות, למקומות מצולמים ומוגנים לכאורה. אם זה קרה כאן, זה יכול לקרות בכל מקום. הציבור מרגיש את זה. אם תתחיל כאן מלחמת טילים שוב, נסגור את הילדים במקלטים, אבל מה אפשר לעשות מול האלימות? אנחנו פוגשים את העבריינות הזאת בכל המדינה, הורים חוששים לתת לילדים לצאת מהבית. אפילו בל"ג בעומר השבוע ראינו פחות ילדים בחוץ. יש יותר היסוס, יותר פחד. למה ילד צריך לפחד לצאת מהבית שלו בל"ג בעומר? זו לא טרגדיה פרטית אלא נורת אזהרה לחברה שלמה. האחריות עכשיו היא של כולנו - מערכת אכיפת החוק, בתי המשפט והחברה כולה - להחזיר את תחושת הביטחון, לפני שדבר כזה יקרה שוב. התקווה שלנו היא שימנו יהיה הנרצח האחרון".

אתם סומכים על מערכת אכיפת החוק?

ירוס: "אני מרגישה צורך להגיד בקול ברור - עבריינות נוער הפכה לבלתי נסבלת. לא הגיוני שהחוק מגן עליהם במקום להגן עלינו. האחים הקטנים שלי מפחדים לצאת מהבית. כל הורה צריך לפחד היום, זה בלתי נתפס. נערים שרצחו חוזרים לשבת בכיתה, בבית הספר. איך אפשר לקבל מציאות כזאת?"

"הם גרועים יותר מהנוחבות. הנוחבות הם ערבים, וכאן אלה רוצחים מהעם שלנו. התשובה חייבת לכלול הרתעה אמיתית וענישה מחמירה. פעם עבריינים היו מסתתרים מאחורי קפוצ'ון. פעם הייתה מבוכה, היום יש הפגנת כוח. לא ייתכן שעבריינים אלימים מגיעים לבית המשפט בלי בושה, לעיתים אפילו בגאווה. זו נורמליזציה מסוכנת של אלימות. הפחד כבר לא נשאר בשוליים".

ליווי לאחים הקטנים

משפחת זלקה עלתה ארצה מאתיופיה ב־2007. גטסאו וירוס הם האחים הגדולים במשפחה של שישה ילדים. גטסאו, 30, משרת תקופות ארוכות במילואים; ירוס, 25, היא סטודנטית לכלכלה ומנהל עסקים ועובדת במשרת סטודנט במערך הדיגיטל הלאומי. הצעירים המרשימים האלה מגייסים כעת את כל כוחותיהם למאבק על צדק לאחִיהם.

ימנו ז"ל עבד בחנות הפיצה במשך שש שנים. הוא סיים תיכון עם בגרות מלאה, ובצה"ל שירת כטבח. כאשר אני מבקשת מהאחים לתאר את ימנו, הם מחייכים ומתארים צעיר טוב לב. "פעם, כשהייתי מדוכדך, הלכנו יחד לירקון", מספר גסטאו. "ישבנו שם במשך שעתיים עם בירה, דיברנו וצחקנו. זה זיכרון שילווה אותי".

"בפסח גנבנו את האפיקומן והחבאנו אותו, וכל הסיטואציה הייתה מצחיקה מאוד", נזכרת ירוס. "עכשיו אני מסתכלת על זה לאחור ואומרת איזה כיף שהיה לי אח כל כך מצחיק. הייתה בו נדיבות יוצאת דופן, נדיבות אמיתית, עמוקה. אני חושבת שאם כל אחד ייקח ממנו משהו קטן ויעשה קצת יותר טוב, קצת יותר עבור האחר, זה כבר עולם ומלואו. היה בו גם כיבוד הורים, ערך שלא מובן מאליו היום. זה מה שהיינו רוצים שיישאר ממנו, לא רק הזיכרון, אלא ההשפעה".

איך שמעתם שימנו נפצע?

ירוס: "אני הייתי בתל־אביב, וכשכבר הייתי במונית בדרך חזרה, אחותי הקטנה התקשרה ואמרה: 'ירוס, ימנו היה מעורב בקטטה, תבואי מיד לבית החולים'. בהתחלה לא האמנתי לה, אבל בבית החולים הבנתי שזו המציאות. עד אותו רגע היינו במקום שמח, בילוי עם חברים, ופתאום ברגע אחד לעבור לאסון כל כך גדול, זה מעבר שאי אפשר לתפוס. אתה לא יודע איך לעכל את זה. אני זוכרת שחשבתי: לא הגיוני שזה אח שלי בסיטואציה הזאת. ברגע שהגעתי לבית החולים רצתי פנימה, הרגשתי כאילו הלב שלי נופל. הגעתי לשם כמו שיצאתי לבלות, בלי כלום, בלי מעיל, בלי שום דבר להתכונן למה שמחכה שם".

במשך יממה וחצי התנדנד ימנו בין חיים למוות בבית החולים בילינסון, כאשר בני המשפחה שוהים לצידו ומתפללים.

גטסאו: "אלו היו רגעים קשים מאוד. לראות את אימא מתפרקת, להסביר לאחים, זה קשה. עכשיו לפחות יש לנו ודאות מסוימת".

ירוס: "הייתי שבורה, ממש כאב לי פיזית. בימים הראשונים היה לנו חוסר ודאות עצום. לא ידענו מה קורה, חיפשנו תשובות. העובדות הסוציאליות שהיו איתנו נלחמו כדי שנקבל מידע ובהירות בתוך כל הכאוס הזה. גם הרופאים, ראינו אותם מתרוצצים ממקום למקום, עושים כל מה שהם יכולים. נחשפנו למאמצים כבירים של כל מי שהיה שם - הרופאים, העובדות הסוציאליות, כל צוות בית החולים. אנחנו מלאי תודה על זה. הרגשתי שהם לא ויתרו על אח שלי לרגע. הם נלחמו עליו כל הזמן, חשבו, ניסו, עשו הכול. לפחות על זה אני אסירת תודה".

איך שאר המשפחה התמודדה עם הבשורה הקשה?

ירוס: "הבנו בשלב מוקדם שאנחנו צריכים לקחת אחריות על שני האחים הקטנים שלנו, בני 12 ו־7, ולתווך להם את הדברים. אמרנו לעצמנו, איך אנחנו משקפים לאחים שלנו את הסיטואציה? לקטן גם הייתה מתוכננת מסיבת יום הולדת לחבר מהכיתה. הם ראו את השוטרים בבית ושאלו שאלות: הוא נפגע בדקירה? יתפסו את הדוקרים? אמרנו להם את האמת בגובה העיניים, בצורה מאוד עדינה. היום הם מלוּוים על ידי פסיכולוגים בבית הספר ואנחנו בקשר איתם כל הזמן".

לאן נעלמה הסכין

סרטון המתעד את רגעי הרצח הגיע אל הרשתות החברתיות והופץ במהרה. התיעוד, שבו נראים הרגעים שקדמו לדקירה והדקירה עצמה, קשה לצפייה, והוא הפך לעדות מצמררת שממשיכה לחיות במסכים של כולנו. מה שהיה אמור להישאר חומר חקירה הפך לתוכן ויראלי, כזה שמעצים את הכאב, מטשטש גבולות בין תיעוד למציצנות, ומעלה שאלות קשות על האחריות הציבורית בעידן שבו כל תיעוד עלול להפוך בן־רגע לנחלת הכלל.

ירוס בחרה שלא לצפות בסרטון, וחשוב לה שהוא לא יתגלגל לעיני אחיה הקטנים. גטסאו כן צפה: "הסרטון מזעזע מאוד. רואים עבריינים שיודעים מה הם עושים, חיכו לו בפינה, בצד, עשו עליו לינץ'. הם מקיפים אותו ויודעים להרביץ ולדקור בצורה מאוד 'נכונה', שבאמת תגמור את העניינים. הנערים האלה יודעים מה הם עושים. הם יודעים איך להקיף אותו, איך לפגוע, ויותר מזה - הם יודעים להחביא ראיות. זה שלא מצאו עד עכשיו את הסכין, זה מטורף".

האחות ירוס: "חייבים להביט קדימה. אח שלנו כבר לא יחזור, הוא בקבר ואנחנו נשארים עם הכאב. השאלה היחידה שצריכה לעמוד עכשיו היא איך מונעים את הרצח הבא"

ירוס: "כואב לי שככה הוא נרצח, זה לא הגיע לו. הוא היה טוב עד הרגע האחרון שלו, כשניסה להגן על חבר שלו שבא לעזור, וגם מול הרוצחים לפני כן. הוא בסך הכול ניסה לבקש שלא ירססו בתוך הפיצה, כדי שלא יסגרו לו את מקום העבודה".

יממה לפני שיחתנו התבטא רפי קדושים, יו"ר סניף הליכוד בהרצליה שנשא בעבר ארבע תקופות מאסר על עבירות סחיטה, איומים ואלימות: "אני מאמין שרוצחי ימנו זלקה לא התכוונו להרוג אלא רק לדקור".

מה חשבתם על מה שהוא אמר?

"זו אמירה מקוממת", מוחה ירוס. "הוא נותן לזה הצדקה, מעודד ואומר 'תמשיכו'. אח שלנו לא 'נדקר', הוא נרצח".

בכניסת השבת שעברה הצטרפו האחים לתפילה שהתקיימה ברחבת הקניון שבו נרצח ימנו. הם חשבו שיהיו שם עוד כמה מתפללים, אך בפועל מאות מתושבי כפר־גנים גדשו את האזור במטרה לחבק אותם ולהזדהות עם כאבם. "בתוך כל מה שעובר עלינו, אנחנו רואים את    הציבור שנלחם בשבילנו, בזמן שאנחנו עוד לא הצלחנו בכלל לעמוד על הרגליים", אומרת ירוס. "אנשים יוצאים להפגנות, מגיעים לנחם עד היום. עולים ארבע קומות ברגל לבית שלנו רק כדי לחבק. זה לא מובן מאליו".

במהלך השבעה פקדו אלפים את בית המשפחה, ובהם שר החינוך יואב קיש, מפכ"ל המשטרה דני לוי ורבים אחרים. למשפחה חשוב שהאמירות של כל המכובדים שביקרו אותם יהפכו לצעדים מעשיים.

ירוס: "אנחנו משפחה נורמטיבית, ורק עכשיו, בתוך האבל, מתחילים להבין את גודל האירוע. ברוך ה' יש לנו עורכי דין שמלווים אותנו, גם בפן המשפטי וגם בפן הכלכלי, ומשקפים לנו את התמונה המלאה. אנחנו מבינים שיש הרבה דברים שאנחנו עדיין לא יודעים, גם סביב המחאה וההפגנות, אבל חשוב לנו לומר תודה גדולה. על התמיכה, על האוכל, על כל מה שאנשים עשו עבורנו בזמן שאנחנו פשוט לא היינו מסוגלים.

"עם זאת, חשוב לנו לומר בצורה ברורה: אלימות לא פותרת אלימות. חייב להיות כאן מסר חד, החוק צריך להיות מחמיר יותר. לחברי הכנסת ולשרים שמגיעים, אנחנו מודים לכם, באמת. הבית שלנו פתוח, תבואו, תשבו, תשתו קפה. אבל לצד זה, הגיע הזמן גם לפעול. לא רק להיות נוכחים, אלא לעשות. כולנו יודעים שהבחירות מעבר לפינה, אבל החיים שלנו הם כאן ועכשיו. הבית שלנו פתוח לכל מי שרוצה לדבר, להציע יוזמות, להיות חלק. חשוב לנו שאנשים ידעו מי היה ימנו".