הצלחתי לספר לעצמי שההריסות החרוכות, העומדות שם על אדמת ביתי כמו מצבות מרופטות וחסרות צורה, חייבות לעוף. שכל השלדים השרופים האלה ברחבי היישוב הם סכנה גדולה וגם מכערים את הנוף היפה של סוף הקיץ בחוות־גלעד.

הצלחתי להיות חסרת סבלנות לקראת היום שבו יפונו כבר שרידי הבתים. להיות אסרטיבית ועקבית בעמדה שיפה שעה אחת קודם, ורק ככה נוכל באמת להתקדם ולהתחיל לשקם את המקום הזה.

אבל אז הודיעו על היום שבו יגיעו הטרקטורים והמשאיות שיעמיסו על גבן את הברזלים והפאנלים השרופים, ובלי שהייתי בכלל מוכנה לזה - הוצפתי באלף ואחד דברים שבכלל לא חשבתי עליהם כשדרשתי את הפינוי.

למשל, לא הבנתי שהאוויר יתמלא מחדש בפיח הסמיך והחונק. שכדאי ואף חובה להגיף את כל התריסים בבית שאנחנו שוכרים, וכמובן להכניס את הכביסה. שרעש הכלים הכבדים יחריש את אוזנינו במשך שעות ויפריע לנו לדבר, לשמוע מוזיקה, לקיים שגרה נורמלית.

שאין לי מושג אם אצליח לסנכרן את הלו"ז שלי כדי להיות בבית בזמן שמפנים את הריסות ביתי. אולי להביא גם כמה מתנדבים שיהיו שם, לנסות למצוא עוד פריט יקר ערך או שניים שהיו קבורים תחת הגג שקרס. או שבעצם, אולי בכלל עדיף שאקח את הילדים מכאן לאיזה מקום עליז ושמח בזמן שמקפלים לי את הבית לתוך ארגז המשאית ונחזור רק כשהכול ייגמר.

לא תיארתי שהנפש שלי לא תהיה חזקה מול הרגע הזה, ושאזדקק לכמה וכמה חברות טובות, לבקבוק עראק טוב ולשירים שהשתיקה יפה להם. לא חשבתי על כל זה.

בפועל, ברגע האמת פשוט ישבתי על הספה בתוך הבית המוגף והחשוך שלי ולא הצלחתי להפסיק לבכות.

כלום, עד האופק

פתאום הבנתי שפינוי ההריסות הוא לא רק פעולה טכנית. הוא עוד שלב באבל.

בחודשיים האחרונים יכולתי לחיות בתוך איזו אשליה משונה. הבית שרוף, זה ברור. ראיתי אותו. נכנסתי אליו. אספתי ממנו את מה שהיה אפשר להציל. התחלתי לחשוב על בית חדש, על שטח חלופי, על תכנונים, על השכירות המעיקה, על איפה כל ילד ישן ואיך ייראו החיים מעכשיו. אבל ההריסות עדיין היו שם.

במבט מהכניסה לחווה, אם הייתם מסתכלים לכיוון האופק, עדיין עמד שם הבית שלי. אומנם בצורה מעוותת - קירות, ברזל, פאנלים, חפצים שרופים. אבל היה משהו שאפשר לי להסתכל עליו ולשקר לחלקים מעצמי, שהנה. הבית שלי קיים.

עכשיו זה נעלם. כשייכנסו לחווה ויביטו לכיוון ההוא, יראו כלום. הטרקטור שהגיע לא פינה רק ברזל שרוף, אלא את העדות האחרונה לכך שהיה שם בית. לא חשבתי כמה אכזרי יהיה הרגע שבו לא אראה עוד שום זכר לחיים שהיו לנו.

אני לא מצליחה לעכל את הסופיות הכל כך סופית של הבית הזה. כל עוד השאריות החרוכות היו שם, הייתה לי תחושה שהאירוע עדיין מתרחש. שאולי עוד לא מיציתי הכול ויש עוד משהו לעשות. אולי לא מצאנו בתוך האפר את כל מה שניתן למצוא. אבל הפינוי, הוא מאוד מוחלט. זה נגמר. אין יותר מה לחפש.

וככה מצאתי את עצמי יושבת על ספה בבית זמני ובוכה על בית שכבר חודשיים איננו. מה שהפינוי עשה לאבל שלי היה לשחזר אותו. להחזיר אותי שוב לרגע שבו איבדתי אותו, רק שהפעם כבר ידעתי בדיוק מה איבדתי.

אני שמחה שבכיתי. שמחה שהנפש שלי לא דילגה על הרגע הזה רק כי כבר עברו חודשיים, רק כי צריך להתקדם, רק כי יש עכשיו אלף משימות וילדים ובית זמני ותוכניות לבנייה ובחירות ומציאות בוערת.

עוד לא סיימתי להתאבל על הבית הזה. אולי אפילו עוד לא התחלתי באמת. וזה בסדר. יש דברים שגם כשהטרקטור יסיים לפנות, ללב יידרש עוד קצת זמן. בתוך הכאב הגדול, לצלילי הטרקטורים שעבדו פה במרץ, כתבתי שיר.

רָאִיתִי שְׁנֵי צְבָאִים דּוֹהֲרִים עַל אֲדָמָה חֲרוּכָה

הָיוּ שָׁם בָּתִּים לֹא מִזְּמַן.

הַצְּבָאִים לָבֶטַח יוֹדְעִים זֹאת.

הֵם וַדַּאי חוֹגְגִים אֶת הַמֶּרְחָב הֶחָדָשׁ

אֶת הֶעָפָר הַטָּרִי לְפַרְסוֹתֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת

הַדּוֹהֲרוֹת אֶל בֵּיתָם שֶׁלָּהֶם.

לְאָן לָקַח הֶעָשָׁן אֶת הַבַּיִת שֶׁלִּי?

הַאִם הוּא נָח עַכְשָׁו,

פִּסּוֹת פִּסּוֹת עַל גַּגּוֹת שֶׁל אֲחֵרִים?

אוֹ שֶׁאוּלַי הִתְאַחֵד כְּאֶחָד הָעֲנָנִים וְיֵרֵד עָלַי

טִפּוֹת טִפּוֹת כְּשֶׁתַּתְחִיל הַסּוּפָה?

לְאָן הַחֲפָצִים עָפוּ בֶּעָשָׁן הַשָּׁחֹר?

הַזְּמַן שֶׁלִּי קָפָא

בְּעוֹד שֶׁשָּׁכְכוּ הַלֶּהָבוֹת

וְלִבִּי לֹא שׁוֹקֵט.

נֶאֱחָז בְּרוּחוֹת הַסְּתָו הַמְּנַגְּנוֹת שׁוּב וָשׁוּב

אֶת יִלְלוֹת הַחֻרְבָּן.

הַאִם מִצְטַעֵר הַבַּיִת אֶת לֶכְתּוֹ?

הַאִם יַגִּיעַ אֶל מְחוֹז חֶפְצוֹ

אֵיפֹה שֶׁכָּל הַנֶּעֱלָמִים שׁוֹכְנִים?

הַכָּרִית סְפוּגַת הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי

לְעוֹלָם פֵּרוּרֶיהָ לֹא יַכִּירוּ דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת

וְלֹא יְמַלֵּא יוֹתֵר שְׂחוֹק פִּנּוּ אֶת אֵפֶר הַבַּיִת.

עִקְבוֹת הַצְּבָאִים לְפָנַי עוֹד טְרִיּוֹת

וְיֵעָלְמוּ גַּם הֵם כְּשֶׁתִּשָּׂאֵם הָרוּחַ.

עוֹד מְעַט לֹא יִשָּׁאֵר שָׁם הַרְבֵּה

עַל אַדְמַת בֵּיתִי הַחֲרוּכָה

רַק אָבָק אָדִישׁ חֲסַר לֵב

שֶׁלֹּא זוֹכֵר דָּבָר.